אנטיגואה / בצל הר הגעש

בתיה הצבעוניים, קרבתה ליעדי טיול פופולריים, בתי הספר לספרדית והאווירה הנעימה השוררת בה הופכים את אנטיגואה למקום מצוין להתחיל בו את הטיול. הר הגעש, לפחות למבקרים מבחוץ, מוסיף רק עניין

כתבו: יורם עשת-אלקלעי ונגה עשת

למען האמת, אנטיגואה (Antigua) היא עיר מוזרה: מין פיסת גואטמלה שאינה מייצגת כלל את המדינה; שריד לתקופה קולוניאלית של פריחה ועושר, שהשתמר בלב הכאוס התרבותי והאדריכלי הקרוי גואטמלה; חתיכת ספרד של פעם בלב מדינה מתפתחת, ששימור העבר ושמירת הסביבה אינם בדיוק בראש מעייניה. גם האוכלוסייה כאן היא תערובת מעניינת של מקומיים (צאצאי הכובשים הספרדים וצאצאי המאיה), ולצדם אלפי תיירים צעירים (כולל המוני ישראלים). אבל אין כמוה בשביל לפתוח טיול בגואטמלה.
זו העיר הכי מערבית במדינה, היא יפהפייה, אינה אלימה ומאיימת, וקרובה לשדה התעופה הבינלאומי מרחק של כארבעים קילומטר. היא גם יושבת בצומת של רוב מסלולי הטיול הפופולריים – לצפון או לדרום, לים הקריבי או לאוקיינוס השקט, לאגם אטיטלן (Atitlan), לריו דולסה (Rio Dulce) ולטיקאל (Tikal). מומלץ לצאת ממנה לטיולים מעגליים של כשבוע ולחזור למנוחה בת יום-יומיים.
הגענו אליה מיד אחרי הנחיתה, לאחר שנחלצנו מענן זיהום האוויר שצרב את ריאותינו בנסיעה משדה התעופה בגואטמלה סיטי. הדבר הראשון שקלטו העיניים היה המראה הסוריאליסטי משהו של הר הגעש אגואה (Agua) – קונוס אפר מושלם ואדיר ממדים, המתנשא מעל לעיר לגובה 3,760 מטר מעל פני הים. מראה מופלא, ממש כמו בגלויות. העיר עצמה מצויה במישור לרגלי ההר, ובתיה נמוכים (כיאה לעיר באזור מוכה רעשי אדמה), כך שהיא אינה בולטת לעין מרחוק. במבט ראשון היא נראית מאובקת משהו, אלא שככל שמשוטטים בה יותר, היא הולכת ומתגלה במלוא יופיה.

