הקשת המזרחית / אתרים בקטמנדו

קטמנדו היא עיר צבעונית ומלאת ניגודים: יופי טובל בכיעור, קודש מתמזג בחול, עוני לצד עושר, נוחות מהולה בסגפנות, הינדואיזם מעורב בבודהיזם. היא בסיס נוח להתארגנות אבל גם תחנת חובה על שלל מקדשיה, כיכרותיה וטיפוסיה

כתב: יותם יעקבסון

שירו של קט סטיבנס "קטמנדו" מתנגן בראשי בכל פעם שאני מגיע לבירת נפאל, ממלכת ההימלאיה. לאחר שעות של נסיעה באוטובוס מיטלטל בדרכים מפותלות המעפילות ממישורי צפון הודו במעלה ההרים או לאחר כמה טיסות, מתגלה לפתע העמק הפורה. פסגות מושלגות, קו פרשת המים של ההימלאיה, תוחמות אותו מצפון. כך יאה לבירת מדינה ששמה נגזר ככל הנראה מהמילה הסנסקריט ניפאליה (Nipalaya) שפירושה "השוכנת למרגלות".
קטמנדו (Kathmandu), העיר הגדולה ביותר בנפאל, היא עיר רבת ניגודים שבה יופי וכיעור, ניקיון ולכלוך, עוני ועושר שוכנים יחדיו. שני הדברים הראשונים שהעיר יכולה להציע הם מקלחת חמה באחד ממלונות הפאר או בעשרות בתי ההארחה הפזורים בה וארוחה טובה באחת מהמסעדות הרבות. בהמשך היא תגלה לנו את טפחיה, תבהיר לנו שהביטחון השורר ברחובותיה מאפשר לשוטט בהם ללא כל חשש ובכך תאפשר לנו לגלות את פינותיה החבויות ואת שכיות החמדה שבה. קסמה של קטמנדו שהופך אותה ליעד תיירותי מוצלח הוא העובדה כי לצד קִדמה, מודרנה ונוחות תיירותית, באזורים שלמים שלה נדמה כאילו עצר הזמן מלכת.
ההיסטוריה של קטמנדו קשורה בעמק הפורה שאִפשר את קיומה של חקלאות מאז ימי קדם ובכך שימש עורף כלכלי איתן לערים שקמו בו, בהן קטמנדו. בנוסף, עברה בעמק דרך סחר קדומה שקישרה בין הרמה הטיבטית וסין לבין הודו. עד היום נמשכת "דרך הידידות", הדרך המקשרת בין נפאל לסין מקטמנדו צפונה, במעלה ההרים והלאה אל עבר להאסה. בעבר מי שישב על הדרך יכול להתעשר מהסחורות שעברו בה ומהענקת חסות לסוחרים ונהנה מהשפעתם של תרבויות, של דתות ושל רעיונות מדעיים, ארכיטקטוניים ואמנותיים שהגיעו עם העוברים בדרך. ככזה הפך היושב על אם הדרך גם מקור לקנאה ולמטרה לניסיונות כושלים ומוצלחים של כיבוש. זו תמצית ההיסטוריה של קטמנדו, שלעד נמצאת בתווך: התווך שבין סין לטיבט, שבין הר למישור, שבין הינדואיזם לבודהיזם, שבין מזרח למערב. קטמנדו עשויה לתעתע, אך סופה שהיא חודרת אי שם לתווך שבלב.

