אוכל: פשוט לאכול
תושבי קובה חיים עדיין בתקופת הצנע. מוצרי מזון רבים מוקצבים, מסובסדים ומסופקים בצרכנייה השכונתית (Bodega).
עבור בעלי הדולרים הוקמו בכל רחבי קובה מאות סופרמרקטים, חנויות ודוכנים מלאי כל טוב. ואם המוצרים המסובסדים עולים פרוטות – הרי שבשווקים הפתוחים המחירים קופצים פי עשרות ובסופרמרקטים פי מאות. מי שיש לו – אוכל יותר טוב.
המטבח בקובה מוגדר כקריאולי, כלומר שילוב של השפעות ספרדיות ואפריקאיות. קובני שפרנסתו במטבע מקומי מבסס את מזונותיו על מצרכי היסוד. אורז מאודה (arroz blanco), שעועית לבנה, חומה או שחורה (frijol), בננה (platano), ואם יש בנמצא חתיכת בשר או ביצה, אז יחד עם כוס מים יש לנו ארוחה.
לגיוון, אוכלים שורשים ופקעות כמו מלנגה (malanga), בוניאטו (boniato) ויוקה (yuca), כשהם מאודים, מבושלים או מטוגנים. טעמם נייטרלי והם סופגים את טעם התבשיל.
מי שהפרוטה מצויה בכיסו נהנה מתפריט מגוון: עוף, בקר, נקניקים, גבינות וחמאה. המשותף בין חסר האמצעים לבעל המאה הוא אופן ההכנה – האורז יאודה בסיר חשמלי, ואת השעועית יבשלו בבישול איטי בסיר לחץ ויתבלו במלח, פלפל שחור, שום, בצל, פלפל מתוק וכמון. התוצאות מדהימות.
חוקי המדינה קובעים שפרה מיועדת למתן חלב, סוס למטרות הסעה ושור לעבודה. לפיכך, אסור לשחוט חיות אלו, ואם כן – אז רק על ידי מוסדות המדינה. גם שליית חסילונים, לובסטרים ופירות ים אסורה וגוררת עונשים כבדים. הגשתם מותרת אך ורק במקומות ממשלתיים. למרות זאת, הדייגים הקובנים שולים פירות ים ורצים למכור את הסחורה לצימרים הפרטיים. בעלי רשיון ההסעדה מגישים אותם לאורחים (ההסעדה ברשיון, פירות הים – לא) במחירים מגוחכים.
ברחוב מתחלקת תרבות האכילה בין דוכנים ומסעדות במטבע מקומי לכאלה בדולרים. הראשונים הם בהפעלת המדינה ובעלי קיוסק מורשים. אפשר לקבל שם פיצה, סנדוויץ' חזיר אפוי (bocadito de jamon) וקציצת תירס או קמח בלחמנייה (fritura de maiz). לשתות אפשר מיץ מתרכיז ממותק (refresco), קפה מתוק מאוד או שייק פירות (batido) המכיל פרי, קרח, סוכר, אבקת חלב ומלח. כדאי לדעת: מזונות ומשקאות אלה אינם נקיים, אל תגעו בהם. אם אתם חייבים – אז רק פיצה.
במסעדות ובדוכנים שמקבלים דולרים יש יותר אפשרויות והאיכות גבוהה יותר. רשתות המזון המהיר מגישות עוף מטוגן, מגוון סנדוויצ'ים ופיצות במחיר סביר. מסעדות ברשיון ממשלתי תמצאו גם ברחוב וגם באזורי התיירות. המחיר בהן גבוה יותר והן נקיות ומסודרות. מסעדות פלדאר (Paladar) הן בעצם בתים פרטיים שקיבלו רשיון הסעדה ל-12-10 סועדים. בהן מגישים בעיקר חזיר, עוף, אורז ושעועית.
