מכל עיירות הדרום, דווקא מצפה רמון מנקזת אליה אמנים, מטפלים ואחרים שהגיעו אליה, שמוצאים בה מקור להשראה. מבט על הצד הרוחני של העיירה שעל שפת המכתש.
 |
| שגיא ביטון (מימין) ושרון מאור, חברי להקת טאולה, בג'ם סשן של ערבית על שפת המכתש | צילום: ברוך גיאן |
כתבה: גליה גוטמן
מבחוץ זה נראה כמו עוד אחד מעשרות הביתנים שבאזור התעשייה הישן במצפה רמון. אבל למי שנכנס פנימה נדמה שנקלע למסיבת התה של עליזה בארץ הפלאות: האנגר עם חללים ענקיים מלאים בספות וכורסאות משונות, שטיחים ומחצלות בכל הצבעים, וקירות כתומים שביניהם מתנופפים סדינים צהובים על תקן של וילונות. פעם היה פה מפעל לקרמיקה. חמש שנים הוא עמד נטוש, עד שהיתה לו עדנה, אם כי לא מהסוג שייעדו לו בוניו המקוריים.
זהו ההאנגר של להקת המחול "אדמה", של הרקדנים ליאת דרור וניר בן גל, שעוררו תשומת לב רבה כשעקרו מתל אביב למצפה רמון לפני כארבע שנים. כיום ההאנגר שלהם הוא גם מקום לינה וגם בית היוצר של הלהקה. הם מלינים את האורחים בחדרונים קטנים דמויי חושות או איגלו, באווירה של קומונה. "כשנכנסנו לכאן הכל היה הרוס, נטוש", מספר בן גל. "אף חלון לא היה כאן. לאט לאט החלו לבוא בעקבותינו צעירים נוספים ששכרו האנגרים, והם מכים פה שורשים אמיתיים, בקצב המדבר".
אחרי עשרים שנה של הופעות בסוזן דלל, בפריז ובלונדון, החליטו השניים שהגיע הזמן לשינוי ופתחו פה סטודיו. "באיזשהו שלב הבנו שיש לנו מידע בגוף שיכול לרפא ולהנעים את החיים", אומר בן גל, "והחלטנו שלשם כך אנחנו חייבים לברוח מן העיר הגדולה".
התקופה ההוליסטית. כך הם קוראים לעידן שבו הם מצויים כיום, ונראה שלא מדובר בטרנד אופנתי אלא בהתמסרות לאורח חיים אחר, שקשור קשר הדוק למקום המדברי הזה. "בהתחלה הופענו פה אנחנו", מספר בן גל, "אך מהר מאוד המקום החל למשוך אמנים שרצו להופיע אחרת. הגיעו לפה יהודית רביץ, ברי סחרוף, אביתר בנאי, עדן הראל ואחרים".
כך, לאט לאט, הפך ההאנגר ממקום של מופעים ללהקת המחול הפרטית שלהם לבית למוזיקאים וליוצרים בתחומים אחרים. כיום מתקיימות בו הרצאות וסדנאות משולבות, מקונטקט אימפרוביזיישן (דיאלוג גופני עם הזולת ועם עצמך ומפגש עם יסודות האדמה באמצעות משחקי תנועה ואימפרוביזציה) דרך סדנת תנועה והתבוננות במדבר ועד ויפאסאנה-תובנה ועוד סוגי מדיטציה.
" אני מזהה צמא נוראי לדבר האמיתי, הפחות מיופייף", אומר בן גל. "אנשים מחפשים דברים שלא כסף או בית גדול יותר יכולים לפתור. באים לפה אנשים שחוזרים מהודו או מאוסטרליה וזקוקים לנחיתה רכה בשקט של המדבר, וגם מפורסמים שמחפשים מזור. העובדה שמצפה רמון היא עיירת פיתוח – זה חלק מהקסם שלה".