התחלה טובה: סטופת סוויאמבהונאת
מקום טוב להתחיל בו את ההיכרות עם העיר ועם סביבתה היא סטופת סוויאמבהונאת (Swayambhunath). הסטופה ניצבת בראש גבעה הצמודה לקצה המערבי של העיר ומאפשרת תצפית להתמצאות במרחב. התצפית כאן יפה במיוחד בשעות בין הערביים, כשהשמש מאירה את העמק ואת הפסגות בתאורה רכה. בשמה העממי נקראת הסטופה "מקדש הקופים" בשל להקות הקופים הגודשות דרך קבע את המקום.
המקום שוקק חיים במיוחד בחגים בודהיסטיים ובפרט ביום הולדתו של בודהא.
הסטופה, מבנה ארכיטקטוני בודהיסטי שמקורו בהודו, היא התפתחות של גלעד מוקף מעגל אבנים בדומה לקברי בכירים בתרבות ההודית הקדומה. במהרה התפתחה הסטופה והפכה למכשיר מאגי-מיסטי המכיל, לפי האמונה, שרידי קדושים או חפצים הקשורים בהם שיש להם השפעה בעלת עוצמה על הסביבה. אפר הקדושים או החפצים הונחו בחלל מרכזי (דהטו, Dhatu) בתחתית המבנה, מה שמסמל את ציר העולם. חצי העיגול שמעל, המכונה רחם (גהרבה, Gharba) או ביצה (אנדה, Anda), מסמל את העולם. היום קשה לדמיין את הארכיטקטורה הנפאלית ללא מבנה הפגודה שיצא מהודו צפונה וחזר לנפאל לאחר שהייה והתפתחות בסין.
לפי האגדה מקומית, בתקופה שבה היה העמק כולו מוצף היתה נקודה זו אי קטן. לימים, אולי כבר במאה השלישית לפני הספירה, נבנתה כאן סטופה גדולה. חלקה התחתון של הסטופה בנוי כחצי עיגול, ובחגיגות יוצקים עליו חלב וסיד המשווים לו מראה זולג. בראש חצי העיגול ניצבת קובייה גדולה ומוזהבת שממנה מתנשא חלקה העליון, המחודד, של הסטופה. על כל אחת מפאות הקובייה מופיעות פניו של בודהא. לרוב תוהים תיירים מדוע הוא נראה כה ישנוני, אך למעשה עיניו חסרות ההבעה אמורות להביע שוויוניות נוכח כל תופעות העולם. השוויוניות הזו מתאפשרת הודות לתובנה העליונה שלפיה הכל הוא למעשה אחד.
אפשר לעלות כמעט עד למרומי הגבעה ברכב, אך אפשר גם להעפיל אליה ברגל, בגרם מדרגות תלול ומוצל העולה ממזרח. לאורך השביל תעברו על פני פסלים רבים, פינות פולחן ציוריות וקופים שעלולים להיות תוקפניים.

