בכפר תבור, מסחה בעברית של פעם, עדיין גאים באיכרים האמיתיים וזוכרים את האבות המייסדים. טיול שעובר במוזיאון היסטורי ובמפעל מרציפן וממשיך ברחוב שבו הניף נער מאוהב פרד על כתפיו
 |
| מוזיאון "חצרות איכרים". המוזיאון בנוי כחצר משק אותנטית, עם הריח, המגע והאווירה המיוחדים כל כך | צילום: ברוך גיאן |
כתב: עפר רגב
במקום שבו נוגעת הבזלת השחורה בגיר הלבן, למרגלותיו של הר תבור היפה והשלו (יש אומרים, המושלם והיפה שבהרים), שוכנת מושבה קטנה של איכרים עובדי אדמה. שמה של המושבה כפר תבור, אבל רוב האנשים קוראים לה פשוט מֶסחה.
הכביש שמגיע מעפולה מטפס במתינות על שיפוליו המזרחיים של הר תבור. פונים ימינה בתחנת הדלק "פז" שבכניסה הדרומית למושבה. בצד הכביש הזה היתה פעם הגורן של המושבה, שאליה נאסף היבול בתום הקציר. בשנות החמישים הופסק השימוש בגורן, ובמקומה הוקמה שכונה עבור עולים משתי ארצות אקזוטיות למדי – שבדיה וסין.
מצד שמאל אפשר לראות מטע קטן ומסודר להפליא של עצי פרי, "חכורה" בעגה המקומית. החכורה היא שטח אדמה שהיה צמוד לבית ושימש חצר משק. בשטח הזה גידלו ירקות ועצי פרי (בעיקר לשימוש עצמי), אכסנו את כלי העבודה וגם אפו לחם טרי מדי יום בטאבון. בדרך כלל הסתובבו שם גם כמה תרנגולות, פרה או שתיים, ולפעמים היה גם סוס.
מימין נמצא בית כנסת שנבנה בשנת 1937, ומשמאל מסתעף רחוב, שבפינתו שלט עץ המודיע בגאווה כי זו "שכונת המייסדים". הרחוב הצר והקצר זכה להנצחה בשירו של חיים חפר "ערב במסחה".
לאורך "הרחוב של מסחה" התגוררו בני המקום. אנשים בני כל עדות ישראל, משפחות מרוסיה ומרומניה, מתימן ומעיראק, גרי צדק וכוהנים. בחצר כל בית התגוררה גם משפחת החארֶת', הפועל הערבי שסייע לאיכר בעבודה הקשה. כולם היו איכרים קשוחי אופי, פניהם צרובות שמש, עור ידיהם מחוספס ומיובל. שפתם היתה בליל של יידיש וערבית, עברית תנ"כית ואנגלית מגומגמת. "איכרים אמיתיים", כינה אותם ההיסטוריון יוסף קלויזנר. איכרים כמו בכל מקום, רק שכאן הם מדברים בבי"ת דגושה.
פיוט – לא בבית ספרנו
ברחוב של מסחה צריך ללכת במתינות. במשך עשרות שנים היה המקום הזה מנותק מדרך וממים. הניסיון לימד את המקומיים לקחת את הזמן לאט יותר. רבות מן המשפחות שחיות כאן כיום הן מצאצאי 25 המייסדים שהגיעו למקום בשנת 1901, מראש פינה, מזכרון יעקב ומכפר סח'ם שברמת הגולן. יק"א, החברה המיישבת, ביקשה ליצור בארץ ישראל סגנון התיישבותי חדש: גוש מושבות המבוסס על משק שעיקרו עבודת פלחה. הם דיברו על "גזע חדש" של איכרים יהודים, אנשים שלא יהיו אינטלקטואלים מדי אלא פשוט יעבדו. יעבדו קשה.
