האנוי / בונז'ור וייטנאם

טיול אוהב שמתחיל השכם בבוקר, יחד עם מתעמלי הטאי צ'י, חוצה את פקקי התנועה, ממשיך אל השווקים והפגודות ומסתיים בבית קפה בניחוח פריזאי

התנועה בכבישים, שנראית בתחילה ככאוס מוחלט, מתגלה ככאוס בעל חוקים משלו | צילום: איילת אידלברג

כתב: יהל וילן

12 בספטמבר 2001, חמש וחצי בבוקר. בעוד כמה שעות אנו מסיימים את שליחותנו בת שלוש השנים בשגרירות ישראל בהאנוי (Hanoi) ועוברים לניו יורק, זו שספגה לפני קצת יותר משמונה שעות את פיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה. את הידיעה על נפילת התאומים קיבלתי בדיוק כשסיימנו ערב פרידה מצוות העובדים המקומי והישראלי בשגרירות, באחד מבתי קפה "הבית" שלנו בהאנוי. רק שמונה שעות ואיזה הבדל.
אני חוגר בכיסא במכונית את בני בן שבעת החודשים דניאל (המשמש בין היתר גם שעון מעורר לגיחות בוקר נפלאות אלו), כדי שייהנה אף הוא בפעם האחרונה, לפחות לעת עתה, מן החוויה הקרויה "בוקר וייטנאמי".
האנוי, שמשמעות שמה "העיר שבעיקול הנהר", היא בירתה של וייטנאם מאז שנת 1010, אז העביר אליה הקיסר לֶה טַאי טוֹ את בירתו. לפי המסורת הוא קרא לה בשם טאנג לונג (Thang Long, "הדרקון המתנשא לשמים"), לאחר שראה דרקון ממריא מהמקום בדרך לאחת ממלחמותיה הרבות של וייטנאם נגד סין, האויבת הגדולה מצפון.
מאז עברה העיר תהפוכות רבות, אחת המשמעותיות שבהן היא החיים תחת השלטון הצרפתי, שאת חותמו רואים עדיין באזורים שונים בעיר. בניגוד לערים אחרות במזרח הרחוק, שהולכות שבי דווקא אחרי אמריקה, האנוי נחשבת לבירה האירופית ביותר באסיה. היא גם משופעת בגנים ירוקים ובאגמים, ובהם הואן קיים (Hoan Kiem, האגם המרכזי), הו טאי (Ho Tay, האגם המערבי) ואגם צ'וק באץ' (Truc Bach, אגם המשי הלבן) הצמוד לו.
ועם זאת, בעיני, עיקר יופיה דווקא אינו בבנייניה ובגניה, כי אם בתושבים (מעבר לעובדה שהם חביבים בצורה בלתי רגילה). בשל היותה בירה מסחרית לתוצרת החקלאית של כל האזור, נוצר בהאנוי פסיפס אנושי מרהיב, ובו אפשר לראות את עכברי העיר הלבושים בקפידה בצד כפריות חבושות כובעי קונוס לראשיהן, אוחזות בסלים עם תרנגולות או ברווזים, מציעות את מרכולתן לכל עובר אורח.
בבתי העיר הקטנים מתגוררות משפחות מורחבות, וחלק נכבד מחיי היומיום מתנהל ברחוב, לעיני כל. עבור התייר המזדמן זו חגיגה אנושית בלתי פוסקת. את ארוחת הבוקר, למשל, אוכלים ברחוב, על כסאות פלסטיק מאולתרים. לרחוב יש יתרון נוסף במדינה קומוניסטית כווייטנאם – הוא בטוח יותר מפני האזנות סתר, ואפשר להוציא קצת קיטור על המשטר. אני יוצא לסיבוב פרידה מהעיר ויודע – את המראות האלה אזכור יותר מכל.

