מרדין / קהילה נוצרית קדומה

לא רחוק מהגבול עם סוריה נמצאים שרידי קהילה נוצרית קדומה. במנזרים אפשר עד היום לשמוע את הנזירים הסורים-אורתודוכסים מזמרים בארמית עתיקה

קשה לא לשים לב לנוכחותם של המיעוטים החיים כאן: ערבים, נוצרים סורים-אורתודכסים וכורדים | צילום: דובי טל

"אני גאה להיות תורכי" (Ne Mutlu Turkum Diyene), אומרת כתובת אבנים העשויה כמו בעבודת רס"ר בהביטה מתריסה מגבעה גבוהה ביציאה מהעיר מרדין (Mardin) אל עבר הגבול הסורי שממול.
משמעויותיה של הכתובת, מאמירותיו הידועות של אתאתורכ, מייסד תורכיה המודרנית, ברורות היטב ליושבי חבל ארץ זה הנושק לסוריה ולעיראק. כאן מתחילה תורכיה וכאן הכל תורכים גאים. אלא שבתוך האחדות התורכית, קשה לא לשים לב לנוכחותם של המיעוטים החיים כאן (שהם למעשה רוב התושבים באזור): הכורדים שגרים מכאן ומזרחה המהווים את רוב האוכלוסייה, המיעוט הערבי שחי פה והקהילה הנוצרית הקטנה המשתייכת לכנסייה הסורית-אורתודוכסית.
חברי הקהילה הם נצר לזרם בנצרות שהתפתח במרחב הזה במאה הרביעית, כך שחלק מהמנזרים הרבים הפזורים סמוך למרדין קיימים כבר יותר מ-1,500 שנה. מסורת קדומה חיה ונושמת.

העיר הלבנה
96 קילומטר מדרום לדיארבאקיר (Diyarbakir), מעוזם של הכורדים, נמצאת מרדין, העיר המרכזית באזור. כינויה "העיר הלבנה" ניתן לה על שום בתיה הישנים, הבנויים מאבן גיר צחורה למרגלות מצוק נישא. מגדלי כנסיות משולבים בה במבנים שהותירו אחריהם הארתוכים (Artukid), בני שושלת תורכּמֶנית שחיו במעלה ארם נהריים במאה ה-12 עד המאה ה-14. אלו גם אלו מאופיינים בשימוש בעבודת אבן מורכבת ועשירה בעיטורים, המשווים לעיר הנידחת הוד והדר ייחודיים.
המדרסה של סולטן עיסא (Sultan Isa Madrasesi), אתר מעניין ומומלץ לביקור, נבנתה במאה ה-14 ומשמשת עד היום בית ספר ללימוד קוראן ומוזיאון. מגג המדרסה יש תצפית מרשימה על העיר וסביבתה. במיוחד בולטת בנוף המצודה שיסודותיה עוד מתקופת רומא וביזנטיון, על ראשה כיפות מתקני ריגול של הצבא התורכי והכניסה אליה אסורה. מסגדי העיר העתיקים שנראים מהתצפית, כמו המסגד הגדול (Ulu Cami) מהמאה ה-11 או מסגד לטיפייה (Latifiye) מהמאה ה-14, משקפים את פאר האדריכלות הארתוכית וכדאי לבקר בהם.
למטה, ברחובות העיר השוקקים, אפשר לשמוע יותר מאשר בכל עיר אחרת בתורכיה את השפה הערבית. רוב סוחרי מרדין הם ממוצא ערבי ומקורם באוכלוסייה שחיה כאן עוד בתקופת העות'מאנים. יחסם לתיירים, גם הישראלים, מתאפיין בהכנסת אורחים לבבית, שילוב של חום תורכי ומנהגי המזרח. בתי הקבאב הרבים הפזורים בעיר, שבהם מגישים ממיטב המאכלים של המטבח הערבי, הן עדות ערֵבה לכך.