במרכז הרחוב עומד בית הספר הראשון, מבנה המשמש כיום ספרייה ציבורית. ילדי כפר תבור גדלו בתנאי חיים קשוחים למדי, וכמו שגילו מוריהם הם לא היו ילדים קלים. מנהלו הראשון של בית הספר בכפר תבור היה יוסף ויתקין, אדם ענוג ובעל נפש פיוטית – לא בדיוק החומר המתאים למקום מסוג זה. ביום חורפי אחד, ברגע של מצוקה, ישב ויתקין בחדרו שבבית הספר וכתב את האיגרת "קול קורא לאחינו בני ציון שבגולה". קריאה זו עתידה להיות מן הגורמים שיאיצו את גל העלייה המכונה "העלייה השנייה".
מתקדמים עוד קצת הלאה. משמאל ניצב בית המועצה המקומית, הבנוי במקום שבו שכן בית הוועד של המושבה. חיי הציבור נוהלו בקפדנות על ידי חברי הוועד המקומי. את קופת המושבה שמרו מתחת לספרי התורה בבית הכנסת; אין מקום בטוח מזה.
מאחורי בית המועצה נטועה "חורשת משה", זכר לפרשה הטראומטית של שוד עדר המושבה בחג השבועות תר"פ (1920). באותו יום נשדד העדר כולו על ידי ערבים. שלושה מבני המושבה – משה קלימנטובסקי, נחמן קרניאל וצבי פייקוביץ – יצאו לרדוף אחריהם, ובנקיקי ההרים התפתח קרב יריות. קלימנטובסקי נהרג ושני חבריו נפצעו. עוד שנים רבות אחר כך סיפרו המסחאים על הרגע שבו שעט סוסו של פייקוביץ אל הרחוב במושבה, חולצתו הלבנה אדומה מדם. "זה שום דבר, אמא", הספיק לצעוק בטרם איבד את הכרתו. אחיו של צבי, יגאל פייקוביץ, היה אז תינוק בן שנתיים. לימים ישנה את שמו ליגאל אלון. בספרו המופלא "בית אבי" הוא מציין פרשה זו כמאורע שעיצב את דרכו בחיים כחייל, כמפקד וכמנהיג ציבור.
בלב ההצטלבות ניצב בסיס אבן ועליו פסל ברונזה בדמות של פרש משורג שרירים ויפה עיניים. הפסל מזכיר את העובדה שבבית הסמוך, בית משפחת אוליאל, נוסד בחג הפסח תרס"ט (1909) ארגון "השומר", מהמיתוסים של הגבורה היהודית במאה העשרים.
הרקע להקמת הארגון היה קטטה שפרצה בין איכרי כפר תבור לכפר שכן. במהלך הקטטה הרג האיכר שמואל אפלבאום, כנראה בשוגג, את הערבי שמונה לשמור על שדות המושבה. תושבי כפר תבור חששו מפני נקמה מצד קרובי הנרצח. כדי להתגונן, הזמינו קבוצת פועלים שעבדו בחוות סג'רה (אילנייה), ובראשם ישראל גלעדי, כדי שיסייעו בהגנת המושבה. השומרים התגוררו בבית משפחת אוליאל והחליטו על הקמת הארגון שנקרא "השומר". הם הצליחו להביא להרגעת הרוחות, עד הפעם הבאה.
פרד לאהובתי
מימין לצומת נמצא בית המוזיקה החדש על שם משפחות שנקר וצפירה. בית המוזיקה נמצא במבנה המכונה בית הספר החדש; הוא נקרא כך כי נבנה רק בשנת 1910. מיכאל שנקר היה פועל שהגיע לכפר תבור מפולין באמצע שנות העשרים. הוא התאהב עד צוואר ברבקה היפה, בתו של האיכר דוד צפירה, נערה תימנייה שופעת חיים ועליצות. מיכאל הביישן לא ידע כיצד לקשור שיחה עם הנערה המחוזרת. על כן התייצב במרכז הרחוב עם פרד חסון, שאף אוויר מלוא ריאותיו ובתנופה אחת הניף את הפרד על שכמו. "כמו היה זה אפרוח", כתב חיים חפר בשירו. הפרד היה המום, וגם עבור רבקה זה היה סגנון חדש של חיזור. חץ האהבה נשלח. ימים אחדים אחר כך עלו השניים לפסגת התבור. שם, בעברית רצוצה במבטא פולני, הציע מיכאל נישואים לרבקה.
