המושבה הגרמנית / אי אירופי בלב הלבנט

בין ההר לים נחה לה מושבת הטמפלרים. המקום, שהיה מעוז הקדמה, שוקם לפני מספר שנים, והוקם בו מוזיאון לתולדות העיר. הזמנה לסיור במושבה היפה

לקראת שנת 2000 שוקמה המושבה. משהו מפאר העבר חזר אליה | צילום: גיורא נוימן

כתבה: תמר שנקר

בסוף ספטמבר 1869 הונחה ממערב לחומותיה של חיפה אבן הפינה לבית העם, הבניין הראשון במושבה הגרמנית. הטמפלרים, בני כת נוצרית שמוצאהּ בווירטמברג שבגרמניה, שאפו לכנס בארץ ישראל את עם האל המייצג, לפי אמונתם, את הנצרות המקורית.

מתחילת שנות החמישים של המאה ה-19 הטיפו מנהיגי האגודה כריסטוף הופמן וגאורג דוד הרדג להתיישבות נוצרית בארץ ישראל. זה לא היה פשוט. משלחת שיצאה לחקור את הארץ כמעט והרפתה את ידיהם של יוזמיה. השליחים טענו כי הארץ אמנם טובה, אולם בשל אופי השלטון והאוכלוסייה המקומית, קלושים הסיכויים שההתיישבות תצליח. יוזמות שלא עלו יפה לפעילות דיפלומטית אצל השלטון העות'מאני, ניסיון התיישבות כושלים של אמריקאים ושל כמה מבני האגודה הוסיפו לתחושת האכזבה.

אולם הרדג, המעשי בין השניים, לא ויתר, ובסוף אוקטובר 1869, שמונה שנים לאחר שאגודת הטמפלרים קמה באופן רשמי, הגיעו ראשוני מתיישביה לחיפה.

יתרונותיה של חיפה – מזג אוויר נעים יחסית, נוכחות של נציגי מעצמות זרות, נגישות לגליל ולנמל, שספינות קיטור החלו לפקוד אותו – שִכנעו את המתיישבים לנטוש את תוכניתם המקורית להקים תחנת מיסיון בנצרת, ולהתנחל במקום זאת בעיר הכרמל. הם נמנעו מלהתיישב בתוך חומות חיפה, שהיתה מזוהמת וצפופה מדי לטעמם, ולכן רכשו אדמות ממערב לחומות העיר. בחזונם ראו מושבה מודרנית ופורחת, שתשמש דוגמה ומופת למקומיים. מיסיונריות מעשית.

החזון הפך למציאות. בשנים שבהן חיו הטמפלרים בחיפה הם השפיעו השפעה מכרעת על המודרניזציה שלה: הם הנהיגו שירותים של כרכרות נוסעים מחיפה לנצרת, הקימו טחנות קמח שפעלו באמצעות קיטור, בנו בתי מלאכה מודרניים, נטעו כרמים (ועקרו אותם מאוחר יותר) והיוו מקור השראה למתיישבי הארץ האחרים.

לקראת שנת 2000 שוקמה המושבה הגרמנית. חזיתות הבתים שופצו, שלטים המספרים על תולדות ההתיישבות הטמפלרית פוזרו ברחבי השכונה, ומסעדות ובתי קפה צצו בכל פינה (ראו – אוכל – גסטרונומיה של דו קיום). משהו מאותה אווירה מופתית חזר לשרור בה.

את הסיור במושבה המתחדשת כדאי לפתוח במקום שבו הכל החל, בבית העם (כתובת: שדרות בן גוריון 11). הטמפלרים, שמרדו בממסד הכנסייתי, נמנעו מלהקים ביישוביהם כנסיות. בית העם שימש אפוא כמקום להתכנסות ולתפילה, ובמשך יותר משלושים השנים הראשונות לקיום המושבה – גם כבית ספר. כיום פועל במקום המוזיאון לתולדות חיפה (ראו בהמשך). נעמוד בחזית המוזיאון, כשפנינו מערבה. משמאלנו מתפרשים הגנים הבהאים, מימיננו ניצבים מנופי הנמל, ומולנו נפתח כביש רחב ידיים – שדרות בן גוריון של ימינו.

