מנהטן / בירת הבירות כולן

האי מנהטן הוא לב ליבה של ניו יורק. אבל למרות קצב החיים המטורף השולט בו, יש כאן גם גנים שלווים ועקבות יהודיים

צילום: שמעון לב

כתב: חיים קרופך

על ניו יורק אפשר לומר את מה שכתבה העיתונאית לינדה מרי סינגר על מלון וולדורף אסטוריה: "חקיינים רבים ניסו לדמות לו, אך טרם קם אחד כמוהו". ערים רבות מתחפשות לניו יורק, ביודעין או בכורח פיתוח אורבני, אך עוד אחת כמוה – אין. תארים וכתרים נקשרו לראשיהן של הגדולות בערים: פריז היא "עיר האורות"; ריו – "העיר המופלאה"; פראג – "העיר המוזהבת", ותל אביב רואה את עצמה לא פחות מאשר "עיר ללא הפסקה", דווקא היא, ולא ניו יורק, הראויה לתארים אלה כולם.

הכוונה ב"ניו יורק" היא בעיקר למנהטן – אי צר וארוך (21.5 קילומטר אורכו, ושטחו כשישים קילומטר רבוע), שעל תשתית הגרניט שלו נבנתה יצירה אנושית מופלאה.

מנהטן של זהב
משוררים כתבו עליו, ציירים הנציחו אותו: קו הרקיע של מנהטן. התצפית בו בעת שקיעה ולאחריה מגדירה מחדש את המונח "עיר מוזהבת".

מקום טוב לתצפית כזו הוא פארק פלאשינג (Flushing Meadows), הנמצא בקווינס, מזרחית למנהטן, באזור שבו שכנו בעבר משרדי האו"ם.

מקום נוסף המציע תצפית נהדרת אל דרום מנהטן ולעבר פסל החירות הוא ברוקלין הייטס (Brooklyn Heights). סרטים רבים צולמו כאן, תוך ניצול התפאורה הטבעית המרהיבה. בעבר, כשהנמל הסמוך שקק חיים, התגוררו כאן ספנים וקברניטי אוניות. ממרפסות הבתים בברוקלין הייטס היו נשות הימאים צופות בספינות השבות אל המפרץ. לעיתים היו הנשים פוסעות עליהן הלוך ושוב בציפייה לבעליהן, שלא תמיד שבו. לכן כונו המרפסות הללו "Widow's Walk", מרפסת האלמנות.

שלח לי שקט
ניו יורק אינה עיר שלווה כלל ועיקר, אבל לעיתים מוכרחים לתת מנוחה לרגליים, אם לא לנשמה. מקום שקט יחסית, במונחים ניו יורקיים, הוא הקלויסטרס (Cloisters), "מנזר שאינו מנזר", שנבנה בהשראת מנזרים צרפתיים מהמאות התשיעית עד ה-15, ותוך שימוש בחומרים שנלקחו מהם. בבניין, שבו שולטים הסגנונות הרומנסקי והגותי, מספר אולמות, ובהם מוצגים אוספי פיסול, שטיחי קיר, חפצי אמנות כנסייתיים וּויטראז'ים. שלווה שורה בגינות שבמתחם הקלויסטרס, בייחוד בזמן הקונצרט השבועי של מוזיקה גריגוריאנית, הנערך בדרך כלל בימי שלישי אחר הצהריים. הנוף המרהיב הנשקף מכאן לעבר נהר ההדסון ומצוקי ניו ג'רזי (Pallisades) מוסיף לאווירה.

כדי להגיע לקלויסטרס, נוסעים ברכבת התחתית ממרכז מנהטן, ויורדים בתחנה שברחוב 190 (Ft. Washington), או באחד האוטובוסים העולים (Uptown) בצד המערבי של העיר.

גם פארק אינווד היל (Inwood Hill Park) שליד הקלויסטרס, שבו חיו בעבר האינדיאנים שמכרו את האי מנהטן להולנדים, ניחן באלמנטים מרגיעים. כאן אפשר ליהנות מהשקט, לשמוע את העלים הנושרים בסתיו וגם להציץ בסלעי הגרניט, שעליהם בנויה מנהטן.

