האיים המשניים/ מסורת מקומית

 

ביקור באיים שבהם מתקיימים מנהגים מקומיים: נשים בלבוש מיוחד, אפיית לחם בתנור משותף וקרנבל ססגוני. הזמנה למקומות שבהם כדאי להישכח

כמחצית מהבתים בקסטלוריזו נהרסו בהתפוצצות מסתורית של מצבור דלק שאירעה ב-1945.מבנים ששרדו עוצבו בסגנון תורכי | צילום: דובי טל

כתב: ירון אמיתי

באזור האי רודוס חבויים איים מקסימים, הרבה פחות ממוסחרים ומתוירים ממנו. הגישה אליהם לא תמיד קלה, אבל המאמץ משתלם.

קַסטֶלוריזו (Kastellorizo; שיבוש של השם האיטלקי "קַסטֶלו רוֹסו", כלומר, "מבצר אדום") שוכן מול חופי תורכיה, כ-120 קילומטר מזרחית לרודוס. בשיא פריחתו, לפני מלחמת העולם הראשונה, חיו בקסטלוריזו כ-14,000 תושבים, אבל מהם נותרו כיום רק מאתיים. מרבית תושבי האי היגרו במרוצת הזמן לאוסטרליה, שממנה הם שולחים כספים לאחיהם המעטים שנותרו לשמר את קסטלוריזו.

למרות ריחוקו, קסטלוריזו מושך אליו לאחרונה יותר ויותר מטיילים, ובהם שייטי יאכטות מישראל ותיירים איטלקים. אלה נמשכים לכאן בהשפעת הסרט האיטלקי המצוין "מֶדיטֶרַנאו" (Mediterraneo), שצולם בקסטלוריזו וזכה ב-1991 בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. עלילת הסרט, המבוססת על ספר שכתב סַמל בצבא איטליה, מתמקדת בכיתת חיילים איטלקים שנשכחה באי במהלך מלחמת העולם השנייה. "מדיטרנאו" מתאר את היחסים האנושיים החמים הנרקמים בין החיילים לבין הנשים, הילדים והקשישים שנותרו באי.

במציאות, כמו בסרט, קסטלוריזו הוא אי קטן וחמוד במיוחד. מחצית מ-2,000 בתי מֶגיסטי (Megisti; זהו השם היווני של האי), היישוב היחיד באי, נהרסו בהתפוצצות מסתורית של מצבור דלק בריטי, שאירעה ב-1945 (ממשלת בריטניה פיצתה את התושבים שנאלצו לעבור לאתונה). המבנים ששרדו עוצבו בסגנון תורכי, המתאפיין במרפסות עץ בולטות ובגגות רעפים אדומים.

היישוב בנוי סביב צמד מעגנים, שביניהם מפריד חצי אי קטן, ועליו מצודת אבירים מתפוררת ומוזיאון  בצוק הסלע הזקוף שמעל הים חצובים קברים ליקיים, היחידים מסוגם ביוון. פנים האי שומם, מלבד מנזרים קטנים ושרידי מבצר דורי, המציע תצפית יפה על הרי הטאוּרוּס.

סירות ממגיסטי משייטות לעתים אל המערה הכחולה הנמצאת בחוף המזרחי של האי ואל האִיון רו (Ro), שם מתגורר שומר בודד. רו התפרסם בעיקר בזכות דֶספּינָה אכלאדיוטי, הקשישה הפּטריוטית שהתגוררה בו. במשך שנים – עד מותה ב-1982 – נהגה אכלאדיוטי להניף מדי יום את דגל יוון על האיון, הנראה היטב מהחוף התורכי, וכך הפכה סמל לעמידה היוונית האיתנה.