רוב הזמן הם הולכים פה יחפים, גם כי חם וגם כי זה נעים. "באים לפה מנהלי מתנ"סים ומפעלים שלא נוח להם ללכת יחפים. כאן הם מגלים שיש להם כפות רגליים". מוזיקאים רבים מגיעים כיום להאנגר שלהם, כמו להקת קו התפר, מוש בן ארי מלהקת שבע, חברים משוטי הנבואה ואחרים.
הם מופיעים עם הלהקה על פי כוריאוגרפיה של ליאת דרור.
מוזיקה פרוגרסיבית
אל ההאנגר של "אדמה" ואל מצפה רמון בכלל מתנקזים אמנים שונים, כל אחד מיוחד בדרכו. התקליטן ג'וש שלו הוא אחד מהם. כששלו, יליד ארצות הברית, מתקלט כאן, המרחבים מאפשרים לו לנשום. "פה אני שומע מוזיקה אחרת בראש", הוא אומר. "אני קורא לה מוזיקה פרוגרסיבית. אחרי מוזיקת הטראנס, ההיפ הופ והממוחשבת, אני משמיע היום מוזיקה פחות דחוסה, עם יותר מרחב ושקט בין הצלילים, דבר שפחות עשיתי בתל אביב. אני מסתובב פה באוזניים כרויות ומקשיב למדבר".
לפני כשלושה חודשים הוא נחת כאן משהות בת חצי שנה ביפן, עם חברתו סייאקה קוואשימה. "ביפן התגוררנו במעין כפר נופש עם מעיינות חמים ואווירה לא רשמית", הוא מחייך. "גם היפנים מחפשים מקומות לברוח מעצמם".
לדבריו, התקליטנים בתל אביב מחפשים כל הזמן את הצעקה האחרונה, חוששים להיות נדושים. "פה אני משמיע הרבה צלילים מן הטבע, משולבים במוזיקה קלאסית, בספיריטואל'ס, ובקטעים של גורו שונים שאני מוריד מן האינטרנט. הגדולה של מצפה היא שאפשר להיות כאן קצת יותר פרובינציאליים, פחות ציניים, ולפעול בפחות לחץ. אחד ממקורות ההשראה שלי הם מרבדי הארגמן, האדום והוורוד של השמשונים, שפורחים עכשיו במדבר".
להאנגר נקלע גם איתי ענר, בנו של זאב ענר, המחבר הידוע של חידוני "מחפשים את המטמון" ברדיו. הבן, כך דומה, מצא את המטמון במצפה רמון. כבר חצי שנה שהוא מתגורר פה ועוסק בחינוך סביבתי. הוא משתייך לקבוצה אידיאולוגית בשם "שומרי הגן", ששמה לה למטרה להקנות לילדי בתי הספר בארץ ערכי אקולוגיה ומיומנויות חיים של תרבות האדמה.
"אני אוהב את המדבר", הוא אומר, "וכאן במצפה יש אוכלוסייה מרתקת, שיונקת השראה מהמכתש ומהנוף המדברי. גל חיובי עובר היום על מצפה. האמנים והמטפלים האלטרנטיביים הרבים שהגיעו לכאן בשנים האחרונות הם חלק מהגל הזה. בכל פעם שקצת לוחץ, הולכים ברגל למרפסת שתלויה על הצוק, מסניפים את הנוף, מטמיעים אותו, עושים סינתזה עם הסביבה ונרגעים".
הרעלת נירוונה
"לגלגל את הקוביות, לשמוע את הרוח שרה, שיר של הטבע…" זוהי שורה מתוך שירו של המלחין והזמר שרון מאור, חבר להקת טאולה (שש בש בבדואית), שפועלת במצפה רמון מזה כשלוש שנים. "את השיר הזה הלחנתי בשעות אחר הצהריים על המצוק שתלוי מעל למכתש", הוא מספר, "ואומרים שזה השיר הכי מִצפאי שלנו. הקלטנו אותו בפעם הראשונה בחדר ששימש אולפן לעת מצוא, וכל מי שניגן באותה עת במצפה לקח חלק בהקלטה. אפילו ציפור קטנה שצייצה בחלון נשמעת במיקס".