כתב: אבי הזאב
לינה
אצל הקובנים בבית
אחת מאפשרויות הלינה הפופולריות ביותר בקובה היא לינה בבתים פרטיים שקיבלו לכך רשיון. רק בהוואנה יש מאות צימרים (Casas Particulares). ברוב המקרים הלינה בהם זולה יותר, אולם יש פחות פרטיות. מצד שני, זוהי דרך להכיר מקרוב את חיי הקובנים. אם הגעתם לצימר בעזרת מקומי, תצטרכו להוסיף עמלה.
בילויים
מוזיקה: תוף אפריקאי וגיטרה ספרדית
לאחר שקט יחסי בארבעים שנות מהפכה, חוצה המוזיקה הקובנית גבולות וכובשת לבבות בעולם כולו. בקובה היא היתה תמיד וכמעט בכל פינה
 |
| מספר הסגנונות המוזיקליים בקובה הוא כמספר המבצעים. כמעט כולם שם מנגנים, גם הקטנים | צילום: משה שי |
כתב: ברק אפיק
כשקומפאי סגונדו עלה לקברו של אנטוניו מאצ'ין בבוקר קיצי אחד בשנת 1994, הוא שפך כמה טיפות רום על הקבר ופתח בבולרו המרגש "Dos Gardenias". כך הוא התחבר לנשמתו של אחד מגדולי הזמרים של קובה, שהביא אליה בשנת 1937 את אופנת ניו יורק. מאצ'ין חזר מהכרך הגדול לאחר קריירה ארוכה, ועימו נעלי הלכה השחורות-לבנות. הנעליים האלה היו לסמל המסחרי של הזמרים והרקדנים של המקצבים הטרופיים, הסמל האלגנטי של המאצ'ו הלטיני המפתה. אין כמוהן לצעוק את השילוב הקובני של שחור אפריקאי עם לבן אירופאי.
מי שנוסע לקובה ייתקל כבר בשדה התעופה של הוואנה בלהקות המנגנות את הלהיטים המפורסמים של המוזיקה הקובנית ומנסות למכור את הדיסק שהוציאו זה עתה. בלובי של המלון, בבתי המוזיקה הרבים, בברים, בבתי הקפה ובעצם כמעט בכל פינת רחוב תמצאו להקה המחכה לטיפ של דולר או שניים, כעשירית מהמשכורת שמשלמת להם הממשלה עבור נגינתם. כן, המהפכה פיתחה את התרבות והאמנות, וכמעט כל קובני מנגן על משהו. כמה חבל שאי אפשר לאכול מוזיקה. השירים פשוטים ומדברים על אנשים ועל הדברים שמעסיקים אותם: על אהובה שהלכה, על הלב השבור, על הכסף שאין.
איך התחיל הרומן
משבטי האינדיאנים שחיו בקובה לפני בוא הספרדים, כמעט שלא נותר אדם עד מחצית המאה ה-16. המזכרת, אולי היחידה, שנשארה מהם היא רעשן המַרַקַאס, אותם דלועים מלאי גרעינים ונותני קצב, שאומצו על ידי העבדים האפריקאים אשר הובאו לקובה בין המאות ה-16 וה-19, ככלי דומה לזה שהכירו במולדתם.
מיליון העבדים שהובאו אל קובה היו ברובם בני היורוּבָּה, אך היו בהם גם בני בַּאנְטוּ, קַרַבָּאליס ואַרָרַה, ומובן שלכל קבוצה היו השפה, המנהגים, הדת והמוזיקה שלה, שעליהם ניסו לשמור גם בארץ החדשה. וכמו העבדים האפריקאים – כך גם המתיישבים מספרד הגיעו מאזורים שונים. הקטלאני לא הכיר את מנהגיו של האנדלוסי ואת תרבותו, כפי שהיורובה לא הכיר את בן האררה.
הנצרות היתה אמנם לדת הרשמית והשולטת בקובה, אך דתם של בני היורובה – שכונתה בקובה סַנְטֶרִייָה – לא נעלמה, וכמוה גם דתות שבטיות אחרות. בטקסי האַבַּקוּאַה, אולי הסודית והקטנה שבדתות אלה, יכולים להשתתף גברים בלבד, ויש האומרים כי המוזיקאים הגדולים ביותר צמחו על ברכי הדת המיוחדת הזאת. צ'אנו פוסו מהתזמורת של דיזי גילספי בניו יורק, ללא ספק נגן כלי ההקשה הגדול ביותר בהיסטוריה הקובנית, הוא הדוגמה הבולטת לכך.