פולקלור וקרנבל בקארפתוס
כמו קסטלוריזו, גם האי קארפַּתוס (Kartpathos) – הנמצא בין רודוס לכרתים – עדיין ממוסחר מעט יחסית; תושביו נהנים מהכספים שמעבירים אליהם בני האי שהיגרו לארצות הברית. בלב קארפתוס עובר רכס הרים, שבמשך שנים רבות ניתק כמעט לחלוטין את החלק הצפוני של האי מחלקו הדרומי. התושבים מתגוררים בעיקר בחלק הדרומי והמעובד, שם נמצא גם שדה התעופה.

רוב התיירים המבקרים בקארפתוס לנים בנמל פּיגאדיה (Pigadhia) – השוכן אף הוא בדרום האי, על שפת מפרץ חולי ארוך – בסיס השהייה העיקרי באי. מהנמל יוצאים אוטובוסים דרומה, אל החופים הפופולריים באַמופּי (Ammopi). מזרחה לנמל פיגאדיה, גבוה מעל המעגן, נמצא הכפר הציורי מֶנֶטֶס (Menetes), שבו התבודדו התושבים מאות שנים מאימת שודדי הים. בעת הביקור במקום, כדאי לשים לב לכנסייה המרשימה ולסייר במוזיאון הפולקלור הזעיר הצמוד אליה.

מערבה ממנטס, על חוף הים, נמצאת אַרקאסה (Arkassa), הבירה העתיקה של האי. במקום שרדה רצפת פסיפס בכנסייה שהוקמה במאה החמישית. מעט צפונה משם נמצא פיניקי (Finiki), כפר דייגים נחמד. בנמל המקומי ניצב פסל קטן, שנועד להנציח את סיפור גבורתם של שבעה דייגים במלחמת העולם השנייה. במורדות ההר שמעל פזורים עוד כפרים, שהיפה שבהם הוא אַפֶּרי (Aperi).

החלק הצפוני של קארפתוס פראי וקשה לגישה. אוטובוס מגיע רק עד הכפר ספּואה (Spoa), בנוף מדכא של גזעים חרוכים שהותירו שריפות היער של 1983.

אם אתם מתכננים ביקור באזורים הצפוניים של האי, עדיף להפליג אל הנמל הצפוני של קארפתוס, נמל דיאפַני (Diafani). מערבה לנמל נמצאת האטרקציה העיקרית בחלק הצפוני של האי – הכפר הגבוה אולימבּוֹס (Olymbos). נשות הכפר, שהיה מבודד במשך שנים רבות, שומרות עדיין על תלבושתן המסורתית: חצאיות רקומות, מקטורנים ומגפיים מעור עיזים. בשבתות הן נפגשות בכיכר, לצורך אפיית לחם (לא טעים) בתנור עצים משותף. תושבי הכפר משמרים ניבם קדומים, ולפי חוקי הירושה הנהוגים בו, רכוש האם עובר לבת הבכורה, ואילו רכוש האב – לבן הבכור.

למרבה הצער, התיירים המציפים את המקום מחסלים בהדרגה את המסורת. כדי ליהנות מהתלבושות ומהמוזיקה, כדאי לבקר באולימבוס בחגים: בשבוע הפסחא, ב-15 באוגוסט (יום עלייתה של מריה לשמים), ובעיקר בקרנבל המתקיים בסוף פברואר, כאשר רקדנים שתויים עוטי מסיכות עוברים מבית לבית.

מאולימבּוס מובילה דרך עפר מערבה, אל מעגן פריסס (Frisses) שבחוף המערבי. שבילים מסומנים מובילים צפונה, אל מעגן טריסטומה (Tristoma), שממנו מפליגות סירות אל האי השומם סאריה (Saria) – לשעבר משכנם של שודדי ים. שביל אחר מוביל מזרחה, מהלך של שעה וחצי, אל דיפַאני. בדרך תיתקלו בטחנות רוח, ביער של ממש ובפלג מים לגיוון.

