הוואנה / הגברת הראשונה מציתה עוד סיגר

 

על שפת הים, צופה לארצות הברית, מונחת לה הוואנה. עתיקה, משתפצת, מתוירת ומזמינה. ביקור בעיר שאי אפשר להישאר אדיש כלפיה

כמו בסרט קובני | צילום: קובי ישראל

כתב: אבי הזאב

להיכנס להוואנה זה לצלול למנהרת הזמן. היא עולם הולך ונעלם. מצד אחד, פתיחתה של קובה לתיירות סוגרת את הפער. תנופת הפיתוח בה ניכרת בכל התחומים ובמהירות מסחררת. מצד שני, בתוך קובה החיים מתנהלים כמו ב-1960. העולם מאלץ את הוואנה 
(Havana, ובספרדית Habana) לרוץ, והיא עוד בקושי יודעת ללכת. תבנית נוף חייה משתקפת במכוניות הנוסעות בכבישים. בקושי יש תזוזה – וגם מה שזז כדאי שימשיך לכיוון המוזיאון ויחנה לצמיתות. ערכו גדול יותר כמוצג מוזיאוני מאשר ככלי תחבורה.
בעיר הכי גדולה בקריבים חיים יותר משני מיליון תושבים. הקובנים מתייחסים לבירתם ביראת כבוד. רבים מהם מנסים להגר אליה כדי למצוא את מזלם, ועל אף שההגירה הפנימית אסורה, הם מסתכנים. כולם רבים עליה, מחכים שתתמסר: הספרדים, האמריקאים, הרוסים.
הוואנה מרכזת לתוכה הכל, ובענק, ומשמשת שגרירות לכל מה שקיים בקובה: פוליטיקה, מסחר, אמנות, מוזיקה ותרבות. ארכיטקטורה מכל סגנון, מוזיאונים לכל נושא, מלונות מפוארים, מסעדות, ברים וחיי לילה. בתי תפילה וכנסיות לכל מי שמאמין במשהו – החל בתרבות הווּדוּ האפרו-קובנית וכלה בנצרות ובאתיאיזם. עיר של ניגודים בלתי אפשריים.
הוואנה נוסדה לפני 486 שנה, וכיאה לקשישה במצב טוב, היא חוגגת את יום הולדתה בפאר והדר. בשנת 1982 הכריזו באונסק"ו על העיר העתיקה של הוואנה (La Havana Vieja) כעל אתר לשימור, ומאז מוזרמים לעיר עשרות מיליוני דולרים לשימור אוצרות הגברת הזקנה.
ויש לה אוצרות לרוב: סגנון הבנייה הקולוניאלי, הנשקף מכל עבר בארמונות, באחוזות ובבתי העץ שתקרתם מגיעה לגובה שמונה מטרים, מוכיח שפעם חיו כאן אחרת. מבט כלפי מעלה מגלה לנו ארכיטקטורה נהדרת המקיפה את מרב סגנונות הבנייה במאתיים השנים האחרונות: על בלוק אחד אפשר לפגוש סוגי בנייה שונים – אר-דקו, אר-נובו, באוהאוס, ואיך אפשר בלי בנייני הרכבת המכוערים בסגנון שהיה נהוג בארץ בשנות החמישים. ארמונות שהולאמו בזמן המהפכה שופצו ונמסרו למוזיאונים ולשאר מוסדות תרבות ואמנות.
אבל הוואנה אינה רק מבנים. המתעניינים בבני אדם יחוו סיור אנתרופולוגי מיוחד במינו. בהוואנה בפרט ובקובה בכלל, בטוח לטייל ואין חשש גם אם אתם מטיילים לבד. לרוב הקובנים אין לירה בכיס והעוני זועק, ועדיין, הם האנשים הכי נחמדים שפגשתי. כל יום מחדש הם מוכיחים שכדי לתקשר אין צורך בשפה.