בניגוד למה שהתרחש באמריקה הצפונית, השחורים בקובה הורשו להתארגן בשבטים מקומיים שנקראו קבילדוס (Cabildos), ואף הוזמנו להמשיך לנגן בכליהם המקוריים בעת החגיגות הנוצריות. כך לבשו חלק מאלי הפנתיאון של היורובה אדרת נוצרית: צ'אנגו אל הרעם והמלחמה הפך לסנטה ברברה, והמרפא בָּאבָּאלו אָייֵה היה לסן לַסַרוֹ.
המוזיקה של העם
בצד המוזיקה הטקסית-דתית, שנשמרת בקפדנות כבעבר, התפתחה באי גם הרוּמְבָּה – מוזיקה עממית חילונית, שחלחלו בה השפעות שונות. והחיבור הזה נוצר לא רק בגלל הדתות שנתמזגו: המחסור בנשים לבנות בקובה הלך וגבר והביא להתערבבות הגזעים. כיום רוב האוכלוסיה הקובנית היא מוּלָטִית, מעורבת, ברמות שונות, וכמו הצבעים – גם המקצבים נמסכו אלה באלה והניבו נישואי תערובת של כלי נגינה ולחנים שונים. הרומן בין התוף האפריקאי לגיטרת הפלמנקו הספרדית עוּדן בצלילי כלים אירופיים, כמו אַלאוּד (סוג של עוּד מוּרי), פסנתר, קונטרבס ומאוחר יותר חליל, חצוצרות וטרומבונים, ויחד הם כבשו את האי.
בתחילת המאה העשרים, כל מה שהיה בו מקצב לטיני נקרא בטעות רומבה, בדיוק כפי שהיום מכונה כל מקצב לטיני מהיר בשם סלסה. הרומבה המקורית היא מוזיקה קצבית ומאולתרת שהיו מנגנים בשכונות של הוואנה בסופי שבוע. שם, בסולר (Solar), אותה רחבה שמתחת לבניינים הצפופים, בין שחקני הדומינו למריבות השכנים, היו מתקבצים כמה נגנים. שלושה תופי עץ הנקראים קאחוֹנֵס נותנים את הקצב לזמר מאלתר וללהקה שעונה לאלתוריו. מיד יורדים כל השכנים ופותחים במחול סוער שרק מגביר את הצמא לעוד כוסית של רום.
באותה תקופה נולד במועדונים של הוואנה סגנון ריקוד חדש: הדאנסון (Danzon). הסגנון החדש והפופולרי חיבר בין מקצבים קובניים לריקודים אירופיים קלאסיים, בתוספת תזמורות של כלי נשיפה. סגנון הטרובה (Trova), שגם הוא התפתח בתחילת המאה שעברה, מאפיין משוררים-מאלתרים הסובבים בברים או בבתי הקפה ולעתים מוזמנים למסיבות פרטיות. הם כונו טרובדורים ושרו גואחירס (Guajiras) או בולרוס (Boleros), ז'אנר שירי אהבה סנטימנטליים שהתפתח במזרח האי, וכן אלתורים שונים הרלוונטיים לזמן ולמקום. מאוחר יותר היתה הטרובה דרך לשחרר לחצים חברתיים ופוליטיים בצורה ממוסדת ובחסות המפלגה. סינדו גראי, אולי האיש שהשפיע יותר מכולם על הטרובה, נפטר בגיל 101 והותיר לנו מאות בלדות שהפכו לקלאסיקות.
מספר הסגנונות המוזיקליים בקובה הוא כמספר המבצעים, אך המוכר והאהוב ביותר הוא הסון (Son), כפי ששר ראול פלאנאס: "כדי לרקוד סון היטב, צריך שיהיה לך לב. אין תחליף לסון הקובני, יפתי".
