הכנסיות המצוירות שבצפון חבל מולדובה הן תופעה מרתקת. צדם החיצוני של קירותיהן מכוסה אלפי ציורים צבעוניים, מפורטים ומדויקים. כ-450 שנה לאחר שצוירו הם עדיין נחשבים יצירות מופת
 |
| אחד מקירות הכנסייה במנזר סוצ'ביאה. הציורים נועדו למשוך אל הכנסייה את תושבי הכפרים שלא ידעו לקרוא, ובתוך כך להרשים אותם, להפחיד אותם ולספק להם מידע | צילום: ברוך גיאן |
כתב: משה גלעד
כריסטינה, זמרת מקומית עם שיער צהבהב ונפוח, כיכבה על לוחות המודעות בעיר סוצ'אבה (Suceava). מאות כרזות שלה, במחשוף נדיב ובכתף הפונה בהתרסה אל הצלם, הודבקו ברחבי העיר לקראת הופעתה הקרובה. במבט מרחוק על קיר תחנת הרכבת של סוצ'אבה היה נדמה שעשרות כריסטינות דוחקות שם זו את זו כקוביות דומינו. לא יכולנו שלא להיזכר במראה הזה כשעמדנו למחרת מול הכנסיות המצוירות – פנינים אדריכליות ואמנותיות מהמרשימות והמרתקות בתרבות אירופה.
תמונות חזקות מעבירות חוויה
הכנסיות המצוירות של חבל מולדובה (Moldova) שבצפון-מזרח רומניה הן תופעה ייחודית שצצה לזמן קצר באמצע המאה ה-16. צדם החיצוני של קירות הכנסיות מכוסה באלפי ציורים צבעוניים, מפורטים ומדויקים, כמה מהם מפחידים מאוד. הציורים נועדו למשוך אל הכנסייה את תושבי הכפרים הסמוכים שלא ידעו לקרוא, ובתוך כך להרשים אותם, להפחיד אותם, להסביר להם ולספק להם מידע. קירות הכנסיות שימשו בעצם מעין לוחות מודעות ענקיים. הזמרת כריסטינה, כנראה נוצרייה מאמינה, אינה חסודה מספיק כדי לככב עליו, אבל העיקרון דומה. תמונות חזקות מעבירות חוויה ומושכות תשומת לב, גם אם המתבוננים כבר למדו לקרוא.
כיום, כ-450 שנה לאחר שעוטרו, המנזרים והכנסיות המצוירות שבתוכם נחשבים יצירות מופת של אמנות ואדריכלות. כמה מהם אף הוכרזו בידי ארגון אונסק"ו אתרי מורשת עולמיים, והם מצדיקים את הנסיעה הארוכה (כ-450 קילומטר) מבוקרשט (Bucureşti). הנוף ההררי הירוק, הכפרים הקטנים ובעיקר הטיפוח הקפדני סביב כל הכנסיות, מוסיפים גם הם לביקור והופכים אותו לנעים מאוד. המטרה שלשמה צוירו הציורים מושגת גם היום: ההנאה והעניין שהם מספקים אינם שמורים למלומדים, לחובבי מנזרים או למומחים לאמנות, אלא גם למטיילים כמונו, שאינם בקיאים בצורכי הכנסייה ובהיסטוריה של האזור, ושעדיין מתחבטים באי נוחות בשאלה המרכזית שבה עוסקים הציורים: מהן הציפיות שלנו מן העולם הבא?
כל הציורים מספרים סיפור. רוב הפרטים קטנים, אפילו זעירים, ורק מבט בוחן מאפשר לרקום את הסיפור בשלמותו: רוב הציורים עוסקים בנושאים דתיים כמו סיפורי הברית החדשה, וכמה מהם מתארים סיפורים מיתולוגיים מקומיים, דמויות מן הפולקלור של אותה התקופה ואמונות בשדים וברוחות. בציורים אחרים מופיע בית דין של מעלה, ובו מלאכים ששוקלים את המעשים הטובים כנגד החטאים, חוטאים מנוולים שמבקשים על נפשם מול האש היוקדת של הגיהינום, יהודים ומוסלמים שזוכים לעונש שכל מי שאינו נוצרי צפוי לו, ועוד נושאים מרחיבי לב ונפש. ויש גם סיפורי תנ"ך: הנה בני ישראל יוצאים ממצרים, הנה הם עוברים בחרבה, שם עגל הזהב וכאן משה עם לוחות הברית. במקום אחר רואים את חלום יעקב מצויר לפרטי פרטים עם סנדלי המלאכים שטופפים במעלה הסולם, ולצדם שנים עשר השליחים וישו.