פינות מרגוע נוספות הן "גינות הכיס" ("Vest Pocket Gardens") של מנהטן – כתמי ירק וצבע, שתושבי ניו יורק דאגו למלא בהם כל פינה אפשרית, כדי לצמצם את ההשפעה הקודרנית והמנכרת של הרצף האינסופי של בטון ואספלט. מרכז העיר (Midtown) מלא בהן. צאו, למשל, לרחוב 51, בין השדרה השלישית לשדרה השנייה, ותמצאו את עצמכם בעולם אחר: בגינה קטנטונת, בינות לגורדי השחקים, יושבים "עמך", קוראים ספר או עיתון, פותרים תשבץ, משוחחים, לוגמים משקה. הזמן כמו נעצר. הצליל השולט כאן הוא שאון מפל המים שברקע. פה מסוגל הניו יורקי הממוצע, שבמקום אחר חושש אפילו ליצור קשר עין, לחייך ולפתוח עימך בשיחה.

כדי להגיע לפינת החן הזו, נוסעים ברכבת התחתית, בקווים 4, 5 או 6, ויורדים בתחנה שבפינת רחוב 51 ושדרות לקסינגטון. לחלופין, נוסעים בקו האוטובוס M15 (Downtown), העובר בשדרה השנייה, או בקווים M101 או M102 (Uptown), העוברים בשדרה השלישית. אפשרות אחרת היא פשוט ללכת ברגל מהשדרה החמישית מזרחה.

בפינת רחוב 42 והשדרה הראשונה נמצאת גינה שקטה נוספת, המתאימה למנוחה לאחר סיור מייגע בבניין האו"ם. גן אחר הוא פארק בריאנט (Bryant Park), הנמצא מאחורי הספרייה הציבורית בשדרה החמישית, בין הרחובות 41 ו-42. אלפי אנשים מבלים בו את הפסקת הצהריים במעין פיקניק גדול, כך ששקט בו יותר לפני הצהריים ואחריהם. כדי להגיע לכאן, יורדים בתחנת הרכבת התחתית בטיימס סקוור (Times Square).

גנים מסוג אחר הם הגנים הפנימיים המשולבים בתוך בניינים, במתחם מקורה בזכוכית (Atrium) או בחומר שקוף אחר, המחדיר את קרני השמש. נפלא לשבת בגן כזה בחורף, כאשר בחוץ יורד שלג וקר. פינת חמד כזו נמצאת מאחורי "מגדל טראמפ" (Trump Tower), ברחוב 56 פינת השדרה החמישית. גן יפהפה נוסף נמצא ב"בית קרן פורד" (Ford Foundation Building), ברחוב 42 ליד פינת השדרה השנייה (בסמוך לקונסוליה הישראלית, בקטע שבו מכונה השדרה "דרך יצחק רבין"). הסיור כאן משתלב היטב בביקור בבניין האו"ם, בתחנת הגרנד סנטרל ובגינות שהוזכרו לעיל.

הנקודה היהודית
ההיסטוריה של הקהילה היהודית משולבת בזו של העיר. כקבוצת מיעוט של מהגרים בעיר שבה קבוצות מיעוט רבות, היתה ליהודים השפעה אדירה על ניו יורק. היו תקופות שבהן האוניברסיטאות ובתי הספר העירוניים היו נסגרים בחגי ישראל, פשוט משום שמרבית המורים והמרצים היו יהודים. מלים ביידיש חדרו לסלנג הניו יורקי, ומסעדות בסגנון יהודי צצו בכל פינה. עד היום יש בניו יורק אזורים יהודיים מובהקים, וסיור בה לא יהיה שלם בלי התעכבות על האתרים היהודיים שלה.

אחד האתרים הללו הוא כיכר ראול ולנברג (Raul Wallenberg Square) שבמרכזה פסל לזכרו של חסיד אומות העולם השוודי, שהציל עשרות אלפי יהודים בזמן השואה. אפשר להגיע לכיכר ברגל מתחנת גרנד סנטרל, או ממערב מנהטן באוטובוס החוצה (Crosstown) אותה דרך רחוב 42. בסמוך לכיכר נמצא הגן של בניין האו"ם, ומצידה השני יש גרם מדרגות המכונות "מדרגות נתן שרנסקי".

מכיכר ראול ולנברג נרד לכיוון דרום, עד רחוב 42. נפנה ימינה (מערבה) לפני שנחצה את השדרה השנייה ונחלוף מימין על פני "בית קרן פורד". זו הזדמנות טובה להציץ אל הגן היפה שבאכסדרה שלו. נחצה את השדרה השנייה, שקטע זה שלה מכונה, כאמור, דרך יצחק רבין, ונמשיך מערבה. נעבור שוב ליד הגרנד סנטרל, בניין קרייזלר והספרייה הציבורית, ונמשיך עד לשדרה השביעית (אפשר לעשות זאת גם בנסיעה בקו האוטובוס M42). שם נפנה שמאלה, וליד רחוב 39 נראה את פסל החייט ("The Garment Worker"), מעשה ידיה של ג'ודית וולר. פסל הברונזה הזה מנציח דמות של חייט חובש כיפה, הרכון מעל למכונת התפירה שלו, כשבצידו מחט ברונזה ענקית, נעוצה בכפתור. הפסל ניצב בלב אזור שהיה בעבר רובע המתפרות של ניו יורק, ושרוב עובדיו היו יהודים. בינתיים השתנה אופיו של האזור, אבל שמו נותר "רובע המתפרות" (District Garment), וכך גם פסל "החייט היהודי", שעודנו ניצב שם.

