זהות / ברצלונה הקטלאנית

 

בעשורים האחרונים הצליחו הלאומנים הקטלאנים להחזיר לתרבותם את מעמד הבכורה בברצלונה. קטלאנית היא היום השפה הראשונה בעיר: ברחוב, בבתי הספר, במועדוני הלילה וגם בעולם התחתון. ותודה לאליעזר בן יהודה

תיאטרון ליסיאו. פעם אחת התרחש בו אירוע פוליטי: ב-1893 השליך אנרכיסט פצצה לאולם ו-22 צופים נהרגו. כיום הוא המרכז התרבותי הקטאלני החשוב ביותר בעיר | צילום: ברוך גיאן

כתב: אשר שפריר שטרן

המטוס מנמיך גובה, ולנוסעים נדמה שעוד רגע קט הוא ינחת בים הכחול. דיילת חיננית מוסרת מידע והנחיות בשפה מוזרה, לא מובנת, וחוזרת על הדברים באנגלית ובספרדית. על אף שאנו עומדים לנחות בברצלונה, מהגדולות והמפורסמות בערי ספרד, השפה הראשונה בעיר, במטוס, על השלטים בנמל התעופה ובכל מקום אחר היא קטלאנית (Catalan). זוהי שפתם של 11 מיליון בני אדם, המפוזרים בארבע מדינות: צפון-מזרח ספרד, דרום צרפת, מערב האי סרדיניה באיטליה ובאנדורה, שהקטלאנית היא שפתה הרשמית. חבל קטלוניה (Catalunya), שהעיר ברצלונה היא בירתו, הוא אזור אוטונומי בתוך ספרד.

השפה הקטלאנית שייכת למשפחת השפות הלטיניות, והיא אולי הדומה ביותר ללטינית עצמה. בספרד היא מדוברת בשלושה מחוזות: האיים הבַּלֶאַריים, ואלנסיה וכמובן קטלוניה עצמה. עד לאיחוד ספרד בחתונה המפורסמת של פרדיננד ואיזבל בשנת 1469, שבעקבותיו גורשו היהודים מהמדינה כעבור 23 שנים, היתה הקטלאנית שפתה של ממלכת אראגון. עם האיחוד השתלטה השפה הספרדית (קסטיליאנית) על רוב השטח, ודחקה את הקטלאנית לפינה.

במשך כ-250 שנה המשיך רוב העם לדבר קטלאנית. אך בשנת 1715, לאחר מלחמה עקובה מדם, ביטל מלך ספרד פיליפ החמישי את כל המוסדות הקטלאניים במדינה, אסר את השימוש בשפה הקטלאנית וסגר את אוניברסיטת ברצלונה. לאחר מכן נקבעה הספרדית בחוק כשפת ההוראה היחידה המותרת בבתי הספר בספרד.

מלשון מדוכאת לשפת יומיום
תנועת התחייה הקטלאנית החלה לפעול בשנת 1859, והתמקדה בתרבות, בשפה ובזהות הקטלאנית הלאומית. מאמצי התנועה נשאו פרי בשנת 1931, עת הוקמה מחדש ממשלת קטלוניה כרפובליקה אוטונומית בתוך הפדרציה הספרדית. ואולם, מצב זה לא האריך ימים. בשנת 1936 פרצה מלחמת האזרחים בספרד, ותחת שלטונו של הרודן פרנקו נשקפה סכנה ממשית לשפה ולתרבות הקטלאנית. לאחר מותו של פרנקו ב-1975 החל תהליך מואץ של תחיית השפה, ובמהלך בזק שארך כ-25 שנה היא התאוששה במידה משמעותית. לאחרונה הוכרה הקטלאנית כאחת משפות אירופה באיחוד האירופי, והיתה לשפת המיעוטים היחידה שזכתה למעמד כזה.

גם לנו יש חלק בתחיית הקטלאנית. מתברר, שתחיית השפה העברית שימשה דגם ומופת למחיי השפה הקטלאנית. במישור האקדמי הם למדו את פועלו של אליעזר בן יהודה ואת מעמדה של השפה העברית במדינת ישראל. במישור המעשי נלמדו השיטות להוראת עברית למבוגרים באולפנים. במסגרת תהליך הלימוד הוזמנו מרצים ישראלים רבים להרצות בספרד, וביקורים רבים נערכו בישראל כדי להתרשם מההצלחה מקרוב.