אפשר גם להתבונן בכנסיות המצוירות ממרחק, כעל קירות שלמים צבעוניים מאוד, ואין הכרח לרדת לפרטים כדי ליהנות מן הצבעוניות הזאת, מהממדים המרשימים ומיכולת ההישרדות המופלאה של הציורים.
המנצחים והנצחיים
עד היום יש לאזור הזה כמה שמות. קיסרי בית הבסבורג ששלטו על שטחים נרחבים באירופה סיפחו את צפון מולדובה לשטח שלטונם ב-1775, וקראו לאזור "בוקובינה". לאחר מלחמת העולם השנייה האזור התחלק בין ברית המועצות (החלק הצפוני נמצא כיום בשטח אוקראינה) ובין רומניה. רבים מהתושבים מכנים אותו "צפון מולדובה", כשם חבל הארץ הרומני, אך מקצתם מכנים אותו עדיין "דרום בוקובינה", כרמז לכך שיבוא יום והחבל יאוחד עם חלקיו הצפוניים, האוקראיניים.
רוב המנזרים והכנסיות נבנו במאה ה-15 ובייחוד בתקופת שלטונו של הנסיך שֹטפן הגדול, נוצרי אדוק ומצביא דגול שעמד כחומה בצורה מול כובשים רבים, והקים כנסייה או מנזר אחרי כל ניצחון. כשפֵטְרוּ רארֵש, בנו של שֹטפן הגדול, קיבל לידיו את נסיכות מולדובה, הוא נעשה פטרון של הכנסיות. כמעט כולן צוירו בתמיכתו הכלכלית, אך לא ברור מי היו הציירים. האמנים ציירו בסגנון ביזנטי ושמרו בסוד את שיטותיהם, שהתבררו כיעילות מאוד: הציורים עדיין שומרים על צבעיהם החזקים ועל חדותם, גם אחרי שנים ארוכות של חשיפה לשמש, לרוח ולגשם, ואף על פי ששכבת הצבע שלהם דקיקה במיוחד: כרבע מילימטר בלבד.
ארבעה מנזרים, אלפי ציורים
נסיעה של כחמישים קילומטר מערבה מסוצ'אבה מובילה אל העיירה גורה חומורולוי (Gura Humorului) ואל מנזר חומור (Humor). שוק שטיחים ומפות רקומות נפרש לכל אורך שביל הכניסה למנזר, ונזירים בגלימות שחורות ובחגורת חבל גובים את דמי הכניסה. אחרי כל המכשולים מתגלה הכנסייה עצמה בלב גן פורח.
רוב הציורים בכנסייה של מנזר חומור נצבעו בגוני חום-אדמדם, ואלה שהיו חשופים לשמש דהו במקצת, אבל עדיין קל להבחין בכל הפרטים והגוונים. הציור הבולט ביותר הוא תיאור מפורט של אירועי יום הדין. השטן מופיע כאן כאישה סגולה ומאיימת. האגדה המקומית אומרת שדמות האישה המצוירת מבוססת על דמות אמיתית שכל תושבי האזור הכירו, והיא הוחלפה בכל כמה שנים, אבל מעולם לא התקשו למצוא מועמדת חדשה שתמלא את תפקיד השטן.
