לפני יותר ממאה שנה הגיעו לארץ פליטים בני שבטים צ'רקסיים מהקווקז. ביקור בכפר כמא, אחד משני הכפרים הצ'רקסיים בארץ, מציע היכרות אינטימית עם תרבות, שפה ומטבח ייחודיים.
 |
|
כפר כמא עבר תהליך של שיקום ושימור, שבו נשמר האיזון בין אזור מגורים לבין הרצון לשמר את יפי העבר | צילום: ברוך גיאן |
כתב: חן ברם
יותר ממאה שנה נמשכה מלחמת הרוסים בעמי הקווקז, ויש אומרים כי עדיין לא תמה. בשלהי המאה ה19-, בעקבות מלחמה זו, עזבו את הקווקז כמיליון וחצי אנשים, רובם הגיעו לארצות המזרח התיכון. כך נוסדה עמאן שבירדן, כך קמו יישובים פורחים ברמת הגולן וכך נוסדו גם כפר כמא שבגליל המזרחי וריחניה שבגליל העליון.
כפר כמא הוקם בסוף שנות השבעים של המאה ה19- והקדים בעשרים שנה את ההתיישבות היהודית בגליל התחתון. היישוב ממוקם בלב רמות הבזלת, על הכביש שעובר בין המושבות כפר תבור (מסחה) ויבנאל (ימה). צאצאיהם של מקימי כפר כמא (בעיקר בני שבט השבסור') חיים במקום, ויחד עם השתלבותם בחברה הישראלית, ממשיכים לדבר צ'רקסית ולשמור על זהות ותרבות ייחודיות.
מסורת צ'רקסית וצבריות ישראלית
בקצה כפר תבור פונים מזרחה לכביש מספר 767, המוביל ליבנאל ולכנרת. נעבור את מושב שדמות דבורה ואחר כך, מימין, תחנת דלק ומסעדה. מולנו נראה את הבתים הראשונים של כפר כמא. הכביש יורד מזרחה, והכניסה הראשית לכפר נמצאת לפנינו, מצד שמאל. סביב הכניסה חנויות שונות המציעות שירותים שונים לתושבי האזור. נפנה שמאלה וניסע למעלה בכביש הכניסה הראשי לכפר.
הכביש מוביל לכיכר עגולה שבמרכזה שני עצי דקל. ביניהם ניצב מעין שלט דרכים עם תמונה של פרש צ'רקסי, הדוהר מעבר להרי הקווקז: תמונתו של סאוּסרוֹקוו, אחד מגיבורי סיפורי האפוס הקווקזי העתיק, ה"נַארְט". נמשיך ישר למעלה, עד לבניין המועצה המקומית המעוטר בדגלים ולכיכר נוספת, שבמרכזה שער מעוטר וכתובת גדולה בצ'רקסית (הנכתבת באותיות קיריליות) ובעברית: "שוואפאס שאיוובלוואו" – ברוכים הבאים. השפה הצ'רקסית קשה להגייה לדוברי שפות אחרות: זו שפה עיצורית (יש בה 64 עיצורים!), השייכת למשפחת השפות הצפון קווקזיות ואינה דומה לשום שפה אחרת המוכרת לנו.
המסלול הרגלי שלנו יתחיל כאן, במורד הרחוב הפונה ימינה ולמטה מהכיכר. מולנו, מן העבר השני של הכיכר, ריכוז של מבני ציבור ולידם אזור חניה. השביל שעובר בין מרכז הקשישים והדואר שמעל לחניה מוביל לשער יפה בחומת בזלת, שממנו נשקף בית הספר הישן – מבנה בזלת המשובץ בחלונות לבנים מגיר. זהו בית הספר היחיד בארץ שתלמידיו מוסלמים ושפת הלימוד שלו היא עברית. נוסף על כך לומדים הילדים צ'רקסית, ערבית ואנגלית: מורכבות לשונית לא פשוטה. כאן אפשר לפגוש אנשים, ואולי גם לדבר עם הילדים – במיוחד אם באתם בשבת, יום לימודים בכפר כמא.
מהכיכר נרד ברחוב הפונה לדרום מזרח, כשצריח המסגד הבולט מסמן את הכיוון הכללי. לאחר כמאתיים מטר נגיע לפנייה שמאלה (מזרחה). הרחוב הארוך והצר הוא הר'וגוז' ("הרחוב הישן") – הראשי והארוך ברחובות הכפר הישן (ר'וג פירושו דרך, ואילו הסיומת וז' משמשת להאדרה או הגדלה). נחזור דרך רחוב זה בסיום המסלול, אך כעת נמשיך עוד מעט למטה ונפנה שמאלה – לסמטה הפונה מזרחה במקביל לר'וגוז'. היישוב הצ'רקסי כפר כמא נבנה על חורבות יישוב גדול מהתקופה הביזנטית, ושמו של המקום אולי אף משמר שם עברי קדום – כפר קמה. תוך כדי סיור נוכל להבחין בשימוש שעשו בבנייה בחלקי מבנים ובאבנים מתקופת היישוב הביזנטי.