מי שביקר בברצלונה בראשית שנות השמונים, וחוזר אליה היום, יכול להתרשם מההבדל העצום שחוללה המהפכה בעיר: רק לפני כמה עשורים היתה הספרדית השפה השלטת, ומיעוט מבוטל, בעיקר המבוגרים, דיבר קטלאנית (זאת בניגוד לאזורים הכפריים שמחוץ לברצלונה, שם עדיין היתה הקטלאנית שפה מדוברת). רבים מסופריה של קטלוניה חיו אז בגלות, בפריז ובמקומות אחרים. הבולט שבהם היה גדול המשוררים הקטלאניים סלבדור אספריו, שכותב בערגה על קטלוניה האמיתית שאיננה עוד (ומכנה אותה דווקא בשם Sefarad).

בעשורים האחרונים הצליחו הקטלאנים, באמצעות משרד ממשלתי מיוחד המופקד על "תחיית הלשון", להחזיר את הקטלאנית למעמד של שפה ראשונה בעיר ובמחוז. זהו הישג משמעותי במיוחד במדינה שחוקתה מחייבת את השימוש בשפת המדינה בלבד בכל הנסיבות, ובכלל זה בבתי הספר ובאוניברסיטאות.

המשרד דאג לחיבור תוכניות לימוד מעולות בשפה הקטלאנית, והביא לכך שהלימודים בבתי הספר היוקרתיים יתקיימו בשפה זו. כעת הקטלאנית היא "שפת הילדים", והורים שבאו מהדרום הקסטיליאני מתלוננים על אובדן מורשת האבות הספרדית שלהם. כדי להתגבר על פער הדורות נפתחו אולפני לימוד לשפה הקטלאנית למבוגרים, בעיקר לבני הדור שנולד בימי פרנקו.

המשרד לא הסתפק בלימוד השפה, ועודד את שילוב הקטלאנית גם בחיי היומיום. כך למשל, ניתנו תמריצים לבעלי עסקים שהציגו שלטים או תפריטים בקטלאנית. היום הקטלאנית היא עניין מובן מאליו בברצלונה. זוהי שפת הדיבור ברחוב, לשון ההוראה בבתי הספר ובשתי האוניברסיטאות בעיר והשפה הראשית בשלטים ברחובות ובכלי התקשורת. אפילו הדיבוב בסרטים, ההצגות, המופעים במועדוני הלילה והוויכוחים בעולם התחתון – כולם בקטלאנית. 

מהשוק התוסס אל בית האופרה
ומהלכה למעשה: טיול בברצלונה הקטלאנית. המסלול יתרכז בעיקר באתרים בעלי גוון קטלאני אופייני, ולכן ידלג על אתרים אחרים בסביבה. נצא לדרך מהכיכר המרכזית של העיר, מפלאסה קטלוניה (Plaça Catalunya). מהכיכר ניכנס לרחוב המפורסם ביותר בברצלונה: לה רמבלה (La Rambla). זהו רחוב מדהים, שבו תמצאו הצגות רחוב, מסעדות, בוטיקים, שווקים ולקראת סופו גם כמה מקומות מפוקפקים, כולל זונות רחוב. כדאי להיזהר מכייסים.

הרחוב התוסס ירכיב עבורנו את ראשי הפרקים להיכרות עם ברצלונה הקטלאנית. התחנה הראשונה נמצאת במרחק של כמה דקות הליכה מהכיכר. מצד ימין של לה רמבלה מסתתר לו שוק המזון הגדול של ברצלונה, לה בוקריה (La Boqueria). שימו לב ואל תחמיצו את השוק, כי לא רואים אותו מבחוץ, ואין אפילו שלט. הסימן הוא שני שערים, שבצדם כמה דוכני גבינות. השוק הזה הוא ספינת הדגל של השווקים הרבים המפוזרים בעיר. יש בו שפע אדיר ומגוון של פירות, ירקות, גבינות, דגים, בשר וכל מה שצריך כדי להכין אוכל קטלאני אמיתי.