בשנת 1929 עברו בני הזוג, כעת כבר הורים לתינוקת, למושבה החדשה נתניה. לימים החליטו רבקה ובתה ציונה, כמחווה לכפר תבור, להעניק לו את בית המוזיקה.
מכאן ממשיכים ופונים שמאלה אל "בית המשורר". כאן התגורר הרב בן ציון לוין, איש מופת שהיה מנהיג רוחני, אך גם אחראי לחלוקת תערובת המזון לתרנגולות ולענייני משק נוספים. מיזוג מקסים בין חומר לרוח. אחרי מותו, מסרה משפחתו את הבית למועצה המקומית, וזו מועידה אותו לסופרים המבקשים מעט שלווה ושקט כדי ליצור.
מאחורי "בית המשורר" נמצא המוזיאון המקומי, "חצרות האיכרים". המוזיאון בנוי כחצר משק אותנטית, עם הריח, המגע והאווירה המיוחדת כל כך. יש בו שפע פעילויות לילדים, מיצג אורקולי והרבה מוצגים היסטוריים. כמו חצר משק של פעם, יש כאן גם בעלי חיים לרוב, משובך יונים ועד סוסים סימפטיים. חוץ מחצר המשק יש למוזיאון גם אגף חדש, ממוזג, ממוחשב ומשוכלל. כאן אפשר לחוות את הסיפור המקומי בדרך חדשנית ושובת לב. מספר המוצגים מועט, אך כל מוצג נושא סיפור משעשע, מרגש ומעניין, שאותו אפשר לשמוע ממדריכי המוזיאון.
אל ראש ההר
אחרי הסיור הרגלי במושבה כדאי לחזור אל הרכב ולנסוע בדרך המוליכה, דרך בית העלמין המקומי, אל פארק המעיין. כאן היה המעיין שממנו שתה כפר תבור בחמישים שנותיו הראשונות. כיום נשתלו במקום מדשאות רחבות ידיים והוקם מרכז התיירותי עם כמה מוקדי עניין, למשל מוזיאון המרציפן, שמזכיר למבקרים את מטעי השקד שניטעו במושבה בראשית ימיה.
היום כפר תבור הוא מרכז ארצי לגידול שקדים, ושקדיות רבות עדיין מעטרות את המושבה בלובן פריחתן עם בוא האביב. משפחת פלד מייצרת מרציפן זה עשרים שנה ובמוזיאון אפשר לראות ולחוות את כל תהליכי הייצור המסורתיים של בצק השקדים המתוק. כל מבקר מקבל גם חלת מרציפן וכוס משקה שקדים.
לשוחרי היין מומלץ לבקר בחוות היין של "יקבי התבור", יקב בוטיק המציע יין משובח ואנין. במקום יש הסברים על תהליכי ייצור יין, טעימות מודרכות וכמובן חנות לממכר היינות המקומיים. היקב נמצא בצדה המערבי של המושבה.
לאחר התרגעות נינוחה בפארק המעיין, אפשר לרדת באחת הדרכים המרהיבות בארץ אל עבר יבנאל ואל שפת הכנרת. אפשר גם לעלות להר תבור באמצעות כלי רכב מיוחדים, החונים במורד ההר (סמוך לכפר הבדווי שיבלי) ולבקר בכנסייה הפרנציסקנית שבפסגה (ראו מסגרת). הכנסייה סגורה בשבתות. ממרומי ההר אפשר להשקיף אל עמק יזרעאל, הרי הגליל, רמת הגולן, הרי הגלבוע והכנרת. הנוף פתוח תמיד ומשובב נפש כל ימות השנה.
עפר רגב – חוקר תולדות ארץ ישראל. עוסק בכתיבת ספרים ומחקרים ומדריך סיורים
תודת המחבר למר שבתאי גל-און, נין ונכד למייסדי המושבה וחוקר תולדותיה.