מאפיונרים וקדושות
בהוואנה צריך לטייל ברגל. נתחיל במלון נסיונל (Nacional. כתובת: Calle O e 21), חמישה כוכבים, שאליו היו מגיעים כל שועי עולם וגם מאפיונרים, מימי תקופת היובש ועד המהפכה, אז בוטלו ההימורים. בתוך בית המלון חשים מיד באווירה המיוחדת ששררה בו, והוא הרבה יותר מעניין כשריד לתקופה מאשר כמקום לינה. כל אלו שהגיעו אליו ממיאמי לסופי שבוע סוערים של הימורים, סיגרים, רום משובח ונערות חמד מוּלָטיות כאילו עזבו רק הרגע.
קברט פריסיאן (Cabaret Parisien) במלון מציג מדי ערב בעיקר עבור תיירים הופעה מדהימה, המספרת בצליל ובמחול את סיפורה של קובה. עיצוב, תלבושות, כוריאוגרפיה, איכות קול – חגיגה לעיניים וחומר למחשבה על איך היה כאן פעם ומדוע זה לא יכול להיות כמו אז.
ואם בקברט החיים עסקינן, הרי שאחד המקומות המרתקים הוא בית הקברות כריסטופר קולומבוס (Cristobal Colon). הקובנים צוחקים על בית הקברות היפהפה ומציינים שהם נוסעים במרצדס בפעם הראשונה רק אחרי שהם הולכים לעולמם, וכי הפעם הראשונה שהם גרים בבית אבן בסביבה מכובדת היא בבית הקברות.
בית הקברות עמוס הצלבים, המלאכים והקדושים נבנה במחצית השנייה של המאה ה-19. במתיו המפורסמים תמצאו את גנרל מקסימו גומֵס, את הסופר אלחו קַרפנְטייר וגיבורי מהפכה רבים. אבל מוקד המשיכה העיקרי למבקרים הוא קברה של לה מילגרוסה (La Milagrosa, הפלאית): במקום קבורה אמיליה גוריי דה הוז שמתה בלידת בנה, ולרגליה נקבר התינוק שמת עימה. לפי האגדה, כאשר פתחו את הקבר שנים אחר כך מצאו את גופת האם כשהיא שלמה, ואת התינוק בזרועותיה. מאז מסמלת אמיליה תקווה נצחית, בעיקר עבור נשים עקרות.
מבית המלון נסיונל נרד למאלקון (Malecon), הטיילת של הוואנה, שנמתחת לאורך שבעה קילומטרים של חוף ים. היא מתחילה במנהרה המובילה לשכונת מירמאר (Miramar) היוקרתית ומסתיימת בנמל הוואנה. כל חיי קובה משתקפים בטיילת. חיילים בחופשה, תיירים, זוגות אוהבים, דייגים. כולם יושבים על המעקה, מביטים צפונה בנטייה קלה מזרחה וחולמים על מיאמי. כל כך קרוב וכל כך רחוק.
תיאטרון האבסורד ממשיך ומהתל בהם, כשהם רואים את בניין שגרירות ארצות הברית עם סמל הנשר האמריקאי מתנוסס בחזיתו. מצד אחד אמברגו, מצד שני תור ארוך לממתינים לקבל אשרה לאמריקה.
אבל בטיילת, כל סיבה – מסיבה. מישהו מביא גיטרה, אחר מביא פח שימורים, והנה לכם להקה. בתוך כמה דקות מגיעה גם להקת ליווי, וכמובן, ריקודים. חדווה פשוטה. החופים של הוואנה ניבטים מהטיילת. היפים שבהם מרוכזים במזרח, ברובע גואנבו (Guanabo). לחובבי הספורט הימי והשיט מציעה הבירה את שתי המרינות שלה: מרינה המינגוויי
(Hemingway) במערב העיר ומרינה טררה (Tarara) במזרחה.
נמשיך בטיילת לכיוון מזרח. נעבור משכונת ודאדו (Vedado) לסנטרו הוואנה (Centro Habana) המשתפצת. כשנעבור ליד בית החולים הרמנוס אמיחיראס (Hermanos Ameijeras), תבחינו ודאי במיעוט התאורה בו. כן, מחוסר תקציב. עד לפני כמה שנים כיבו את החשמל כל ערב ברובע אחר. היום זה כבר לא קורה.
