ספקנבורג – כפר הדייגים שהורחק מהים

 
פעם שכן ספקנבורג לחופו של הים הצפוני, היום נושקת את שוליו ימה מלאכותית. רק במוזיאון ובלבושן הצבעוני של הנשים המבוגרות עדיין חיים ימים אחרים

בעבר יצאו דייגי ספקנבורג לים הצפוני ושפכו עם שחר את שללם על רציפי הנמל. היום, לוחכים את ספינותיהם המים המתוקים של אייסלמיר | צילום: דורון הורוביץ

כתבה: איילת זוהר

בצפונו של מחוז אוטרכט נמצאת ספקנבורג (Spakenburg), עיירה קטנה שהיתה פעם כפר דייגים. אנשי המקום היו דייגי הרינג ונוצרים אדוקים, אשר שמרו במשך מאות שנים על אורח חיים מסורתי שמרני.

עד תחילת המאה העשרים דבקו אנשי ספקנבורג בחיי שותפות הדדית, וכן בלבוש ובמנהגים מסורתיים. אך לקראת סוף המאה עבר הכפר שינויים דרמטיים, ורוב תושביו מעדיפים לנהוג במכוניות חדשות מאשר להלך בקבקבי העץ המפורסמים. גם תעשיית הדגים המלוחים והמעושנים – אשר נעשתה בתהליכים ביתיים, והיתה מעמודי התווך של פרנסת היישוב – עברה מן העולם. במקומה קיימת כאן תעשייה ממוכנת, בקנה מידה גדול ותחרותי.

בשוק של שבת עדיין אפשר לראות את נשות העיר המבוגרות, בלבוש מסורתי העשוי מבד המשבצות האדום-שחור של ספקנבורג ולראשן כיפה קטנה סרוגה מחוט לבן, וסל קניות בידן לקניית המוצרים לסעודה של יום ראשון. אגב, הביקור בכנסייה בימי ראשון הוא חובה לחברי הקהילה הדתית כאן, ויום ראשון משום כך הוא שבתון בעיירה.

נמל של מים מתוקים
הנמל הקטן של ספקנבורג שוכן בצפון העיירה, על חופו של אגם Eem, תת-ימה של אייסלמיר (IJsselmeer). רוב הספינות העוגנות בו הן יאכטות של נופשים, המפליגות מאורכו ולרוחבו של הים הצפוני, משוודיה ואיסלנד עד ספרד ובריטניה. הספינות משמשות גם למגורי קיץ, והן נינוחות ומצוחצחות, מתנועעות במי הנמל השקטים.

תלאותיו ומעלליו של "ההולנדי המעופף" (המעופף, על פי האגדה, בשמי הים הצפוני ומשחק בקוביות עם מלאך המוות על חייו; ועל כן נידון לריחוף תמידי, ולעולם לא יגיע אל חוף מבטחים) נראות כאן רחוקות מתמיד.

בקצהו של הנמל הקטן ממוקם המבדוק, עליו עומדות סירות העץ הוותיקות, אשר יצאו אי-אז בימי החורף הקרים לדיג ההרינג במימיו של הים הצפוני. חור גדול היה נקדח בקרח שעטה על מי הים, ורשתות שולשלו אל המים דרכו. השלל הועלה אל הסיפון והובל את הנמל של ספקנבורג עם שחר. אך הים הצפוני התרחק מן העיירה, ופרנסתם של תושבי ספקנבורג התרחקה מן הים. הקמת הסכר הגדול על הים הצפוני והפיכתו לימה פגעו בדיג ההרינג, ואנשי המקום נאלצו לחפש פרנסות מסוכנות וקשות פחות.

באופניים על הדייק
כשעוזבים את הנמל של ספקנבורג במוצאותיו הצפוניים, אפשר לרכוב על אופניים על הדייק הרץ לאורך חופה של הימה. צמחייה עבותה של קנים וסוף, עופות מים. העובדה שכל הטבע הזה הוא מעשה ידי אדם נראית בתחילה מדהימה.

עם הקמתה של סוללת המגן הגדולה ב-1932, נותק חלקו הדרומי של הים הצפוני, וכך נוצרה ימת אייסל בשפכו של הריין אל הים הצפוני. כל זה, כחלק מתהליך ייבושן של אדמות הים במרכזה של הולנד. הזרם של מי הריין ומי הנהרות האחרים הנשפכים לים באזור זה הוטה, וכך נמנע מהם מלהתערבב במי הים הצפוני המלוחים. באופן זה התקבלה ימה של מים מתוקים, עתירת צמחייה ועופות.

בית עישון המליחים
המסורת הוותיקה הלכה ונעלמה מספקנבורג, ולמעט הבגדים שנוהגות הנשים המבוגרות ללבוש, שונו מנהגי המקום ללא הכר. על מנת לשמר את אווירת המקום ואת עברו המרתק, הקימו אנשי ספקנבורג מוזיאון ואספו אליו את פרטי היומיום; אותם חפצים קטנים אשר עיצבו את חייהם של אנשי העיירה במשך מאות שנים, לפני היות המכונה והמכונית.

המוזיאון ממוקם בתוך בית דייגים לשעבר, בסגנון בתי התעלות של אזור זה. העיצוב הפנימי הוא באווירת שנות העשרים של המאה – ארונות כלים כבדים, ובהם כלי הפורצלן שהיו בשימושם של בני הבית; הכלים הפוכים, ובראשה של כל ערמה מונח ספל. המיטות מוצעות בבדים פרחוניים, ובין המיטה לקיר הלבנים מדפים ועליהם מונחת הנדוניה, כלי המיטה והרכוש המשפחתי. השולחנות צבועים אדום וירוק, ותחת משטח השולחן יש מדף נוסף המיועד למושבו של החתול הביתי.

בקצהו של המוזיאון, בחצר הפנימית, ממוקם בית עישון הדגים של ספקנבורג, אשר נבנה ב-1877. זהו בית עישון הדגים היחיד שנותר בצפון הולנד. הבעלים שלו היה מגיע אל הנמל עם שחר, בעת פריקת השלל של דיג ההרינג מהספינות, ומוביל את הסחורה בעגלות עץ אל בית העישון. לאחר המיון הראשוני והקנייה טרחו הנשים נמוכות הדרגה – אלמנות או רווקות – על מלאכת השחלת ההרינג על מוטות עץ. העבודה החלה בשעות הבוקר המוקדמות ונחשבה למלוכלכת וקשה במיוחד.

השלב הראשון בעבודה היה קרצוף קשקשי הדג, ולאחר מכן השחלתו על מוט עץ. המוטות שהושלמו הועברו אל נערות צעירות שתפקידן היה לפזר את הדגים במרחקים שווים על פני המוט. בעל בית העישון היה האחרון לבחון את המוט לפני תלייתו מתחת לתקרת בית העישון. בחדר זה הובערו שתי מדורות פתוחות, האחת בחלקו האחורי של המבנה והשנייה בקדמתו. לאחר מכן נשפכו מים על המדורות, כדי לקבל עשן סמיך. תהליך העישון נמשך חמש-שש שעות, ולאחר השלמתו, נאספו הדגים לתוך קופסאות קטנות והופצו אל השווקים בעגלות או באופניים.