נמשיך לטייל לאורך לה רמבלה, ולאחר כמה מאות מטרים נראה מימיננו את הבניין המרשים של האופרה של ברצלונה – ליסֵיאוּ (Liceu). המבנה הוקם באמצע המאה ה-19, נשרף פעמיים (הפעם השנייה ב-1994) ונחנך מחדש רק ב-1999. תיאטרון ליסיאו (Gran Teatre del Liceu) הוא המרכז התרבותי הקטלאני החשוב ביותר בברצלונה, והוא חלק בלתי נפרד מחיי העיר.

פעם אחת בהיסטוריה התרחש בליסיאו אירוע פוליטי: בשנת 1893 השליך האנרכיסט סנטיאגו סלבדור פראנץ' פצצה לאולם בעת שהוצגה בו האופרה "וילהלם טל" ו-22 צופים נהרגו. 
כתובת: Rambla 59-51

מהמוזיאונים הרבים הפועלים בעיר, עשרות הם בעלי אופי קטלאני מובהק. אחד מהם, ארמון גואל (Palau Guell), בתכנונו של גאודי, נמצא ממש מעבר לפינה וכדאי לבקר בו. כדי להגיע, יורדים בלה רמבלה כמאה מטר ופונים ימינה לרחוב נאו דה לה רמבלה. המוזיאון קרוב מאוד לפינה, מצד שמאל.
כתובת: Carrer Nou de la Rambla 3-5

מהג'נרליטאט להר היהודים
מבניין הליסיאו כדאי להיכנס לרחוב פראן (Ferran), ולא רק בגלל הבוטיקים שהוא משופע בהם, אלא משום שדרכו מגיעים לכיכר הענקית סנט ז'אומה (Sant Jaume). בכיכר נמצאים שני מוסדות קטלאניים חשובים: עיריית ברצלונה ובעיקר הממשלה והפרלמנט של קטלוניה, הממוקמים בארמון הג'נרליטאט (Palau de la Generalitat) המרשים שבו פינות חמד רבות.

אנו נמצאים בלב הרובע הגותי, הרובע העתיק של ברצלונה. כדאי מאוד לטייל ברחוב קאל (Call), המקביל לנו בכיוון צפון-מערב ומוביל אל הקתדרלה המרכזית של ברצלונה. זהו "רחוב היהודים", שבו התגוררו יהודים בלבד עד שנת 1391, עת התרחשו הפרעות שהובילו לגירוש היהודים מספרד. גירוש יהודי ברצלונה הסתיים בשנת 1401, כמעט מאה שנה לפני הגירוש הגדול מהמדינה.

עד שנת 1391 היו היהודים מעורים מאוד בחיים הקטלאניים, ודיברו שפה יהודית-קטלאנית, מעין גרסה מקומית של לאדינו. יהודי קטלוניה בלטו גם בפזורה. זקני סלוניקי ודאי זוכרים את הפתגם המקומי בלאדינו "El aire de Catalunya agudence", כלומר: "האווירה של קטלוניה מחכימה", שמעיד על החוכמה שייחסו ליוצאי קטלוניה.

רובע נוסף הקשור ליהודי ברצלונה, שנמצא מחוץ למסלול הרגלי שלנו ומצדיק ביקור נפרד, הוא מונטז'ואיק (Montjuic). שמו של הרובע הוא כנראה שיבוש מילולי של הצירוף "הר היהודים". זוהי אחת משתי הגבעות הבולטות בברצלונה (השנייה היא טיבידאדו שבצפון), והיא נמצאת בין העיר לבין הים.

כאן שכן בעבר בית הקברות היהודי, שכיום הוא מקום מופלא עם גנים, פסלים, ארמונות ובעיקר מוזיאונים. גם האצטדיון והבריכה האולימפיים נמצאים כאן. המוזיאון המעניין ביותר במסגרת הסיור הקטלאני הוא "מוזיאון לאומי לאמנות קטלאנית", שנמצא במרכז ההר מצד צפון, בתוך הארמון הלאומי. זהו בעצם אשכול של מוזיאונים: ארכיאולוגיה, תולדות הארכיטקטורה, היסטוריה ובעיקר אמנות קטלאנית עתיקה ומודרנית.