טבורה של העיר: כיכר דורבאר
הניידות בקטמנדו קלה למדי. בכל קרן רחוב אפשר לצוד מונית או ריקשה ובנוסף יש אוטובוסים ציבוריים (לרוב מקרטעים ודחוסים מאוד, אבל זה חלק מהחוויה). למרות זאת מומלץ שלא לוותר על הליכה ברגל, בעיקר באותן סמטאות עתיקות שבהן ממעטות הריקשות לנסוע בשל קשיי מעבר. בנבכי הסמטאות מסתתרת לה קטמנדו האמיתית.
אף שידוע על התיישבות קדומה יותר, ראשיתה של העיר קטמנדו היא בסביבות המאה העשירית לספירה. שמה הקודם היה קנטיפור (Kantipur). מרכז העיר היה ללא ספק כיכר דורבאר (Durbar). פירוש המילה הוא "מקום הארמון", ואל הכיכר הזו כמו נמזגות רבות מסמטאות העיר העתיקה. בשנים האחרונות נאלצים תיירים לרכוש כרטיס כניסה לכיכר.
מהמאה העשירית ועד לשלהי המאה ה-19 ישב המלך בארמון הניצב בשולי הכיכר שבמרכז העיר. עם צמיחת העיר והתפשטות ההשפעות המערביות עקר המלך לארמון חדש שהקים בשולי העיר העתיקה, שלימים הוקף בידי העיר החדשה. בארמון החדש התרחש ביוני 2001 האירוע הדרמטי שבמהלכו הרג יורש העצר דִיפֶּנְדְרָה את הוריו, המלך בִּירֶנְדְרָה והמלכה אֵישְׁוָורְיָה, את אחיו ועוד כמה מבני משפחתו כיוון שהוריו סירבו לקבל את הכלה שבחר. הוא עצמו ניסה להתאבד ונכשל. בהיותו שרוי בתרדמת הוכתר למלך, אך הוא מת זמן קצר לאחר מכן. ב-4 ביוני הוכתר דודו גִיאָנֶנדְרָה (אחיו של בירנדרה) למלך. הזעזועים היוו תמריץ לפעילותה של המחתרת המאואיסטית.
הארמון הישן, שחלקו משמש כמוזיאון, נקרא הנומאן דוקה (Hanuman Dokha) על שם הנומאן, האל הקוף בעל הסגולות המגנות המוכר מהמסורת ההינדית. במאה ה-12 עלתה לשלטון שושלת מאלה (Malla) שבימיה נמשך תור הזהב של העמק. מלכיה היו הינדים נאמני שיווא שהציגו את עצמם כגלגולו של וישנו, האל המשמר את העולם, אך עם זאת ניכרו במורשתם השפעות בודהיסטיות וטיבטיות רבות. במשך מרבית שנות שלטונה של שושלת מאלה היתה קנטיפור רק אחת משלוש ערי מדינה עצמאיות בעמק. במאה ה-16 הוקם בסמוך לארמון היכל שנקרא קסתה מנדפאם (Ksatha Mandapam), "היכל עץ". ההיכל שימש בעבר להתכנסויות, לימים הוסב למקדש והיום מצטופפים סביבו רוכלים זעירים וסבלים הממתינים שישכרו את שירותיהם. האגדה מספרת שהמבנה כולו נבנה מעץ אדיר אחד ולפי ההנחה המקובלת ממנו גם נגזר שמה של העיר היום.
בעקבות ההפיכה השלטונית ב-1768 שבה עלתה לשלטון שושלת שאה (Shah) מבני הגורקה (Gorka), היתה העיר לבירת ממלכה גדולה עוד יותר משטחה של נפאל היום. ארמון המלך נבנה בתקופות שונות וניכרות בו השפעות רבות, מהסגנון הנפאלי הקלאסי של קירות הלבנים ופגודות העץ, דרך מאפיינים הודיים וסיניים וכלה בסממנים מוסלמים ובהשפעות ניאו-קולוניאליות. אפשר לבקר בחלקים של הארמון ואף להעפיל אל מרומי הפגודה ולהשקיף על הסביבה.
סביב הארמון משתרעת כיכר דורבאר, על כיכרות המשנה שלה המאכלסות את מיטב הארכיטקטורה בעיר. במקום מקדשים רבים מתקופות שונות, האחרונים שבהם נבנו באמצע המאה ה-18, אך כולם נפגעו קשה ברעש האדמה של 1934 ושוקמו מאז. בין המקדשים הבולטים נמצאים מקדש האלה המלכותית טלג'ו (Taleju) הסגור במשך מרבית ימות השנה, מקדש קרישנה, שיווא, וישנו והקומארי בהוואן (Kumari Bhavan), מקום מגוריה של הקומארי המלכותית, האלה החיה. במרפסת שבחזית מקדש שיווא ופרוואטי ניצבים פסלי עץ של הזוג השמימי, משקיפים על הכיכר. יש בכך תזכורת לנו, התיירים, שבכיכר דורבאר אולי נכון יותר להתיישב, לתת לדברים לחלוף על פנינו ולא לנוע כל הזמן ולחלוף על פניהם.