מתכנני המושבה חשבו בגדול: לאורך השטח המלבני שרכשו סללו רחוב, שרוחבו יותר משלושים מטר, ובו בנו את בתיהם. במקביל אליו עברו שני רחובות צרים יותר (רחובות הגנים ומאיר של היום). דרך יפו ודרך המנזר (הקרויה כיום דרך אלנבי) תחמו את המושבה מצפון ומדרום.

נמשיך מבית העם שמאלה (דרומה), במעלה שדרות בן גוריון, ונפנה שמאלה (מזרחה) בסמטת אוריין מאיר. נעבור על פני גן הילדים, ונבחין משמאלנו בשרידי מבנה טמפלרי. הבניין, פרי יוזמה פרטית של הרדג, נועד בתחילה לשמש את "המכון להכשרת מדריכי תיירים ומורי דרך רוחניים" – מין שילוב טמפלרי של תיירות ומיסיונריות. מאוחר יותר שונה ייעודו לבית ספר לחקלאות ולמלאכה. בסופו של דבר, לאחר תקופה שבה עמד הבניין ריק, הוא הוחכר לנזירות, ואלה הקימו בו בית חולים. יוזמה זו היתה אחד הגורמים להתפלגות בכת. הרדג, שעמד בראש המושבה של חיפה (הופמן עבר ליפו ועמד בראש ההתיישבות בה), פרש ב-1874 מהאגודה, אבל המשיך לגור בשכונה, יחד עם תומכיו.

נחזור לשדרות בן גוריון, ונמשיך בהן דרומה (שמאלה). בבית מספר 15 התגורר ד"ר שמידט, מראשוני הרופאים המודרניים בחיפה. ממשיכים. את חלונות הבית הסמוך (כתובת: שדרות בן גוריון 17) מכסים כיום סטיקרים של חברות אלקטרוניקה, אבל בעבר הוא שימש כאחד מאתרי הבילוי החשובים במושבה – "קפה פרוס", שמשך אליו חיפאים רבים בימים שבהם היתה חיפה מוקד בילויים.

נוף מעל הנמל
נחצה את הכביש ונלך מעט צפונה, לכיוון הים. מולנו נראה את העגורנים של הנמל. פעם היה הנוף שנשקף מכאן שונה, חשוף יותר. "המראות הנשקפים אלי מבית מגורי משמשים לי מקור בלתי נדלה להנאה ושמחה. בהשקיפי מזרחה רואה אני את העיר הערבית… מאחוריה את עמק הקישון… בהביטנו מערבה צופים אנו על פני השפלה". כך כתב ב-1882 לורנס אוליפנט, דיפלומט בריטי, עיתונאי, שתדלן וחובב ציון, שהתגורר ממש כאן, בבית מספר 16. כיום המבנה סגור ולא נעשה בו שימוש, ורק הכתובת – Hous Oliphant – מעידה על הדייר המפורסם.

נמשיך לעבר הנמל. בבית מספר 12 התגוררה משפחת שומאכר. יעקב, אבי המשפחה, שהיה מהנדס במקצועו הפך לראש המושבה לאחר פרישתו של הרדג. נלך במורד הרחוב, ונעבור על פני הבית שבו התגוררה משפחת דיק (כתובת: שדרות בן גוריון 8), מגדולי הסוחרים של חיפה.

בהצטלבות של שדרות בן גוריון עם דרך יפו נפנה בה שמאלה (מערבה). נעבור ליד היכל מודרני – הסיטי סנטר, מרכז מסחרי ובו חנויות, מסעדות ומשרדים לרוב. אפשר להיכנס למבנה הממוזג, לשבת בבית קפה, לחפש ספרים בחנות הספרים ולנוח.

