צפון קניה / פאטה טורקנה

ימת טורקנה שוכנת בחבל ארץ שבו חיים שבטי לוחמים ונוודים, כפריים ודייגים, נוצרים ומוסלמים. בדרך אליה עוברים בשמורת מרסביט ההררית והירוקה ובמדבר צ'לבי הלוהט ושטוף המראות של פאטה מורגנה. צפון מתעתע

נהר אווסו ניירו (הנהר האדום), החוצה את שמורת סמבורו | צילום: אייל ברטוב

כתב: רונן רז
במקום שמסתיים בו כביש האספלט, ונמתחת דרך עפר ארוכה וישרה שנעלמת צפונה אל האופק בתוך ענן אבק, במקום הזה התחיל המסע שלנו אל השמורות והחוויות של צפון קניה. דרך העפר יוצאת מאיסיולו (Isiolo), עיירה השוכנת למרגלות הר קניה והרמות החקלאיות, בואכה אל המדבריות של צפון המדינה. זו גם הדרך הראשית לאתיופיה, העוברת מאות קילומטר של מהמורות.
יצאנו, חבורה של סקרנים, במשאית ספארי בעלת עבירות גבוהה, עם אוהלים, מים, ציוד מחנאות, כלי בישול, פחמים ומזון לשבועיים, כדי להכיר את הצפון הנידח. מאיסיולו נסענו לעבר ארץ של שבטים עם מסורת של מלחמות, שודדי בקר וגמלים, וחוק שמתקשה לחדור אל השממה. עברנו בגשר מעל לנהר האדום, אוּוַסו ניירו (Uaso Nyiro), ומצפון לשמורה הידועה סמבורו (פרטים בסוף הכתבה). מעבר לשמורה מכסה סבך צפוף את צדי הדרך והולך ומידלדל. ואדיות חרבים חולפים תחת גשרי בטון, ונראים כמו מאמץ מיותר שהשקיעו בלב המדבר בשביל ימים ספורים בשנה שבהם זורמים בערוצם מי שטפונות מחיים.
רועים בני שבט רֶנְדילֶה עמדו באחד הוואדיות והעלו בשרשרת אדם דליי מים מן התמילות (בורות מים), החפורות באפיק הוואדי, אל שקתות עץ שגמלים צמאים התגודדו סביבן. בעיירה קטנה על אם הדרך עמדו לוחמי השבט תחת צל העץ, שערם ארוך, קלוע לצמות דקיקות ומשוח בצבע אדום. ידיות של סכינים ארוכים בלטו מן הבדים האדומים שעטפו את גופם, ובידיהם חניתות ברזל מחודדות.

אחמד בעל הניבים
אחר הצהריים, לאחר כשבע שעות נהיגה מאיסיולו, מופיעות גבעות בזלת שחורות ומרפדות את אדמת המדבר הבהירה. המשאית מתחילה לטפס במעלה הר מרסביט 
(Marsabit). הנהג מוריד הילוך, האוויר מתקרר והצמחייה נעשית צפופה וירוקה יותר. שעה קלה אחר כך נכנסנו אל שמורת הטבע מרסביט (Marsabit National Park & Reserve), מוצאים את עצמנו באווירה שונה לחלוטין מן המדבר היבש. סביבנו נוף הרים ירוק – עצים גבוהים ורחבי עלים שמתחרים על אור השמש, צמחים מטפסים המשתרגים על הגזעים, קופים שמקפצים ברעש בין הצמרות ואנטילופות החומקות בחשדנות אל מעבה יער הגשם.
הר מרסביט הוא הר געש קדום, שידע התפרצויות רבות בעת שהיתה פעילות חזקה בבקע המזרח-אפריקאי. הוא מתנשא לגובה הצנוע של 1,702 מטר מעל פני הים, אבל פסגתו גבוהה מספיק כדי שהלחות המעטה באוויר המדבר תתעבה לעננים שיורידו גשם. בפסגה אנחנו יוצאים מהיער אל קרחת עגולה, לוע קדום וכבוי, עם אגם מים ציורי ששמו מתבקש מאליו – פרדייז (Paradise), אגם גן עדן. בשמורת מרסביט יש שלושה לועות געשיים כבויים, שניים מהם מוצפים, וכולם מכונים בשפה המקומית – גוֹף, אולי זכר למלה העברית גוֹב ולמלה הערבית ג'וּבּ, שמשמעותן היא בור.
לאחר שהקמנו אוהלים ללינת לילה בקרחת היער, ישבנו על חוף האגם והתבוננו בחיות הבר שיצאו מהיער ורכנו לשתות ממנו. מאות תאואים אפריקאיים כבדי גוף נכנסו לעומק האגם לרחצה, מלווים באנפיות בקר נאמנות הרוכבות על גבם. חבורה עצומה של בבונים הגיעה גם היא להרוות את הצמא, לשבת בצד החוף ולעסוק בפעילות חברתית. בין העצים יצא בחשש מה קודו גמלוני – אנטילופה עם פסי רוחב דקיקים וקרניים מסולסלות כשופר ענקי. שתה, ומיהר להסתלק מן המקום.
אחר כך הגיעו בשורה ארוכה פילים גדולים וכבדי חטים, ושאבו כמויות מים נכבדות בחדקיהם. הפילים שחיים ביער מרסביט נודעים בחטים שלהם, שהן מהגדולות בעולם. בשנות השישים חי במקום פיל בשם אחמד, שחטיו הארוכות והכבדות – שבעים קילוגרם כל אחת – קבעו שיאים עולמיים. הנשיא דאז, מייסד קניה העצמאית, ג'ומו קנייתה, הצמיד לפיל רכב ושומרים חמושים, שיגנו עליו מפני ציידים כל שעות היממה. אחמד מת בשיבה טובה, וחטיו ועצמותיו מוצגות היום לראווה במוזיאון הטבע בניירובי.
בינתיים ירד הערב, וירח גדול עלה מעל לאגם. התכנסנו סביב מדורת המחנה, לחמם את הלילה הקריר.