צ'אי, מצלמות ומנחה: בין העיר החדשה לעתיקה
מדרום לכיכר דורבאר נמשך רחוב המכונה פריק (Freak), שהיה רובע התרמילאים של קטמנדו בשנות השישים. אף שבמרוצת הזמן הועם זוהרו של הרחוב ורובע התאמל (Thamel) תפש את מקומו, עדיין יש במקום הרבה בתי הארחה נחמדים ומסעדות. כאן אפשר לפגוש לעתים את בני תקופתו של קט סטיבנס. הגם שאין פרחים בשערם הם עדיין יושבים בבתי הקפה עם צ'אי וסיגריה.
ממזרח לכיכר דורבאר נמשך רחוב New Road המסתיים בשדרת קדיפאת (Kadipath) הניצבת לו ומהווה למעשה את הגבול בין קטמנדו העתיקה לעיר החדשה. רחוב New Road התפרסם כמרכז לרכישת מוצרי צילום ומכשירים דיגיטליים. זהו אחד המקומות הזולים בעולם לרכוש מצלמות, עדשות ועוד. נדיר להיתקל בסחורה פגומה או מזויפת, אך מומלץ לערוך סקר שוק.
הדרך המרתקת ביותר להמשיך מכיכר דורבאר היא דרך רחובות העיר העתיקה, כלומר לתעות בסבך הסמטאות והרחובות שבין התאמל לכיכר, למשל באזור אינדרה צ'וק (Indra Chowk). באזור הזה אפשר להתרשם מקטמנדו במיטבה: בתי מגורים קדומים הבנויים סביב חצרות סגורות שבהן בורות מים, פינת פולחן ומלאכות יומיום ציוריות. בקרב פינות הפולחן ניצבים מעין פסלים המזכירים בצורתם את השיווא לינגאם מהודו, אלא שכאן על כל אחת מפאותיהם מופיעים צלמים של בודהא יושב, עדות נוספת לעירוב הדתי של עמק קטמנדו.
בשעת בוקר מוקדמת אפשר לראות את בנות העיר נחפזות לדרכן לאחר רחצה, שערן הרטוב אסוף בקפידה ונקודה אדומה גדולה שפתיתי אורז משוקעים בה מתנוססת על מצחן. הן נושאות בידיהן קערות מנחה ציוריות וקטורת למקדש סמוך. המולת הבוקר סביב המקדשים הספוגה ריח חמאה וקטורת היא חוויה מומלצת. בשעה מאוחרת יותר פונים התושבים מענייני קודש לחול. אז כמו נשפכת לרחובות תוצרתם החקלאית של כפריים המגיעים מכל רחבי העמק וסוחרים זעירים הפורסים מרכולתם: בגדים, תכשיטים, חוטי צמר, תוצרת חלב בדמות גושי חמאה גדולים הנמכרים בתוך נאדות עשויים איברים פנימיים ויוגורט משובח הנמכר בכלי חרס ועוד.

בסיס תיירותי: התאמל
רובע התאמל מציע את כל מה שתייר יכול לחלום עליו. ההצעות (למעט אולי הסוחרים הלוחשים ללא הרף "חשיש, חשיש") אינן כמוסות ומרצדות לנגד העין במחול מסחרר של שלטי ניאון זרחניים. יש כאן מבתי הארחה ועד למלונות יוקרה (בתי הארחה רבים נמצאים גם באזור רחוב פריק ובתי מלון יוקרתיים במיקום שקט יותר נמצאים ברובע השגרירויות מצפון לתאמל), מסעדות בשפע בסגנון איטלקי, נפאלי, אירופאי, הודי, טיבטי, ישראלי ועוד, בתי קפה שבחלקם נערכות הופעות חיות, אינטרנט במהירות מצוינת, סוכנויות נסיעות, חנויות ספרים נפלאות ומה לא. מקום נפלא להתרווח, לאגור כוחות, להתארגן ולצאת לראות את יתר נפלאות ממלכת ההימלאיה.

יותם יעקבסון – כותב, מצלם, מדריך טיולים בישראל ולאורך נתיבי הסחר הקדומים באסיה. מרצה בליווי שקופיות. yotamj@017.net.il