הסמטה המרוצפת מכניסה אותנו לתוך המתחם של הכפר הישן, בין גדרות שתחתיתן בזלת וחלקן העליון גיר. נתקדם בסמטה, כשממולנו המסגד. מצד ימין ביתו המעוטר להפליא של עומר נגווא. סבו של עומר היה ידוע באזור כולו כאומן היוצר כלים חקלאיים מעץ, ונכדו ירש ממנו את כשרונותיו. אם התמזל מזלכם לפגוש את עומר, תוכלו לראות תצוגה נחמדה של כלי עץ שונים שעשה.
מעל לשער סמלים הלקוחים מהדגל הצ'רקסי: 12 כוכבים (כמספר שבטי הצ'רקסים) ושלושה כידונים מוצלבים. מעל לסמל הכתובת "אדיגה קוי"- יישוב אדיגי. "אדיגה" הוא שמם העצמי של הצ'רקסים, ופירושו "אדם כליל המעלות". הכוונה היא לאדם שנוהג על פי ה"אדיגה ח'אבזה" – קוד ההתנהגות הצ'רקסי המסורתי, שבו מודגשים במיוחד כבוד למבוגר וכבוד לאשה. למרות השתנות הזמנים, לח'אבזה עדיין מקום חשוב בכפר, וכדאי לשמוע עליו עוד מאנשי הכפר. המפגש בין קוד ההתנהגות הרשמי של הח'אבזה לתרבות ה"צברית" הביא להתפתחות ייחודית לכפר כמא, כפי שניכר במפגשים בין צ'רקסים מישראל ומקהילות אחרות בעולם.
המואזין קורא בקולו
נמשיך לכיוון המסגד. הסמטה מתרחבת ובמרכזה בניין בזלת קטן עם גג אדום – כאן שכן בית הספר המקומי בתקופת המנדט. הבניין המקורי נהרס מזמן, אך לאחרונה שוחזר במלואו במסגרת תוכנית שימור האתרים שמתבצעת ביישוב.
נמשיך ישר ונגיע לרחבה נוספת, שממנה אפשר להתבונן במבנה המעניין של המסגד, אחד המקומות האחרונים בגליל שבהם המואזין עדיין קורא לתפילה בקולו (ברוב היישובים החליפה אותו הקלטה). עד לפני כשלושים שנה עמד כאן מסגד ישן עם צריח מרובע. הארכיטקטורה הנפוצה של מינרטים עגולים לא התפשטה לקווקז, ובניית המסגדים הושפעה אולי מהארכיטקטורה של הכנסיות שקדמו להם. בראשית שנות השבעים נהרס המסגד הישן ובמקומו הוקם מבנה חדש וגדול בהרבה. בוני המסגד החדש שאבו את השראתם מתקופה קודמת של נוכחות צ'רקסית במזרח התיכון: תקופת הממלוכים הצ'רקסים, ששלטו מקהיר באימפריה אדירה.
הצ'רקסים כעם קיבלו על עצמם את האיסלאם מאוחר יחסית (הממלוכים היו לוחמים שהגיעו למצרים והתאסלמו שם), בתהליך שראשיתו במאה ה17- ושיאו במאה ה19-. לפני כן היתה דתם תערובת של נצרות ואמונות פגאניות עתיקות. עדות למעמדה החשוב של הדת בכפר כמא אפשר למצוא במספר הרב של עולי רגל היוצאים למכה מדי שנה.
נפנה שמאלה לצד הצלע הדרומית של המסגד ואז שוב ימינה בסמטה ארוכה וצרה הפונה מזרחה. בהמשך משמאל חצר ובה שלושה ברושים עתיקים. המרקם של בתים מוקפי חצרות רחבות עם גדרות, שתוחמות את שטחה של כל משפחה, אופייני לבנייה הצ'רקסית בכפר כמא ומבדיל אותה מיישובים ערביים ויהודיים כאחד: בוני הכפר שילבו כך בין צורת הבנייה הקווקזית, של כפרים רחבי שטח המורכבים מבתי חווה נפרדים, לבין הצורך להתקבץ יחדיו בשל התקפות הבדווים בשנים הראשונות להקמת היישוב.
נעמוד בקצה החומה, בנקודת מפגש עם סמטה הפונה שמאלה ולמעלה, ונצפה קדימה על בניין גדול, דו קומתי, מבזלת וגג רעפים. זהו ביתו של שחאלחווא, הידוע יותר בכינוי "שאמי" ("דמשקאי"), אחד האתרים המעניינים ביישוב. הבית נמצא כיום בשיפוצים (יקום בו מוזיאון למורשת צ'רקסית), אבל גם כך יופיו ניכר. שימו לב במיוחד למרפסת הגדולה מצד ימין ולעמודי השיש.