שורשים לכל המיחושים
בבוקר המשכנו בנסיעה צפונה דרך השמורה המכוסה כולה יער גשם הררי. סימני חיות הבר ניכרו בכל: אנטילופות דיקדיק קטנטנות, שחיות בזוגות ומתגלות להרף עין מן הסבך, צבאי גרנט וראמים שנמצאים בשוליים המדבריים, ג'ירפות מרושתות וזברות גרֶבי האופייניות לאזורי המדבר, והטורפים שמגיעים בעקבותיהם – אריות, נמרים, צבועים וברדלסים.
יצאנו מתחומי השמורה ונכנסנו לעיירה מרסביט, היישוב המרכזי בצפון קניה. בשוק של העיירה נפגשים אנשי השבטים למכור ולהחליף סחורות. נשות הרֶנדילֶה והבּוֹראן, שבטי הרועים, מגיעות עם כלים מוארכים עשויים מדלעת ומוזגות מתוכם חלב למכירה. אנשי שבט בּוּרג'י חומי העור, שמקורם באתיופיה והם עוסקים בחקלאות, מוכרים בשוק פירות וירקות וגם כלי סדקית, בדים צבעוניים ובגדים מוכנים.
בדוכן קטן בפינת השוק מוכרת אשה שורשי מרפא יבשים ומסבירה איך ומה להכין נגד מיחושים שונים. לידה יושב סוחר ומרכולתו ענברים (שרף מאובן), שאותם הוא מניח על גחלים לוחשות וניחוחות אהבה של לילות ערב מתפשטים סביב. הוא מציע למכירה גם חבילות של גבעולים ירוקים וטריים. "תטעם מן המירה", הוא מציע לי וצוחק, חושף שיניים כהות ועיניים אדומות. "עם המירה תוכל להיות ער כל הלילה, ואשתך לא תרצה לעזוב אותך". אני צוחק ונזכר בדברים דומים שאמר לי סוחר תימני זקן בשוק של רחובות. אני מביט בעלים מקרוב ומזהה – זו הגת של התימנים.