ברמזור פונים ימינה לשדרות פראדו (Prado). הן נראות כמו בפריז, ויפות במיוחד לפני רדת החשכה ואחריה. גם כאן משפצים ומתקינים נורות חדשות במקום אלו שאבד עליהן הכלח. אם לא נפנה ימינה לשדרות, אלא נמשיך באלכסון, נראה את הארמון שבו שוכנת שגרירות ספרד. ממולנו עומד מוזיאון המהפכה (Museo de la Revolucion). פעם זה היה ארמון הנשיאות של פוּלחֵנסיו בטיסטה, שהודח בתום המהפכה, היום זה מוזיאון המוקדש כולו לקובה ולמהפכה. נדרש זמן רב כדי לסייר בו עד תום. הכתוביות וההסברים הם בספרדית ברובם, אך אפשר להסתייע במדריך במקום – דוגמה חיה לתקופה של חינוך והשכלה. כמות המוצגים רבה (יותר מדי, לטעמי), וכוללת מפות, תרשימים, מצגת וידיאו, פסלים וציורים.
אם נחצה את הכביש מהמוזיאון, נגיע למפעל הסיגרים לה קורונה (La Corona), מהמפורסמים בקובה, שמקיים סיורים מאורגנים לקהל. שווה ביקור אם אינכם מתכננים ביקור כזה בעיר אחרת. נמשיך דרומה ברחוב שבין המוזיאון למפעל ונגיע לפארקה סנטרל (Parque Central). מימין – מלון גולדן טוליפ (Golden Tulip), משמאל – מלון פלאסה (Plaza), שפעם היה בו קזינו, ולפנינו פארקה סנטרל עם אותם וכחנים שצועקים על כלום ושאר תמהוני הוואנה.
מימין לנו עומד מלון אינגלטרה (Inglaterra). בהמשך הבלוק, התיאטרון הגדול (Gran Teatro) – כמה יפה בחוץ, ככה יפה בפנים. כל התזמורות והלהקות הלאומיות של קובה מופיעות בו. לכו, צפו בבלט. בררו מועד וקנו כרטיס מראש.
קפיטוליו נסיונל (Capitolio Nacional) בשדרות אל פראדו הוא העתק של אחיו האמריקאי. למרגלותיו עומדים צלמים של פעם עם מצלמות הבוקס. סיירו בתוך הקפיטוליו, ופתאום עברתם מדינה. בעבר שכן בו הקונגרס של קובה, היום יושבות בו האקדמיה למדעים והספרייה הלאומית למדעים ולטכנולוגיה. בבניין המרשים תמצאו לשכות ששימשו בעבר את הסנאט, פרטים שונים הקשורים בהיסטוריה של קובה וגם פסל של יופיטר, שאורכו כ-17 מטר.
נמשיך לפאב אל פלורידיטה (El Floridita, כתובת: Avenida de Belgica, esquina a Obispo), הבר שארנסט המינגוויי אהב. כסאו הקבוע הוא השמאלי. המינגוויי שתה דאקירי. שתו גם אתם.
אנחנו בגבול בין סנטרו הוואנה לעיר העתיקה. נפנה ימינה לרחוב אוביספו (Obispo), השינקין של הוואנה. נלך לאורכו ונתבונן למעלה, אל הארכיטקטורה רבת הסגנונות, שחלקה ישן ועלוב וחלקה משופץ. מומלץ להיכנס לברים עם הופעות חיות, לבתי המלון פלורידה (Florida) ואמבוס מונדוס  (Mundos Ambos), לבית המרקחת שנראה כמוזיאון עתיק ולבית המים (Casa de Agua), מקום פשוט שמוזגים בו מי מעיין טהורים לעוברים ושבים (מימין, לפני מלון סנטה איסבל, Santa Isabel).
במתחם זה יש כמה מוזיאונים ששווה לבקר בהם, כדוגמת בית הקפיטנים והגנרלים