על קברם של שנים עשר אלף מרטירים
רוב הנוצרים שחיים בתורכיה משתייכים לכנסייה הסורית-אורתודוכסית וחיים בדרום-מזרח המדינה. כנסייה זו היא אחת הכנסיות המזרחיות שפרשו מהכנסייה האורתודוכסית המרכזית סביב מחלוקת סוערת על טבעו האנושי והאלוהי של ישו. המונופיזיטים, כפי שכונו הפורשים, האמינו כי טבעו של ישו הוא רק אלוהי, והוקעו ככופרים במאה החמישית. בסוריה, כמו גם בארמניה ובמצרים, התפתחה הכנסייה על פי תפישה זו.
על פי המסורת המקומית, מייסד התנועה באזור הוא יעקוּב בַּרַדֵיאוּס שיצא מאנטיוכיה, ועל אף (ואולי בזכות) שלגופו היתה רק יריעה עשויה שער סוסים, הטיף וניצר המונים. על שמו קרויים מאז המאמינים יעקוביטים. גם כיום, הגם שהם מעטים, ממשיכים המאמינים לקיים בכנסיות ובמנזרים הציוריים הפזורים במישור טור עבדין (Tur Abdin) שבין הערים מרדין ומידיאט (Midyat), טקסים מימים ימימה.
דרך קצרה ומשובשת – כשישה קילומטרים המתאימים לנסיעה במונית או להליכה נינוחה ברגל, עם או בלי חמור – מובילה ממרדין אל המנזר הפעיל דייר אל-זעפרן (Deyrul Zafaran) הנמצא ממזרח לעיר. במצוק שעליו בנוי המנזר כרויים תאים רבים אשר שימשו להתבודדות נזירים מאז היווסדו במאה החמישית. כיום מפעילים הנזירים בית ספר יסודי לילדי הקהילה המפיח רוח חיים במתחם שפעם שקק פעילות דתית.
אחד הנזירים מארח את הבאים ומכבדם במי באר צוננים, מחווה מוערכת במיוחד בימי הקיץ הלוהטים. מהחצר, שבה באר ופרחים ריחניים, מוביל הנזיר את המבקרים אל הכנסייה של הקיסר אנסטזיוס (ששלט בשנים 518-491), הבנויה מעל לקבריהם של לא פחות מ-12 אלף מרטירים. מדי יום בשש אחר הצהריים מתכנסת הקהילה הקטנה לתפילה ומזמורים בארמית, שפתו של ישו, ולכן גם השפה היחידה שבה יקראו ויתפללו. המיסה מזמנת חוויה מיוחדת לדוברי עברית, שיכולים ללקט מלים מוכרות-נשכחות.
בעבר היה דייר אל-זעפרן מקום מושבו של הפטריארך, ראש הכנסייה הסורית-אורתודוכסית. כיום שוכן הפטריארך בדמשק, ומאז שעבר אליה שומרים כאן בקנאות על חדרו, על עגלת האפיריון ועל הכיסא הארגמני שלו. על הקירות תלויות תמונות ההיררכיה הקדושה של הכנסייה וגם של אורחים רמי מעלה שביקרו כאן, כמו שגרירים ונציגי מדינות זרות, עדות למרכזיותו של דייר אל-זעפרן בימים עברו. אפשר ללון במנזר, למעט בזמן ביקור הפטריארך, שמגיע לכאן לעתים רחוקות.