לפני בית שאמי אפשר לפנות אל הסמטה העולה שמאלה. בקצה הסמטה נמצא אחד המבנים היפים בכפר – בית חתוקאי. על פי הסיפור הזמין איסמעיל ידיג חתוקאי את המבנה היפה לכבוד אחיו, עלי יפאד חתוקאי (המכונה גם עלי ביי). במשך שנים רבות היה עלי ביי איש דת מרכזי בחצר הסולטן התורכי עבד אל-חמיד (בתורכיה, אגב, נמצאת הקהילה הצ'רקסית הגדולה ביותר בעולם), ואף שימש שליח הסולטן לסין. כיום משמש הבניין את אגודת הסטודנטים הצ'רקסים.
טחנת קמח וגבינה מעושנת
ביתו של חתוקאי נמצא במפגש בין הסמטה לר'וגוז'. נפנה ימינה, ואז שוב ימינה ולמטה לכיוון בית שאמי. שאמי, הוא שחאלחווא, היה אחד מעשירי הכפר. ביתו הגדול (שנבנה בראשית המאה העשרים) שימש למגורים ובתקופות מסוימות גם למסחר. בצדו פעלה בשלהי התקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט טחנת קמח (אף היא בבעלותו של שאמי), שבה השתמשו יהודים ממושבות הגליל, פלאחים ערבים, בדווים ומוגרבים מהיישובים הסמוכים. שנים רבות עמד הבניין נטוש בחלקו, עד שנקנה על ידי המועצה המקומית (בסיוע המועצה לשימור אתרים) כחלק מהפרויקט הנוכחי של שימור הכפר הישן.
נפנה ימינה מאחורי המקלט הציבורי שממול לבית ונחזור מערבה בדרך מקבילה לזו שבאנו בה. נעבור חצר ובה עצי דקל, תאנה, זית וגפן ונפנה בסמטה שמאלה ושוב ימינה, כשאת הסמטה תוחם מבנה גדול בין שתי קומות – ביתו של אסעד שוגאן. בין שוגאן לשאמי היתה תחרות של מעמד, יוקרה וכסף, שהתבטאה גם בבנייה. כשיוצאים מהכפר דרך הכניסה המזרחית, אפשר לראות את בית שוגאן במלוא הדרו: חזית ובה חמש קשתות מפוארות וגג רעפים הבולט מעל ליתר בתי הכפר הישן. התחרות בין שאמי ושוגאן איימה על הלכידות החברתית של הכפר הקטן, אך לאחר הקמת מדינת ישראל פחת המתח, כאשר בשנת 1950 הוקמה בכפר כמא מועצה מקומית.
הסמטה מובילה אותנו לרחבה גדולה, שממנה יש תצפית יפה אל נופי הגליל המזרחי. מאחורי הרחבה נמצאת המסעדה הצ'רקסית "קווקז". את המקום פתח פאש תחאוכו, שבילה כמה שנים בקווקז ולמד שם את סודות עישון הגבינה הצ'רקסית. עישון הגבינה אִפשר לשמור אותה למשך זמן רב, במהלך מסעות רכיבה ומרעה. עם שובו שיקם תחאוכו במו ידיו את בית משפחתו הישן, שבו נולד, ובנה מקום יפה המשלב אווירה גלילית עם טעמים מעמקי הקווקז הפוריים. מאכלים רבים מבוססים על שימוש בקמח תירס, כמו למשל ה"חצ'וואס-פאסטה" – תבשיל עוף בבלילת קמח תירס. מומלץ להיכנס גם לחנות הקטנה הצמודה למסעדה ולרכוש חריץ גבינה מעושנת.
מהמסעדה נחזור לרכב דרך הרחוב הראשי, הר'וגוז'. לאורך הרחוב יש חנויות מכולת שבהן אפשר לקנות חלווז' (מעין מאפה ממולא גבינה), גבינה צ'רקסית ועוד. כדאי גם לבקר במרכז הקטן למורשת צ'רקסית, השוכן כרגע בביתו של עזמי תחאוכו, במערב הכפר. לסיום, מומלץ לצאת מהכפר דרך הכניסה המזרחית ולעצור ב"פיצה האני", שמנהלת למען נאש, בת הכפר ריחניה אשר נישאה לבן כפר כמא. ניכר ב"פיצה האני" שזו פיצרייה צ'רקסית: יש כאן פיצה עם גבינה מעושנת ופיצה עם זעתר, וגם מיני מאפה צ'רקסיים: חלווז' ומטזה, כיסונים מאודים הממולאים בגבינה, בצל מטוגן ודברים טובים אחרים. כאן אפשר לסיים את הביקור עם כוס תה מתוק וסיפורים על החיים בכפר כמא מבעלי המקום.
חן ברם – אנתרופולוג יישומי, מטייל ומורה דרך בישראל וברחבי אסיה. ערך מחקרי שדה בישראל ובקווקז, מלמד באוניברסיטה העברית ובמכללת בית ברל
תודה לפריד אברג ולמשפחת נאש על עזרתם בהכנת הכתבה.