(Palacio de los Capitanes Generales). נפנה ימינה ונגיע למצודה (Castillo de la Real Fuerza, כתובת: O'Reilly 2), שעליה מתנוסס סמל לה חירלדייה (La Giraldilla), גבירתה של הוואנה, האוחזת בצלב. הדמות המיוצגת בפסל היא ככל הנראה את האשה היחידה שהיתה אי פעם שליטת קובה, דוניה אינס דה בּוֹבַּדִייָה. היא הגיעה למעמדה זה כשהחליפה את בעלה הרננדו דה סוטו, מושל וחוקר, שהפליג ב-1539 מהוואנה לפלורידה.
משם נמשיך לעבר קו המים, עד שנגיע לשוק המזכרות בלה פלאסה דה לה קתדרל (La Plaza de la Catedral). התמקחות קצרה וסגירת עסקה. קניתם ציורים – בקשו קבלה. ייתכן שתידרשו להציגה בשדה התעופה ביציאה מקובה. עבור שאר הפריטים אין צורך בכזו. אל האזור הזה כדאי לחזור גם בלילה, מובטחים לכם הרבה מוזיקה, אלכוהול ושמחה. בכל סיוריכם תקבלו הצעות לקניית סיגרים, דלק, מסעדה, צימר, נערה ומה לא. ענו בנימוס: "נו, גרסיאס".
ליד שוק המזכרות נמצאת קתדרלת סן כריסטובל של הוואנה (La Catedral de San Cristobal de la Habana) מהמאה ה-18, שצריחיה מיתמרים לגבהים שונים. חזית הקתדרלה עוצבה בסגנון הבארוק על ידי האדריכל האיטלקי פרנצ'סקו בורומיני. רחוב אחד ממערב לקתדרלה, בבודגיטה דל מדיו (Bodeguita del Medio), שתה ארנסט המינגוויי מוחִיטו. שתו גם אתם.
בגל השיפוצים שעוברת הוואנה נכלל גם בית הכנסת "עדת ישראל" (כתובת: Calle Picota 52 esquina a Acosta), והעירייה אף מממנת חלק מהעבודות שנערכות במקום. בית הכנסת מקיים תפילות מדי יום ונותן שירותי דת. מתוך כ-1,500 היהודים שחיים בקובה, מרוכזים הרוב בהוואנה, אך יש קהילות גם בקמגוויי, בסנטיאגו דה קובה ובערים אחרות. אנשי הקהילה שמחים בביקורי אורחים מהארץ, ואם תגיעו בשבת או בחג – תוזמנו להשתתף בתפילות ובטקסים.
בית הכנסת הגדול של הוואנה נמצא בוודאדו, בבניין הקהילה היהודית המפואר ששופץ לאחרונה, הפטרונטו (Patronato, כתובת: Calle I 13). חוץ מתפילות שבת וחג מתקיימים בפטרונטו אירועי חברה ותרבות, והוא נחשב לבניין המרכזי של היישוב היהודי בקובה. לפני כשנתיים ביקר כאן לראשונה שליט המדינה וכיבד את הקהילה בהשתתפותו בטקס הדלקת נר של חנוכה.
לאחר שתסיימו לכתת רגליכם ברחובותיה של הבירה והערב יורד, צאו לשמוע את מוזיקת הסלסה הטובה בעולם. בררו מי מופיע בקפה קנטנטה (Café Cantante), וגם טלפנו לקאסה דה לה מוזיקה (Casa de la Musica). שאלו קובני. יגיד שטוב, לכו לראות. אם יצאתם לקפה קנטנטה, בוודאי הבחנתם במונומנט לזכרו של חוסה מרטי, מנהיגה המיתולוגי של קובה במאה ה-19, בכיכר המהפכה. חזרו ביום והיכנסו לביקור, כולל עלייה במעלית לתצפית פנורמית על הוואנה רבתי.
למי שזמנו בהוואנה קצר, כדאי להשתמש בשירותים הניתנים באכסדראות בתי המלון ובדוכני חברות התיירות, שם מוצע ערב רב של טיולים וסיורים בהוואנה, מלווים בהסברים בשפות שונות. אבל כדאי לזכור: את הוואנה אי אפשר ולא צריך "לגמור" רק כדי לנעוץ עוד נעץ במפה. צריך לבחון אותה בעיון ותוך תשומת לב מרבית. זה עולם הולך ונעלם.

אבי הזאב (קפיטן קובה) – הגיע לקובה לפני חמש שנים כצלם וכתב, התאהב במקום ובאנשים, ומאז הוא שם. מדריך תיירים בקובה, בעיקר מישראל