עוד מוזיאון מרשים על ההר הוא "קרן ז'ואן מירו" (Fundacio Joan Miro), הנקרא על שם אחד הציירים המודרניים הגדולים בעולם. מירו, יליד ברצלונה, נמנה עם רשימה מכובדת של אמנים מקטלוניה, הכוללת גם את פיקאסו ודאלי, ובציוריו בולט המוטיב הקטלאני. 

Museu Nacional d'Art de Catalunya MNAC
כתובת: Mirador del Palau 6-10

קרן ז'ואן מירו
כתובת: Av. Miramar 1

מתבוסה צורבת לחג לאומי
חזרה לסיור הרגלי באזור העיר העתיקה. נשוב לרחוב פראן ונצעד בו כקילומטר לכיוון צפון-מזרח (שמו של הרחוב מתחלף ל-Jaume I ואחר כך ל-Princesa), שם נפנה ימינה לרחוב מונטקאדה (Montcada). ברחוב זה אסור להחמיץ את מוזיאון פיקאסו, שרבים מציוריו קשורים קשר בל יינתק לברצלונה ולקטלוניה.

במרחק הליכה של כקילומטר מהמוזיאון, בכיוון צפון-מערב, נמצא עוד מבנה מרשים, שאסור להחמיצו: ארמון המוזיקה הקטלאנית (Palau de la Musica Catalana). כדי להגיע, נשוב אל רחוב פרינססה ונצעד לדרך לייטאנה (Via Laietana), שבו נפנה ימינה ונלך כמה מאות מטרים. ברחוב סנט פרה מס אלט (Sant Pere Mes Alt) נפנה שוב ימינה, וכעבור כמאה מטרים נראה את הארמון מצד שמאל. 

ארמון המוזיקה הקטלאנית
כתובת: Sant Pere Mes Alt 1

את המבנה תכנן האדריכל לואיס דומנק, שגם הוא, כמו גאודי, השתייך לזרם המודרניסמה ואחראי למבנים רבים בעיר. המוזיקה היא עניין חשוב בברצלונה, והעיר הצמיחה מתוכה כמה וכמה מוזיקאים בעלי שם, ובראשם פאו קזאלס, מגדולי הצ'לנים של המאה העשרים.

הקטלאנים, ובראשם תושבי ברצלונה, הם חובבי חגיגות גדולים. כמעט תמיד אפשר למצוא בסביבה אירוע או חגיגה ברוח קטלאנית, וכדאי להתאמץ ולברר בלשכת התיירות מה בתוכנית. הנה כמה אירועים שאסור להחמיץ: ליל 23 ביוני הוא חגיגה גדולה בסגנון ל"ג בעומר; 11 בספטמבר (כן, זו לא טעות) הוא חגה הלאומי של קטלוניה, שמציין את התבוסה שנחלו הקטלאנים ב-1714 מול הכוחות הספרדיים ואת הכניעה לכוחותיו של המלך פיליפ החמישי. לאחר מותו של הרודן פרנקו הפך מועד התבוסה לחג לאומי. פסטה מז'ור (Festa Major) היא חגיגת קיץ עליזה של תחפושות ברחבי העיר, שמתקיימת באוגוסט; סרדנה (Sardana) הוא הריקוד העממי הקטלאני המפורסם ביותר, שבו רוקדים במעגלים ומנגנים בכלים ייחודיים. אפשר לחזות בו למשל בכיכר הקתדרלה בכל שבת ב-18:30, או בימי ראשון ובחגים ב-12:00. ואם הריקוד הזה רגוע מדי עבורכם, אפשר לצפות במנהג הקסטלרס (Castellers) המלהיב שאנשי ברצלונה ייבאו משכניהם מטרגונה – מעגלי אנשים שעומדים זה על גבי קודמו ויוצרים פירמידות אנושיות ענקיות המתנשאות לגובה של עשרות מטרים.

ד"ר אשר שטרן – מומחה בעל מוניטין בינלאומיים בנושאי קבוצות אתניות, שפות מיעוטים ותחיית לשונות. מנהל ניב, מכון להקניית ידע. מלמד באוניברסיטת ברצלונה