נסיעה קצרה של כעשרה קילומטר דרומה מובילה אל מנזר וורונץ (Voroneţ), שזכה לכינוי "הקפלה הסיסטינית של המזרח". הגוון השולט כאן הוא כחול טורקיז יפהפה שבזכותו הפך המושג "כחול וורונץ" לערך מוכר בלקסיקון האמנות לצד "אדום טיציאן" ו"ירוק ורונה". גם כאן צבעיהם הבוהקים של הציורים אינם נזקקים כמעט לשימור, והציור של יום הדין הוא אחד הבולטים. תור ארוך של מאמינים משתרך מול שערי גן עדן ומעיד אולי על האופטימיות של הצייר ועל חיבתו למין האנושי. הקיר הדרומי מכוסה במעין רצועות קומיקס המתארות את חייהם של כמה קדושים ושל פילוסופים גדולים כאפלטון, שנראה נושא ארון מלא עצמות. החדרים הפנימיים מרשימים פחות; הציורים כהים, האווירה קודרת, וחשק עז תוקף את המבקר לשוב אל האור, אל הגן המלבלב ואל הציורים הכחולים.
המנזר השלישי, מולדוביצה (Moldoviţa), שוכן כשישים קילומטר מצפון-מערב לוורונץ, והוא מוקף חומת אבן לבנה וגבוהה. ציורי הקיר על הכנסייה צוירו בגוונים של ירוק וצהוב על רקע כחול, והם מתארים בעיקר מלחמות אכזריות בין הכופרים למאמינים הנוצרים. בכולם הנוצרים נראים מביסים את יריביהם וטובחים בהם בחניתות ארוכות. אבל המקום עצמו נראה שוקק חיים. חלקו מנוהל בידי נזירות שעסקו בגינון קפדני במספריים זעירים, וחלק אחר מנוהל בידי נזירים שמכרו נרות קטורת והסבירו את משמעות הציורים למבקרים.
מעבר ההרים המפותל צ'יומרנה (Ciumârna) חוצץ בין מולדוביצה למנזר הרביעי, סוצ'ביצה (Suceviţa). המרחק לא גדול, והדרך מפותלת, יפה מאוד ונמשכת כשעה. סוצ'ביצה הוא המנזר הגדול מבין הארבעה והאחרון שכנסייתו צוירה. את הציורים מימנה בשנת 1596 משפחה אריסטוקרטית שניסתה לחדש את המסורת הקצרה והמפוארת שנקטעה כארבעים שנה לפני כן. באחד הציורים הבולטים נראית מפלצת דו ראשית שמאיימת לפגוע בשני מלאכים. אלה שופכים עליה נהרות של אש, גופרית ודם. לצדם מופיעים הצדיקים המובלים אל גן עדן בידי מלאכים דקיקים, בעוד החוטאים מושלכים ללהבות מול צחוקו של השטן ונהי של האויבים התורכים והיהודים.
חתן וכלה לבושים במיטב בגדיהם הגיעו למקום בשעת אחר צהריים מאוחרת כדי להצטלם על רקע הכנסייה. הזוג המהודר התייצב על שביל החצץ מול ציורי המלאכים והכופרים. הצלם חיכה עד שאור השמש השוקעת יאיר באור רך ומחמיא את הציור שברקע ואת פניה הנאים של הכלה. חברו של החתן ניסה לשעשע אותו ואמר, כנראה ברוח הציורים שברקע, "מה אתה רציני כל כך, היום אמנם יום הדין, אבל את הפרצוף הרציני תשמור לאחר כך, כשיגיע הגיהינום". את משפחת הכלה זה לא הצחיק. הם חשבו שצריך לכבד את המקום בכובד ראש ולכן שלחו את השושבין הסורר לחכות בחוץ. דקות אחדות אחר כך ראינו אותו מעשן בסככת הפח הקטנה של תחנת האוטובוס שמול המנזר, מסתכל בהנאה בשורת כרזות של כריסטינה שהודבקו גם כאן בלהט של מעריץ סדרתי.
לקריאה נוספת:
 |
בין כפרים נידחים ועמקים ירוקים במולדובה שבצפון רומניה שוכנים כנסיות ומנזרים עתיקים ובהם יצירות אמנות מפליאות. יצירות אלו שורדות כבר כ־450 שנה את החורף הקשה של מולדובה, את הרוחות הסיביריות ואת הקיץ המאובק, את השלטון הקומוניסטי ואת העדר התקציב לשימור ראוי, ועדיין שומרות על רעננות ועל חיות | |||||