מבט אל משולש הגבולות
כ-65 קילומטר ממזרח למרדין נמצאת העיר מידְיַאט, מרכז עירוני נוסף של נוצרים סורים-אורתודוכסים. העיר נראית כבנויה משני חלקים: חלק נוצרי המתהדר במבני אבן ובכנסיות נאות, וחלק מוסלמי מוזנח משהו, הבנוי כגבבה של אבן ומלט. חמש כנסיות פעילות במידיַאט. דלתותיהן אמנם נעולות בדרך כלל, אולם צלצול בפעמון עשוי להניב ביקור באחת מהן בהדרכתו של נזיר תורן. מומלץ לנסות את כנסיית מר אזנויו (Mar Aznoyo) המשופצת.
ממידיאט נצא למנזר מר גבריאל (Mar Gabriel), המשמש מרכז לנזירות הסורית-אורתודוכסית בתורכיה ומקום מושבו של הבישוף. הדרך אליו, כעשרים קילומטר אורכה, יוצאת לכיוון הברלי 
(Haberli) ועוברת בין עמקים וכרמים.
המנזר נוסד במאה החמישית על ידי סימֵיאון, בן למשפחה אריסטוקרטית ממרדין. במהלך השנים עלה ופרח עד שבשיאו היו בו כ-400 נזירים, בהם כאלה שהגיעו ממצרים. כדאי לבקר בו ב-12:30 בצהריים, זמן הארוחה ושעה יפה לשיחה עם הבישוף, שיספר בגאווה על תפקידו המזמן לו מפגשים עם אנשים מכל העולם. לטובת המתארחים נבנה אגף מגורים שאפשר ללון בו.
ממזרח ומדרום למידיאט ישנם מנזרים וכנסיות נוספים הראויים אף הם לביקור. במרחק של כ-13 קילומטר מהעיר, על הכביש העובר בין מידיאט לחסנקייף (Hasankeyf), סמוך לכפר התורכי סלאח (Salah), נמצאים כנסייה ושרידי מנזר מר יעקוּב (Mar Yakub) מהמאה ה-14, המעוטרים בציורים. כחמישה קילומטרים במעלה הדרך ממידיאט לדרגצ'יט (Dargecit), בכניסה לכפר באלרבאשי (Baglarbasi), שוכן מנזר מר קייריאקוס (Mar Kyriakos) שפונה אל חצר מיושבת.
ממשיכים אל גולוורן (Gulveren), כפר הנמצא סמוך לכביש הראשי לדרגצ'יט, ופונים דרומה. ליד הכפר אלטינבש (Altinbas) נמצאת כנסיית מר עזזיאל (Mar Azaziel). נסיעה חזרה אל הכביש הראשי ופנייה דרומה יובילונו לכפר אניטלי (Anitli), שבסמוך לו שתי כנסיות: מר סובו (Mar Sovo) ואל-חדרה (El-Hadra), שפירוש שמה הוא "הבתולה". אל-חדרה נחשבת ליפה בכנסיות האזור בשל כיפתה המיוחדת ועיטוריה הרבים, הכוללים עצי תמר ופרחים.
למרחיקי לכת ובעלי עניין נוסף נותר מנזר מר איוגן (Mar Augen). הדרך אליו יוצאת ממידיאט דרומה לעבר העיירה נוסייבין (Nusaybin), עיירה הסמוכה לגבול תורכי-סורי, שבה נבנתה בסוף המאה ה-19, בשלהי האימפריה העות'מאנית, תחנת רכבת בקו ברלין-בגדאד. מנוסביין נוסעים לאורך דרך הגבול אל העיירה גירמלי (Girmeli). כחמישה קילומטרים מצפון לה מטפסים כשעה במעלה ההר, עד למנזר מר איוגן.
התצפית מהמנזר מרהיבה, וביום טוב אפשר להרחיק ראות עד עיראק. כאן, לא הרחק ממשולש הגבולות של תורכיה, סוריה ועיראק, טמונה דעיכתה של הקהילה הסורית-אורתודוכסית בתורכיה. בטרם הכריעה מלחמת העולם הראשונה את גורל האימפריה העות'מאנית, סייעו המיעוטים הנוצריים שחיו בשטחה – ובראשם הארמנים והסורים-אורתודוכסים – למעצמות האירופיות להביא לפירוקה מבית בתמורה למתן חסות ואף לריבונות לאומית. מכאן קצרה היתה הדרך לרדיפתן ולמחיקתן של רבות מקהילות אלה. 

כתבה:  ניצן שריג