הסון, או בשמו המלא סון מונטונו (Son Montuno, סון הררי), הגיע מהחלק המזרחי של האי. הוא צמח ברכס הסיירה מאסטרה מתוך החיים המשותפים של חוואים ספרדים-אנדלוסים עם עבדים נמלטים. כמו פידל, צֶ'ה והמהפכה, גם הסון ירד מהסיירה מאסטרה, פשט על האי, וזה קיבל אותו בהכנעה ובאהבה, עד שבשנות העשרים של המאה הקודמת הוא החליף את הדאנסון. הטְרֶס, אותה גיטרה קטנה בעלת שלושה מיתרים כפולים, הוא המאפיין העיקרי של הסון, ומלווים אותו כלי הקשה ונותני קצב שונים כמו הבּונְגוס, הקְלַאבֶס והמַרימְבּולָה, שפינתה מאוחר יותר את מקומה לקונטרבַּס.
במשך השנים, אמנים של הסון הוסיפו כלים, הכליאו סגנונות, שכללו והוסיפו את הפן האישי שלהם. טְרִיוֹ מַטַמוֹרוֹס, אַרְסֶנְיוֹ רוֹדְריגֵס, שכונה "העיוור המופלא", ובני מוֹרֶה "הברברי", אולי גדול המוזיקאים הקובנים של כל הזמנים, הכתיבו סגנון חדש, הפכו את מוזיקת הסון לנחלתה של קובה והביאו אותה למודעות של העולם כולו. היום אי אפשר לדבר על מוזיקה קובנית ועל סון קובני מבלי להזכיר את האליל הנערץ פרנסיסקו רפילאדו, המוכר בכינוי קומפאי סגונדו מה"בואנה ויסטה קלאב". רפילאדו, חבריו הפנסיונרים ומוזיקת הסון הקסומה זכו לתחייה רק אחרי נפילת הגוש הקומוניסטי ופתיחת קובה לעולם.
כיום מעדיפים הקובנים את הטימבה (Timba), היא הסלסה הקובנית, את הרואדה (ריקוד סלסה במעגלי זוגות וירטואוזיים), וכן ראפ והיפ הופ מקומיים. הסלסה, תוצר כלאיים של מוזיקת הסון שהיגרה לארצות הברית, אימצה סגנונות נוספים והפכה ללהיט שכובש את העולם בגל לטיני סוער.
ברק אפיק – חוקר פולחנים ודתות של אמריקה הלטינית באוניברסיטת תל אביב ומנהל מחלקת אמריקה בחברה הגיאוגרפית
קניות
מוציאים עשן
הסיגרים הקובניים נחשבים לטובים בעולם. ענף הסיגרים בקובה הופך לחשוב יותר ויותר, בעיקר לאור תרומתו לשיפור המצב הכלכלי במדינה. אך בעוד שהצרכנים הם בעלי ממון ברובם, ממשיכים הקובנים בשיטות הייצור הידניות והישנות שלהם,
ולכל היותר נוספו עוד כמה ידיים עובדות.
בקובה בכלל ובהוואנה בפרט יש עשרות חנויות לממכר סיגרים, שבחלקן יש בר ופינת עישון. המפורסמות שבהן: בית הוואנוס (Habanos) בשדרה החמישית במירמאר, והחנויות במלונות מליה קוהיבה (Melia Cohiba), נסיונל (Nacional) ואחרים.
בהוואנה יש שני מפעלי סיגרים, שאפשר לסייר בהם ולרכוש ממוצריהם: לה קורונה (La Corona), מול צִדו של מוזיאון המהפכה, ומפעל פרטגס (Partagas), בגב הקפיטוליו.
חנויות ומפעלים מחוץ להוואנה: בפינר דל ריו נמצא מפעל הסיגרים פרנסיסקו דונאטיין
(Francisco Donatien), שבתוכו יש חנות ומול דלת הכניסה שלו עומדת חנות נוספת. בסיינפואגוס, במדרחוב של אַווֶנידָה 54, יש חנות סיגרים. בטרינידד ממוקם מפעל הטבק ברחוב אנטוניו מסיאו (Antonio Maceo), ובאותו הרחוב תמצאו גם את חנות הסיגרים.