אל האיים הנידחים
מעטים טורחים להגיע לאי קאסוס (Kassos), מרכז ספנות עשיר, שירד מגדולתו לאחר מלחמת העצמאות של יוון. ב-1824 פשטו חייליו של מושל מצרים, מוחמד עלי, על האי, הנמצא כ-11 קילומטר דרומית לקארפתוס, טבחו בתושבים המקומיים ושרפו את בתיו. רבים מהתושבים שנותרו בחיים עקרו בסוף המאה ה-19 למצרים, ועבדו בחפירת תעלת סואץ; הם המשיכו להתגורר בפורט סעיד, עד שנאצר סילק אותם משם ב-1956.

רוב המטיילים המגיעים לאי עוגנים במעגן אֶמבּוריו, הנמצא בסמוך לבירה פְרי (Fry), שבצפון קאסוס. מדרום-מזרח לפרי נמצא הכפר פַּנאיה (Panagia), שבו עדיין עומדים על תילם בתי המידות, שבהם התגוררו בעבר בעלי הספינות האמידים. מעט דרומה משם נמצאת פּוליו (Polio), הבירה העתיקה של האי, שמעליה ניצבות חורבות מצודה ונציאנית. מפוליו יוצאת דרך עפר, המובילה דרומה ומסתיימת במפרץ כֶלתארוס (Cheltaros), בשפך קניון לים הפתוח, בקצה הדרומי של האי. חוף החול היחיד בקאסוס נמצא באַמוּדיה (Ammoudia), ליד פְרי; סירות תיירים מפליגות גם לחופים יפים הנמצאים באיונים השכנים.

המערבי ביותר באיי דודקאנס הוא אַסטיפּאליאה (Astipalaia), הדומה יותר במבנה ובמראה שלו לאיים הקיקלאדיים. אסטיפאליאה הוא אי חשוף, הזרוע כפרים לבנים וטחנות רוח. הודות לשפע יחסי של מים, יש באי פרדסים ומרעה טבעי, המפרנס צאן לרוב. קשר המעבורות בין קוס לאַסטיפּאליאה בינוני באיכותו; לעומת זאת, שירות המעבורות בין פיראוס לאסטיפאליאה טוב יותר, והמטוסים המגיעים לכאן גורמים להצפת האי במבקרים, בעיקר באוגוסט.

אסטיפאליאה בנוי משני חלקים כמעט נפרדים, צפוני-מזרחי ודרומי-מערבי, המחוברים על ידי רצועת יבשה צרה. מעגן סְקאלה (Skala) נמצא בחוף המזרחי של החלק הדרומי של האי, בצל תשע טחנות רוח שהפכו לסמל המסחרי של אסטיפאליאה. מעל המעגן מטפסים בתי היישוב במדרון, שבמעלהו נמצאת הבירה כורה (Chora) – כפר ציורי של בתים לבנים ומעקות צבעוניים, שבו נמצאת מצודה ונציאנית מרשימה מהמאה ה-13.

מעט דרומה מכורה נמצא כפר הדייגים ליוואדיה (Livadhia), המציע חוף יפה. דרך עפר מובילה מסקאלה אל האתר המעניין במערב האי, מנזר יוחנן הקדוש (Agios Ioannis), הנמצא בנווה מדבר קטן, עם מפל מים סמוך כתוספת. כמו במנזרים אחרים המוקדשים ליוחנן המטביל, גם כאן מציינים ב-29 באוגוסט ברוב עם את יומו של הקדוש.

חלקו הצפוני של האי, מעבר לרצועת היבשה, מעניין יותר: הכביש חולף דרך כפרון הדייגים והתיירים אַנאליפּסי (Analipsi), הידוע גם כמַלטֶזאנה (Maltezana), על שמם של שודדי ים ממלטה, שמצאו בו מקלט. בקצהו הצפוני מגיע הכביש אל המפרץ של מֶסָה ואתי (Mesa Vathi). דרך עפר ממשיכה משם אל כפר הדייגים הרדום אֶקסו ואתי (Exo Vathi), הנמצא בקצה המערבי של המפרץ, שממנו מפליגות סירות למזח שמצפון לסקאלה.