זמן מדברי, הרעלת נירוונה וביטויים דומים אחרים שמתארים את האווירה במקום נעשו שגורים בז'רגון של חברי להקת טאולה ושל אמנים אחרים שפועלים כיום במצפה רמון, כמו להקת האדמו"רים (המורכבת רובה ככולה מצעירים שחזרו בתשובה, בדרכם). "המוזיקה שעושים כאן שונה מהמוזיקה שעושים בשדרות, למשל", מסביר שגיא ביטון, המתופף המוכשר של טאולה. "שם לאמנים יש שורשים מרוקאיים והם עושים הרבה מוזיקה מרוקאית, ואילו למצפה מגיעים אמנים מכל מיני סגנונות ושורשים, שעושים ביחד מוזיקה אחרת".
"אם בארץ, אז במצפה", אומר דימה שניידר, האחראי על הצד הטכני בטאולה. הוא משחיל למכשיר אחד מהדיסקים של הלהקה ואנחנו מתמכרים לשירים המתנגנים, רובם פשוטים וקליטים. "הבעיה היחידה היא ההתקדמות האישית האיטית כאן. במצפה הכל הולך לפי קצב המדבר. במקום לקום בבוקר ולראות מכוניות דוהרות בכביש, אנשים ראו אתמול חמור ברחוב".
אבל זהו בדיוק הקסם של מצפה, שחמש דקות מן השיכונים אפשר להישאב בה למרחבים ולנוף. מאור וביטון לוקחים גיטרה ותופים וכולנו עולים למצוק, לג'ם סשן של ערבית מעל למכתש. בגובה של 900 מטרים הרוח נושבת והשניים משתלבים באובך הצהוב של ההרים ממול ושרים את "שיר הנבט". "התופים שאנחנו מביאים מאפריקה מקבלים פה צליל שונה, בגלל היובש", אומר ביטון.
למקום מזדמנת קבוצה של תלמידי כיתות ו' מבית הספר הריאלי בחיפה. מאור, שבעברו גם אפיזודה קצרה כרועה צאן במדבר, שולף מפוחית וכולם ביחד שרים "לעשות אהבה, כמו שהרים נוגעים…". האם חזונו של דוד בן גוריון על הנגב מתגשם במצפה? דומה שכן, אם כי אולי לא בסגנון שהזקן חשב עליו.
ויברציות בקערות טיבטיות
אחת הבדיחות המקומיות במצפה (ובעיירות קטנות אחרות) מספרת על אדם שרצה להתאבד, נשכב על הכביש ולבסוף מת מרעב… במצפה אין רמזורים ואין פקקי תנועה. בסך הכל חיים בה כ5,000- תושבים. לא כולם, כמובן, עוסקים באמנות או ברוחניות, אך מי שמחפש הילרית – שישאל על אננה לב אור.
לבית של לב אור נכנסים רק בגרביים. את הנעליים משאירים בחוץ. "אני מרגישה שהבית הוא מקום קדוש, והנעליים הם אחד הדברים שמבדילים בין קודש לחול", היא אומרת במבטא ארגנטינאי כבד. לב אור, אשה ללא גיל, אומרת שהיא הולכת על פי האינטואיציה שלה. "אי אפשר לצאת מהחיים האלה בלי להגשים חלום", היא אומרת ומניחה על הרצפה קערות טיבטיות בגדלים שונים, עשויות מתכת. היא מתיישבת על המחצלת בעיניים עצומות, אוחזת במקל קצר מעץ, מקישה בו על הקערות והחדר מתמלא בצלילי גונג רכים. "כשאני עושה טיפולים", היא מסבירה, "אני מניחה את הקערות על המטופל, וכך נוצרות בגוף ויברציות וזרימות נעימות".