תחרות על הנשמות התועות של המדבר
ירדנו מן ההר מערבה ולאחר שעה קלה כבר שכחנו את ענני הגשם ואת קור ההרים; חזרנו אל המדבר. מדרונות הבזלת מדיפים חום מהביל מן הסלעים השחורים. המשאית מקפצת על האבנים ומרעידה אותנו. צבאי גרנט בעלי אחוריים לבנים, יענים זכרים שחורי נוצות ונקבות אפורות בולטים ממרחק בשממה החדגונית.
ואז הגענו אל המדבר הקשה מכולם, מישורי וריק מכל צמחייה, מדבר צ'לבי (Chalbi). השמש קופחת מעל, קווי האופק השוממים מתערפלים למראות מטושטשים של אגמי מים שצצים לפתע על פני השממה. שיירת גמלים שצעדה באופק נראתה כמו מרחפת מעל לישימון. גבעה בודדה צמחה אט אט מן האופק כמו אי שצף על פני אגם. כשמתקרבים אל המראות המופלאים, הם מתרחקים ונעלמים ומתגלים כפטה מורגנה שאין אחריה דבר, פרט למראות התעתוע שמדבר ושמש יודעים להביא. זהו ביתם של בני שבט גַבְּרַה.
שלושים אלף בני שבט גבּרה חיים במדבר צ'לבי ובסביבותיו, על פני שטח גדול ממדינת ישראל. מגג המשאית נראו המישורים האינסופיים של המדבר, שאדמתו לא מצמיחה דבר. אזורים נרחבים כוסו במעטה דק ולבן של מלח, ונראים מרחוק כמדבר של קרח. בני שבט הגבּרה יורדים אל המדבר, ממלאים שקים במלח ומניחים אותם למכירה למשאיות מזדמנות.
בדרך אנו פוגשים שיירת גמלים עמוסה ענפי עץ ארוכים מתקדמת לעברנו. כפר של בני הגבּרה עזב את משכנו, פירק את בקתות הקש הכדוריות, העמיס על גב הגמלים את שלד הבקתות – ענפים יבשים יקרי מציאות – ועתה אנשיו עושים את דרכם לשדות מרעה ירוקים יותר. כאשר יגיעו לאתר החדש, יפרקו הגברים את המשא מן הגמלים והנשים יבנו מחדש ביום אחד בלבד את בקתת המשפחה.
הדרך הביאה אותנו לנווה מדבר. דקלי דום מתפצלים צומחים בצפיפות מאדמת המדבר ופלג קטן זורם ביניהם. העיירה קלצ'ה (Kalacha), השוכנת בנווה, היא מרכז אזורי לכפרים הארעיים של בני שבט הגברה, הנודדים בעונות הגשמים עם עדרי הגמלים שלהם. צבר של בקתות קש כדוריות, ובצדן בתי בוץ רבועים השייכים לוותיקים ולאמידים שבתושבי העיירה.
צלב מתכת גדול נישא מעל לכנסיית המיסיון, ובצדו צריח לבן ודק וכיפת מסגד. תחרות על הנשמות התועות של המדבר. בשעות אחר הצהריים מתערבבות קריאות מואזין עם שירת גוספל נוצרית בשפת המקום. בלילה הגיעו כל אנשי העיירה הקטנה, נוצרים ומוסלמים כאחד, אל בקתת הקש של אחד מנכבדי הכפר שנפל למשכב. אנשים עדינים עם תווי פנים יפים. הם שרו בקול, רקדו, קפצו וקראו לכוחות הטבע ולנשמות אבותיהם להשיב את האדם החולה לקו הבריאות.
כאשר שככו הריקודים, פנו כולם לבתיהם. הגברים המכובדים השתרעו עם גלימותיהם הלבנות על דרגשי עץ ודקלים, נחים תחת כיפת השמים מהחיים הקשים, כמו שראוי לעשות בלילות הנעימים של המדבר.

אומרים שהיה פה פורח
בקצה המדבר המשאית כבר גנחה בקושי. דמותו של הר הגעש הכבוי קולאל (Kulal) ניטשטשה מן החום המהביל. בשביל צר וחיוור בצד הדרך פסעו לוחמים צעירים בני שבט טוּרקַנַה, עטויי גלימות אדומות ואוחזים בחניתות ארוכות. עברנו את קו הרכס ומתוך המדבר הקשה בצבעי שחור, חום וצהוב נגלה בבת אחת המראה המרהיב של ימה גדולה בצבע טורקיז.
שני נוסעים אוסטרים, הרוזן סמואל טלקי ואיש הצבא לוטננט לודוויג פון הונל, היו כנראה האירופאים הראשונים שראו את הימה. המחזה הותיר עליהם רושם רב, כפי שתיאר זאת פון הונל ביומנו בשישה במרץ 1888: "טיפסנו אל פסגת הרכס, כשהנוף מתרחב לעינינו ככל שאנו מתקדמים, עד שעולם חדש לגמרי נפרש לנגד עינינו הנדהמות. החלל שמתחתינו התמלא כבמטה קסם בהרים ציוריים, מדרונות תלולים, ושלל נקיקים ועמקים שנראו כאילו הם יוצרים מכל עבר מסגרת מושלמת לפני המים הכחולים-כהים של הימה שהשתרעה הרחק לתוך האופק".
כמו מגלי עולם רבים, וברוח אותה תקופה, הם העניקו לימה שם זר: ימת רודולף, על שם הנסיך האוסטרי הנוירוטי שהתאבד בטרם שמע שימה באפריקה קרויה על שמו. תשעים שנה חלפו עד שממשלתה העצמאית של קניה החליטה לשנות את השם לימת טורקנה
(Lake Turkana), על שם אחד השבטים החיים לחופה.
הימה הענקית אכזבה את המגלים הראשונים, שגילו כי טעם מימיה מריר והיא מכילה כמות גדולה של מינרל הסודה, נתרן פחמתי. רק אז הבינו מדוע הימה אינה משנה את הנוף הצחיח של חופיה: המים אינם מניחים לצמחייה ירוקה לגדול על גדותיה ומנציחים בכך את המראה המדברי שלה. לפני אלפי שנים, כאשר מפלס הימה היה גבוה יותר, נשפכו מימיה אל נהר הנילוס הלבן דרך מעבר בצפון מערבה. בעבר הרחוק, לפני מיליוני שנים, היו באזור יערות עד וגשמים ושלל חיות בר, וכפי הנראה – גם האדם הקדמון חי פה.