גם דמותה של גולדה מאיר מונצחת בפסלי החוצות של ניו יורק, בפינת ברודוויי ורחוב 39.

מכאן כדאי לנסוע ברכבת התחתית של ברודוויי – בקווים ברודוויי או IRT (המכונה גם "קו מספר 1"). לחלופין, אפשר לעשות את הדרך בקו האוטובוס M104 (Downtown), היורד לאורך מנהטן, עד רחוב 11, ואז לפנות מזרחה ברחוב 11 ולחצות את השדרה השישית. מימין, כשצועדים מהשדרה השישית לשדרה החמישית, יתגלו בצד הדרומי של הרחוב שרידי בית הקברות היהודי, שהיה בשימוש בין השנים 1805 ו-1830, לפני שהוקמו כאן רחובות. ב-1856, עם סלילת הכביש, צומצם שטח בית העלמין, והקברים הועתקו למקום לא ידוע. החלקה הקטנה, המכילה היום כשלושים קברים בלבד, מגודרת ונעולה, והמקום מתוחזק על ידי עיריית ניו יורק. אי אפשר לפענח את הכתוב על המצבות, אך ידוע שמדובר בחברי קהילת "שארית ישראל", הקהילה היהודית הראשונה באמריקה הצפונית. אין כניסה אל בית הקברות, אלא רק להביט במצבות מבחוץ.

מכאן נמשיך לפארק באטרי (Battery Park). נלך מערבה, עד השדרה השביעית, נפנה בה ימינה, עד לרחוב 14, ומשם נמשיך בקו הרכבת התחתית IRT עד לפארק.

בעבר היה הפארק שער הכניסה הראשון לאמריקה, ודרכו הגיעו לארצות הברית גלי ההגירה שבאו עד 1872, אז התחיל האי אליס למלא תפקיד זה. בפארק יש שלט ברונזה ובו מצוינת ההגירה היהודית הראשונה שהגיעה לניו יורק. לפי הסיפור החקוק על השלט, היו אלה 23 יהודים פורטוגלים, נשים, גברים וטף, שהגיעו בספטמבר 1654 לניו אמסטרדם, וייסדו את הקהילה היהודית הראשונה באמריקה הצפונית. לאמיתו של דבר, היהודי הראשון שהגיע לניו אמסטרדם היה יעקב ברסימון, שהקדים את הקבוצה הזו בכמה שבועות.

בפארק באטרי, קרוב מאוד לשכונת המגורים היוקרתית החדשה, המכונה "באטרי פארק סיטי", נמצא אתר יהודי נוסף – המוזיאון למורשת יהודית (The Jewish Heritage Museum), שהוקם ב-1997. זהו מבנה גרניט מרשים, המתנשא לגובה של 28 מטר, וצורתו משושה, לזכר ששת המיליונים שנספו בשואה. מטרתו המוצהרת של המוזיאון היא "להביא לידיעת הכל, ללא הבדל גיל או מוצא, את סיפור החיים היהודיים במאה הקודמת ובמאה הנוכחית".

המוזיאון מודרני, ונעשה בו שימוש רב בסרטוני וידיאו. הסיור בו מסתיים, באופן סמלי ביותר, במבט לעבר פסל החירות והאי אליס הסמוך – שניהם כה משמעותיים בתולדות יהודי ניו יורק, שרבים מהם הגיעו לעיר דרך האי.

עוד בפארק: אנדרטה לזכרה של המשוררת היהודייה אמה לזרוס, ילידת ניו יורק (1849). הסונטה פרי עטה, "קולוסוס החדש", חקוקה על פסל החירות של פרדריק-אוגוסט ברתולדי, שמכאן אפשר להישיר אליו מבט:

"לי שַגרי דלייך הלאים, המונייך הדחוקים, לדְרור כמהים,
אלי שַלחי אַשפת חופייך הנגרפת בימים, את הסובלים, החלכאים,
כל בני בלי קֵן, טרופי סופות ימים –
ליד השער המוזהב בהוד אשא אורי". 

חיים קרופך – ד"ר לזואולוגיה, מדריך טיולים ב"חברה הגיאוגרפית" וב"חברה להגנת הטבע"