אחר כך היא נוטלת לידיה נבל ביתי, פורטת אינטואיטיבית על המיתרים ומשמיעה צלילים ענוגים. "באמצעות הנבל אני מתחברת לרוח שנושבת במכתש, וברוח יש המון עוצמה ומסרים", היא אומרת. "באיזשהו שלב, המכתש, השקט והבדידות נכנסים פנימה, לתוך הבית. למדבר יש כוח אדיר, של אוויר נקי, של אנרגיה, של אור".
היא גם מטפלת בילדים היפראקטיביים, מייעצת בנושאי פאנג שוואי ועומדת לחנוך אתר חדש בשם "אור המדבר" סמוך לפארק גולדה שליד קיבוץ רביבים, שבו תקיים סדנאות מדיטציה בטבע.
יוסף בעל החלומות
האם אפשר להגשים חלומות במצפה רמון? תשאלו את יוסי דותן, אחת הדמויות הססגוניות ביותר שהגיעו לכאן בשנים האחרונות. דותן, יזם תל אביבי בלתי נלאה, מהווה חיבור לדוגמה בין חלום למעשה, וגם פותר חלומות של אחרים בהרצאות שהוא נותן בנושא, בפורום החלומות באתר Walla באינטרנט וגם בתוכנית לילית בנושא חלומות שמשודרת ברדיו הים האדום. "למילה 'חלום' יש כמה משמעויות", הוא אומר. "החל בחלום שחולמים בלילה וכלה בחלום שהוא חזון".
החזון של דותן דחף אותו להקים במצפה רמון את "טרמינל", מבנה מיוחד במינו שבו הוא מקיים מופעי מולטימדיה פסיכודליים. מול מסך ענק פזורים מעין שולחנות מתכת בגובה הרצפה כמעט. הצבעים והצורות המוקרנים על המסך, על הקירות ועל הרצפה גורמים לתחושה של פנטזיה צבעונית. המשתתפים במופע מתבקשים לצייר את חוויותיהם, גם אם אינם יכולים לראות את היד המציירת מפאת החושך שבאולם.
"ה'טרמינל' הוא מסוף רוחני", מסביר דותן, "ולכן הציורים שאנשים מציירים בעת המופע הם בעלי משמעות, שהבנתה תורמת למודעות העצמית. באמצעות סדנת הצבע אני מנסה להעביר לאנשים מסרים ועוזר להם לתרגל חשיבה מופשטת. מהטרמינל שלי כל אחד יכול לטוס לאן שהוא צריך. בכל מקרה, את התיאוריות שלי אני מוכיח על עצמי, אני לא מלמד משהו שלא עשיתי קודם".
בנוסף לחלל האירוח המיוחד במינו, שהקים ממש ליד חלל המולטימדיה, יש לו גם חברת טיולי ג'יפים מהגדולות בנגב, ושוחרי הקפה מוזמנים לסדנאות של הכנת קפה גורמה במדבר. אבל לדותן יש עצה אולטימטיבית. "באים אלי תיירים, שואלים מה יש לעשות כאן, והתשובה שלי היא – בעיקר כלום. באיזה עוד מקום אפשר לעשות כלום? אמנם יש לי עסק של ג'יפים, אבל אני אומר להם, קחו את האוטו, סעו לאחד הוואדיות, שבו לילה שלם וצפו בכוכבים".
יש אלוהים במצפה רמון?
"אנשים שרחוקים מן הדת מסתובבים פה ואומרים שדיברו איתו. לפעמים ההוויה כאן מזכירה לי סצינה מתוך הסרט 'מפגשים מהסוג השלישי', כשלאנשים יש תחושה מתמדת שמשהו עומד להתרחש. ובמצפה באמת כל הזמן קורה משהו".
– עיתונאית ומטיילת נלהבת
ברוך גיאן – צלם נוף ומדריך טיולים וקבוצות צילום בארץ ובחו"ל. מורה לצילום ב"אודיסיאה" – לימודי "מסע אחר"
תודה לפונדק רמון על הסיוע בהפקת הכתבה.
גליה גוטמן