ליד כניסות המפעלים ייפנו אליכם מקומיים, שעל פי סיפוריהם יש להם קרוב שעובד בבית החרושת, והוא משיג את הסחורה האיכותית והזולה במיוחד עבורכם. אל תקנו. הכל מזויף או גנוב. קנו רק בחנויות הממשלתיות וקחו קבלה. מותר להוציא מקובה סיגרים בשווי 2,000 דולר עם קבלה. לעתים תידרשו להציגה ביציאה. סיגרים בלי קבלה מחרימים או קונסים. אם תשלחו את הסיגרים במזוודה, אתם עלולים לגלות שהיא נשארה בהוואנה.
כתב: אבי הזאב
פסטיבלים ואירועים
מסיבה גם בלי סיבה
בכל שנה, החום הנורא והלחות הכבדה של תחילת יולי מעלים חיוך על פניהם של תושבי האי. הזיעה הניגרת היא הסימן לתחילתו של חודש הקרנבלים והפסטיבלים
 |
| החוגגים בסנטיאגו עסוקים בלשתות המון רום (נקי כמובן, קולה זה לגרינגוס), לרקוד, לנגן ולשמוח | צילום: משה שי |
כתב: ברק אפיק
בסנטיאגו דה קובה לַסַרוֹ הוא המלך, לא מלך מוכתר, הרי קובה עדיין מצדיעה לגנרל הקשיש, אבל מלך, אולי מלך האפריקאים. לסרו הציע שאזמין אותו לבירה, ואני, מהסס, מביט בשתי היפהפיות שלצִדו, אמרתי בסוף "וואמוס". איך אפשר לסרב למלך?
בזמן ששוחחנו, כל מי שעבר ברחוב חצה את הכביש כדי לברכו לשלום. ילדים מקורזלי שיער, נערות בטייץ מפוספס וזקנים תואמי ה"בואנה ויסטה קלאב". בארץ שבה המוזיקה היא סיבה לחיות, לסרו הוא דמות מפתח. הוא אחראי מטעם המדינה על ארגון והפקה של להקות המוזיקה של סנטיאגו דה קובה. בערב, בכיכר הראשית של סנטיאגו, ראיתי אותו עומד על הבמה, מלהיב את הלהקות שניגנו ושיגעו את הקהל, עם אותה חולצת פסים דהויה וחיוך בוהק מאושר. לא פלא שהקדוש הנוצרי החשוב ביותר לדתות האפרו-קובניות נקרא סן לסרו.
בכל שנה, החום הנורא והלחות הכבדה של תחילת יולי מעלים חיוך על פניהם של תושבי האי כולו. אולי לכן אין שם מזגנים, שלא יפספסו את הסימן הזה, את הזיעה הניגרת שמביאה עימה חודש של קרנבלים ופסטיבלים. כי בקובה כל פסטיבל הוא אוויר לנשימה, הפסקה קלה שמסיטה את תשומת הלב מהמציאות.
הוואנה חוגגת
כמו ביתר הערים, גם על הטיילת של הוואנה (El Malecon) בונים יציעים מעץ כדי לצפות מהם בלהקות הרקדנים הצבעוניות, המתחרות ביניהן על הבכורה. בסמוך מוקמים עשרות ברים קטנים שמנגנים מוזיקת סלסה ומוכרים בירה מקומית זולה ותפלה מתוך מכלי ענק. תושבי הוואנה לא ממתינים לשליש האחרון של חודש יולי, תחילתו הרשמית של הקרנבל. בירה וסלסה מתערבבים זה בזה כבר מסוף השבוע הראשון של החודש, ובקובה באמת שאין צורך בסיבה רשמית לחגוג.
בסוף החודש, ב-26 ביולי, יש סיבה רשמית יותר למסיבה: תושבי קובה חוגגים את יום המהפכה. זה היום שבו ירד פידל קסטרו עם קומץ לוחמים מהסיירה מַאֵסטרה לעבר סנטיאגו דה קובה. וכמו תמיד, חוץ מהנאומים והדגלים המונפים, מתמלאים הרחובות אדם, בירה וסלסה.