איבדו את הלשון
מבקתות הקש של כפר טורקנה, יצאנו להפליג בסירת מנוע לאורך החופים. סירות המפרש הפשוטות של המקומיים עסקו בדיג ברשתות ברחבי הימה. במפרץ אֶל-מוֹלוֹ עלינו אל אי התנינים, צוק בזלת בתוך הימה הצופה אל החוף ואל כפרי שבט אל-מולו. במים, מתחת למצוק, נעו תנינים ענקיים, סימן זעיר לאוכלוסיית התנינים הגדולה ביותר באפריקה: כ-12 אלף תניני יאור, שאורכם מגיע לחמישה מטרים, שוכנים לאורך חופי הימה ואייה.
במרכז האי עברנו בין גלי אבנים, המציינים את בית הקברות של שבט אל-מולו. שבט זה הוא קרוב לוודאי שריד לשבטים קדומים שפרנסתם התבססה על ציד, דיג וליקוט צמחי מאכל. כיום מונה השבט הקטן כ-400 איש, החיים בשני כפרים קטנים משני צדי מפרץ אל-מולו, על שפתה של ימת טורקנה.
אנשי השבט שטים ברפסודות העשויות מגזעי דקלים, צדים בצלצלים תנינים והיפופוטמים למאכל ושולים מן הימה דגים ברשתות קלועות מסיבי דקלים. מסורת השבט מספרת שבעבר גידלו בני אל-מולו את הדגים, התנינים וההיפופוטמים שבימה כחיות משק. פעם איבדה אשה מקרב השבט כלי בימה, החיות הבטיחו לחפש את הכלי, ירדו אל המים ולא שבו עוד. מאז יורדים בני השבט אל הימה כדי לצוד אחת מן החיות, שהם מאמינים כי הן שייכות להם בלבד.
עד לפני מחצית מאה, עדיין דיברו בני אל-מולו שפה משלהם. הם אינם נכחדים, נהפוך הוא – מספרם גדל עקב נישואי תערובת וחיים משותפים עם שבטי הסמבורו והטורקנה. תרבותם המסורתית היא זו שנעלמת: בתוך דור אחד הם חדלו לדבר בשפתם וכיום הם מדברים בשפת הסמבורו. חלק נכבד ממזונם מגיע מהמיסיון הקתולי המקומי, שבבית ספרו לומדים הבנים הצעירים. כך מאבדים אנשי השבט את מסורתם ואת תרבותם בקצב מסחרר.
רוח חזקה נשבה וימת טורקנה סערה בגלים קטנים ורצופים כמו סוסים לבנים שרוכבים על פני המים. מחוף הימה עלינו אל עבר העיירה סאות' הור (South Horr), חוזרים לתחום המחיה של שבט הסמבורו. נסענו על הרמה המדברית המלאה בשיחים ובפרחים צבעוניים, עד שנכנסנו אל עמק ירוק בין שני רכסים, עם צוקים מרשימים ויערות שמטפסים לפסגות. במרומי הר ניירו (Nyiro), המתנשא לגובה 2,752 מטר מעל פני הים, התיישבנו מתבוננים אל מישורי גן העדן שבהם נולדה האנושות, ועדיין נמצאת שם בחיתוליה.

רונן רז – מנהל את חברת "אקו – טיולי שטח". אגרונום ומדריך ותיק באפריקה וביעדים נוספים בעולם