חיים על זמן שאול
יותר מכל עיר אחרת בגואטמלה, מסמלת אנטיגואה את מאבקו של האדם באיתני הטבע: היא נבנתה כתחליף לעיר אחרת שנחרבה, ומתקיימת לאורך כל שנותיה בצִלם של רעשי אדמה והתפרצויות געשיות המאיימים להחריבה. כעיר המצויה בשכנות לשלושה הרי געש – אגואה (Agua), פואגו (Fuego) ואַקַטֶנַנגו (Acatenango) – ובלבו של אזור רעשי אדמה פעיל, חיה אנטיגואה על זמן שאול. העיר התוססת שתכירו כיום מטעה מאוד ומסתירה את הפצעים שהותירו בה פגעי הטבע.
אנטיגואה גואטמלה נוסדה בשנת 1543, שנתיים לאחר שהבירה הקודמת, סיודאד וייחה (Ciudad Vieja), נחרבה בשטפונות וזרמי בוץ. העיר החדשה תוכננה בידי הארכיטקט האיטלקי פרנצ'סקו אנטונלי, והיתה לאחת הערים היפות במרכז אמריקה. רבים מבנייניה ששרדו יזכירו לכם ערים איטלקיות כסיינה או אסיזי. לאחר הקמתה הפכה אנטיגואה למרכז תרבותי ושלטוני שכלל כנסיות גדולות, אוניברסיטה וגם את אחד מבתי הדפוס הראשונים במרכז אמריקה, ומשכה אליה פסלים, ציירים ואמנים. במהלך המאה ה-16 היתה מקום מושבו של בית המשפט העליון של מרכז אמריקה, שעבר אליה מהונדורס.
אבל ימי זוהרה לא האריכו: כבר מראשיתה, סבלה אנטיגואה נזק רב מרעשי אדמה חזקים שאירעו במחצית השנייה של המאה ה-16, והמשיכו גם במאות ה-17 וה-18 ביתר עוצמה ובליווי התפרצויות של הר הגעש הסמוך פואגו. ב-29 ביולי 1773 נחרבה העיר כמעט לחלוטין בשני רעשי אדמה גדולים, ובספטמבר אותה שנה ננטשה באופן רשמי. כתר הבירה עבר לגואטמלה סיטי.
תושבים עניים רבים, שידם לא היתה משגת לעבור למקום חדש, נשארו בעיר החרבה, וכך למעשה ניצלו מבנים רבים מחורבן מוחלט. רק במהלך המאה העשרים הכירו בייחודה הארכיטקטוני של העיר, והתחיל תהליך שיקומם של האוצרות הארכיטקטוניים שהשתמרו בה. ב-1979 הוכרזה אנטיגואה על ידי אונסק"ו אתר מורשת עולמית, וכיום, בתהליך שיקום מזורז, חוזרים המבנים המפוארים של התקופה הקולוניאלית הספרדית לעטר את רחובותיה.
בתיה של אנטיגואה משקפים היטב את המורשת הספרדית: הם בעלי חלונות מסורגים עם עציצי פרחים הפונים לרחוב, ורובם נפתחים אל חצר פנימית שבה מתרכזים החיים. החצרות מוצלות בעצים וקירותיהן מעוטרים לעתים בציורים עזי צבע. ניתן לראות חצרות פנימיות יפות בהרבה מהמלונות, למשל לה פוסדה דה דון רודריגו (La Posada de Don Rodrigo) שבשדרה החמישית. הבתים הם גם חלק מחגיגת הצבעים המאפיינת את המדינה: רבים מהם צבועים בצבעי אדמה או בגוונים נועזים של צהוב (כמו כנסיית לה מרסד), אדום עז, ירוק וחום.
על אף החיים השלווים לכאורה של העיר, רעשי האדמה עדיין אורבים לה מעבר לפינה. תזכורת להם ניתנה ברעש של 1976, שנזקיו עדיין ניכרים. רוב המבנים שניזוקו אז נבנו מחדש או משוקמים כעת. אחד מהם הוא כנסיית סן פרנסיסקו (Iglesia de San Francisco), שנבנתה לראשונה בשנים 1582-1579, נהרסה ונבנתה מחדש כמה פעמים, עד שנבנתה לאחרונה ב-1960. גם כנסיית סנטה קלרה (Santa Clara) שנבנתה במאה ה-18 נחרבה ונבנתה שוב שלוש פעמים, ומצויה בשיקום מתמשך. אך ללא ספק, הפנינה הארכיטקטונית של אנטיגואה היא כנסיית לה מרסד (La Merced), בעלת החזית הצהבהבה, המעוטרת בדגמים ובפסלי קדושים. היא הוקמה באמצע המאה ה-16, נחרבה כמה פעמים ברעשי אדמה, ונבנתה שוב ושוב.