עבור תושבי סנטיאגו דה קובה, שבחלק המזרחי של האי, החום אכזרי יותר, ואולי לכן גם השמחה רבה יותר: הנה מתחילה החגיגה הגדולה שלה ציפו כל השנה. בשליש הראשון של חודש יולי חוגגים את הפסטיבל הקריבי, המכונה חגיגת האש (La Fiesta del Fuego), ובשליש השלישי של אותו חודש מתחיל הקרנבל. כיום כבר די קשה להבחין מתי נגמרת חגיגת האש ומתחיל הקרנבל הגדול או פסטיבל הסלסה. כולם עסוקים בלשתות המון רום (נקי כמובן – קולה זה של הגרינגוס), לרקוד, לנגן, לשמוח ואולי גם לשכוח.
סנטיאגו דה קובה, אחת הערים הראשונות ביבשת ההולכת ומתגלה, נוסדה ב-1515. מאחר שנמל העבדים הגדול היה בתחומיה, היא נותרה עד היום עם ההשפעה האפריקאית החזקה ביותר במדינה, השפעה שבאה לידי ביטוי בהיותה בירת הפולקלור והמוזיקה של קובה.
אירועי האש, שמקורותיהם בחגיגות של דת היורוּבָּה האפריקאית, נפתחים בתהלוכת ריקודים סוערת לכבוד אל הנחש בפארקה סספדס (Parque Cespedes, סֶפדֶה בלשון הרחוב), הכיכר הראשית. להקות מכל רחבי האיים הקריביים מגיעות לסנטיאגו. במשך חמישה ימים רצופים מתמלאת העיר בתהלוכות, הופעות, הרצאות, ירידים, תיאטרון ואירועים שונים. הקהל נע בין הכיכרות, האולמות ובתי המוזיקה, ובכל פינת רחוב נאספים כמה חבר'ה סביב תוף גדול ובקבוקי רום.
ביום סיום הפסטיבל עוברות הלהקות ברחובות עם מאות כלי הקשה וסוחפות את הקהל במקצבים אפרו-קובניים ובאקסטזה של טראנס דתי. התהלוכה מסתיימת בטקס אש ענקי מעל לים, שם שורפים את דמותו של השטן. סביב בובת העץ הנשרפת רוקדים מאות מאמינים המשליכים בתנועות ידיים קצובות את כל הרוע לתוך האש. בזמן הריקוד יודו המאמינים לאלים השונים על שנת ברכה, פוריות ושפע, ויבקשו את התערבותם על מנת לקיים עוד שנת חיים פורייה. הטקס מסתיים בטראנס משותף, שבסופו מסמן ראש האחווה בפיסת פחם צלב על כפות ידי המאמינים כהגנה מפני פגיעת השטן.
גם מי ששוטט בצפון ברזיל יופתע מעוצמת האפרו ששולטת בסנטיאגו בימי הפסטיבל הקריבי. סנטיאגו דה קובה, עיר שגם בשאר ימות השנה כמו צועקת "אנו מאפריקה בעצם", משילה בימי הפייסטה כל זכר לכובש הספרדי ולצאצאיו. ההרגשה היא ששפת הרחוב חוזרת להיות שפת היורובה של מערב אפריקה, וקצב תופי הקונגס רודף לכל פינה. אפריקאים קריבים מחייכים בשיניים בוהקות מכל פינת רחוב או בר, ובתי המוזיקה
(Casas de la Musica) מתפוצצים מהמוני אנשים שמחים, שנעים בקצב כמו היו סביב המדורות השבטיות. האגנים מתנועעים בשכרון חושים ובתנועות שאדם לבן יכול רק לנסות ללמוד כל חייו ולמות מתוסכל.
תיירים בודדים משוטטים בין הטקסים והריקודים. את המעט שמגיעים לסנטיאגו מבריחים החום הרב ומאת אחוזי הלחות למלון היחיד שיש בו מיזוג. אבל רעם תופי הקונגס חודר גם לשם, קורא לשבט להתכנס.