ממשיכים. בחצר הבית שבדרך יפו 102 שָכן בית החרושת המודרני הראשון בחיפה. משפחת שטרובה הקימה בחצרהּ בית חרושת לסבון, שהופק משמן זית. את התוצרת היו משווקים מעבר לים, ואפילו בניו יורק. (במוזיאון לתעשיית השמנים בארץ ישראל מוצגים סבונים שיוצרו בבית החרושת. פרטים נוספים ראו – מוזיאונים – לא רק אמנות). בחצר של דרך יפו 104 היה מפעל נוסף – נגרייה מכנית. כיום משמש המקום כמשרדה של אגודת נהגי המוניות בחיפה ובצפון, ובחצר פועל מכון לבדיקת כלי רכב. הבית הבא (כתובת: יפו 106) היה מעונהּ של משפחת אונגר, מעשירי המושבה. בחצר, בין הגפנים ועצי הפרי ובסמוך לחבלי הכביסה של משפחה מקומית, עומדת בריכת דגים כחולה, שריד לפאר העבר.

והעבר היה מפואר. בין השנים 1869 ו-1907 הקימו הטמפלרים שבע מושבות: אלה שבחיפה, ביפו ובשרונה (אזור הקריה בתל אביב) הוקמו על ידי דור המייסדים; וילהֶלמה (כיום מושב בני עטרות) ובית לחם הגלילית נבנו על ידי הדור השני; ואילו ולדהיים (כיום מושב אלוני אבא) הוקמה על ידי הפורשים. המפעל המרשים הזה הגיע לקיצו ב-1948. רבים מהמתיישבים, שנחשבו לנתיני אויב ושחלק מהם אף היו חברים במפלגה הנאצית, הוגלו במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי הבריטים לאוסטרליה (שבה אגודת הטמפלרים עדיין פעילה). אחרוני המתיישבים פונו באפריל 1948.

המוזיאון של העיר
נחזור אל בית העם שבשדרות בן גוריון. בדרך נעבור ליד המקום שבו עמד מלון כרמל (כתובת: שדרות בן גוריון 5). אם נביט במורד הרחוב, נבחין בבית מספר 1, המשמש כיום כמשרדי מע"צ, ובעבר התגוררה בו משפחת קלר. אבי המשפחה, פרידריך קלר, ששימש כנציגה של גרמניה בחיפה, יזם את הקמתו של בית המרגוע הגרמני, שנבנה ב-1891 על הכרמל, ליד רחוב קלר של ימינו. שמונה שנים קודם לכן רכש קלר כ-1,800 דונם במרכז הכרמל. בתום מאבק ממושך עם הכרמליתים (שנתמכו על ידי הצרפתים) פיתחו הגרמנים את האזור שרכשו, והקימו בו שכונה חדשה, כרמלהיים.

אם יש לכם עוד כוח, כדאי להמשיך למעלה, לכיוון הגנים הבהאים. בדרך ניצבים כמה מבנים האופייניים לבנייה הטמפלרית – שלושה מפלסים: מרתף שחלקו שקוע באדמה; מפלס ראשון המוגבה מעט מעל לפני הקרקע ובו מטבח, חדר אוכל וחדר מגורים; וקומה נוספת, שבה היו חדרי שינה ואירוח וגג משופע. בית המייצג באופן מובהק סגנון אדריכלי זה נמצא בשדרות בן גוריון 32.

מי שהתעייף יכול לסיים את המסלול בבית העם (כתובת: שדרות בן גוריון 11), ולבקר במוזיאון המעניין לתולדות חיפה (שעות הפתיחה: שני, רביעי וחמישי 16:45-10:00; שלישי 14:00-10:00 ו19:45-17:00-; שישי 13:00-10:00; שבת 14:00-10:00. סגור בימי ראשון. פרטים נוספים בטלפון: 04-8512030). בצד תצוגת קבע מרשימה, הסוקרת את חייהם של הטמפלרים בחיפה והכוללת תמונות היסטוריות רבות של המושבה, נערכות במוזיאון תערוכות מתחלפות.

לקריאה נוספת
"התיישבות הגרמנים בארץ ישראל בשלהי התקופה העותמנית", אלכס כרמל, מכון גוטליב – אוניברסיטת חיפה, 1990.
"מגרמניה לארץ הקודש: התיישבות הטמפלרים בארץ ישראל", יוסי בן ארצי, יד יצחק בן צבי, 1996.

המאמר מתבסס על מסלול טיול במושבה הגרמנית שפורסם ביוזמת עמותת התיירות של חיפה ושנכתב על ידי פרופ' יוסי בן ארצי.

תמר שנקר – עיתונאית ועורכת מגזין "מטיילים"