רוכלים ביום, תיירים בלילה
שלא כמו רוב הערים בגואטמלה, החסרות תכנון אורבני יסודי, אנטיגואה בנויה להפליא לפי תוכנית רחובות דמויית לוח שחמט, הנוצר ממארג שתי וערב של שדרות (Avenida) בכיוון צפון-דרום ורחובות (Calle) בכיוון מזרח-מערב (ממש כמו בניו יורק), מה שמקל מאוד על ההתמצאות. עם זאת, ברוב הרחובות חסר שילוט, כך שנאלצים להיעזר בהר הגעש אגואה, המתנשא מדרום לעיר כמגדלור למטייל האובד.
בנקודות ההצטלבות של שדרות ורחובות ראשיים ישנן כיכרות יפות שהן אבן שואבת למקומיים, לתיירים ולסתם בטלנים. הכיכר המרכזית והמפורסמת בעיר היא פלאסה מאיור (Plaza Mayor), שבימי קדם נערכו בה מלחמות שוורים, והיום היא מרכז לרוכלים, תיירים צעירים וסתם מקום אידיאלי לתפוס בו שלווה. רוב הרחובות מרוצפים באבנים מעוגלות, מה שהופך את התנועה בהם לאתגר להולכי הרגל, למכוניות ולסוסים המושכים כרכרות. יכולנו לחוש זאת על בשרנו בפעם היחידה שבה חצינו את העיר בכרכרת עץ רתומה לסוס (כולנו סבלנו. גם הסוס).
את הרחובות וכיכרות העיר ממלאים ביום ובערב רוכלים שמנסים למכור מכל טוב: קולה בשקית ניילון, אגוזים (ראו הוזהרתם: יקר ולא טעים!), פלחי אננס או מנגו בשקית (מומלץ), תכשיטים וצעצועים (אם תראו את הקוף מספוג שרוכב על אופניים, קנו הרבה ממנו – זו המתנה הכי מקסימה לילדים קטנים). אמהות משוטטות בכיכרות, נושאות על בטנן תינוק או שניים, ומציעות למכירה שטיחים, צעיפים או סרטים לשיער. את כל השמונצעס האלה היה כיף לקנות במיוחד בכיכר מול כנסיית לה מרסד, בפלאסה מאיור או בשוק המקומי שבדרום העיר, סמוך לתחנת האוטובוסים.
לקראת לילה מתחלפת תפאורת הרחובות: הרוכלים נעלמים לבתיהם שמחוץ לעיר, ועל הרחובות משתלטים התיירים – רובם בשנות העשרים שלהם – הגודשים את בתי הקפה, המסעדות והברים הרבים הפזורים בכל פינה, בעיקר בשדרה החמישית.
הלילה הראשון באנטיגואה עבר עלינו בהרגשה שאנחנו בבית (בירושלים): כל הלילה נשמעו יריות ברחבי העיר, וכמעט לא יכולנו לישון מחשש שפרצה הפיכה צבאית. בבוקר התברר לנו שזה היה בסך הכל איזה מצעד קטן, אחד מני רבים המתקיימים כאן כמעט מדי יום, אשר לווה, כמו כל שמחה מקומית, בחזיזים וזיקוקי דינור.
במשך השבוע שבו שהינו בעיר נתקלנו באירועים חגיגיים רבים שהתרחשו בסביבת כנסיית לה מרסד והשדרה החמישית. ערב אחד יצא לנו להשתתף במצעד דתי מוזר שיצא מכנסייה זו, וצעדו בו מאות מתושבי העיר. את המצעד הוביל כומר, והצועדים נשאו דגלים ופסלונים דתיים. הם עברו בבתים שונים, ובכל בית בירך הכומר את תושביו. לסיום הברכה "רוסס" הבית בעשרות חזיזים ברעש מחריש אוזניים.
התמזל מזלנו וחתמנו את הביקור באנטיגואה בעת הפסטיבל לזכר סן סלוודור (2 באוגוסט), פסטיבל שהזכיר את הקרנבל בריו יותר מאשר אירוע דתי: להקת ריקוד על קביים, זיקוקי דינור, שתייה וכמובן… חזיזים. לאחר שוטטות של חודש בגואטמלה, ולאחר השתתפות בעוד חגיגות מעין אלה גם במקומות אחרים, חשבנו לעצמנו שאולי זו שמחת עניים: קצת בידור במסווה דתי, שנועד להשכיח את צרות היומיום.

יורם עשת-אלקלעי – חוקר בכיר במכון הגיאולוגי בירושלים, ופרופסור להוראת המדעים במכללה האקדמית בתל חי
נגה עשת – עוסקת בחינוך