חלום הנמר הבא (ושברו)
שעות הבוקר המוקדמות בווייטנאם היו בלי ספק החוויה האהובה עלי ביותר. החל מהבוקר הראשון בסייגון כמטייל, לפני כמעט עשר שנים, ובמיוחד בשלוש שנותי בהאנוי. השיטוט ברחובותיה המתעוררים הפך כמעט לתרפיה מבחינתי. חודשי הקיץ הם החודשים המועדים מבחינת הצפות, ושנה זו אינה יוצאת דופן. אנחנו יוצאים מביתנו היושב על גדת האגם המערבי, שמימיו נושקים כמעט לשפת הכביש, והוא נראה כעומד לעלות על גדותיו.
התחנה הראשונה היא שוק הפרחים בניא טאן (Nha Tan). דניאל מדביק את עיניו הסקרניות לחלון האחורי בעת שאני מנסה להסביר למוכרות הפרחים הזקנות כי לא בשביל פרחים באנו הפעם. השוק נפתח בסביבות השעה שלוש בלילה ומשמש כתחנת הפצה ראשית לכל מגדלי הפרחים באזור. אלפי פרחים במגוון מטריף חושים של צבעים וריחות מונחים בשוק בסלי קש, בערבוביה חגיגית על הכביש הראשי ובצדיו. השוק כבר עומד להיסגר, והמוכרות – כולן נשים (הגברים ישנים בשעות כאלה) – מנסות להיפטר באמצעותנו מאחרוני זריהן.
באטיות אנו מפלסים את דרכנו ומאיצים מעט את הקצב על הכביש החדש והרחב, לאורך תלולית ההגנה מפני שצפו של הנהר האדום (Song Hong) הסמוך. כל השכונות מצדו הצפון-מזרחי של האגם המערבי היו בעבר הלא רחוק כפרים, שבשנים האחרונות הפכו לקיבוצי הנדל"ן של האנוי. מאזור נכשל, ששמו יצא לו בעיקר בשל הזנות ומסעדות הכלבים הרבות שלו, הוא הפך לאזור מבוקש על ידי זרים, המבקשים להתרחק מעט מהמולת העיר ולמצוא מפלט שקט על גדות האגם.
תוצאתו הארכיטקטונית של "בום נדל"ני" זה היא מארג מוזר: וילות בוהקות של המתעשרים החדשים בבליל סגנונות אופייני, ובצדן בתים בסגנון השולט בווייטנאם של אחרי המלחמה – מבנים צרים בחזיתם וארוכים, בני שלוש וארבע קומות, לפי עושרו של בעל הבית.
טרם הפיכת הכפרים לפנינות נדל"ן, היו משתלות של עצי תפוז ננסי (שהוא מעין עץ חג המולד של הווייטנאמים) מקור הפרנסה העיקרי בהם. גם היום לא נפקד גם מקומן, ולקראת ראש השנה הווייטנאמי, הטֶט (Tet), מתחילה מכאן נדידה המונית של עצים, המשייטים העירה על סבלי האופניים – חוויית חובה לכל מי שמגיע להאנוי לפני החג. דומה כי אין סממן בולט יותר למותו של הקומוניזם, לפחות ברמה הפרקטית.
אנו חולפים על פני מלון שרתון העומד סגור, בוהק בלובנו, כסמל לשברו של חלום "הנמר הבא", שרבים נטו לייחס לווייטנאם בעידן הפריחה הכלכלית של דרום-מזרח אסיה. ממשיכים לאורך הנהר האדום עד השוק הסיטונאי לונג בייֶן (Long Bien). לכאן מגיעה סחורה חקלאית באשמורת הלילה האחרונה, ומכאן היא מופצת לשווקים ולעקרות הבית המשכימות קום. על אף השעה המוקדמת (אם כי המאוחרת על פי שעון השוק), דומה המקום לקן נמלים פעלתני, ומכל מקום עולה המולת ההתמקחות. גם כאן אין לנו סיכוי לחצות את הנחיל האנושי ללא מיקוח ובקצב זחילה, מה שלא מטריד את דניאל שמביט מהופנט בחלונו. באמריקה הוא לא יראה את זה.

הצב וחרב הניצחון
מן השוק אנו פונים אל סמטאות העיר העתיקה, שנמות עדיין את שנתן, ודרכן מגיעים אל פנינת הכתר של העיר כולה – האגם המרכזי, הוּאַן קִייֶם שמשמעות שמו היא "החרב שהוחזרה". האגדה מספרת על צב פלאי שנתן לקיסר לה טאי טו, באמצע המאה ה-15, את החרב שעימה ניצח את הפולשים הסיניים. האגם נקרא על שם החרב שהוחזרה אליו.
בשעת הבוקר מוקדמת זו מתקבצים לאורך גדותיו המוצלות עשרות מתעמלי טאי צ'י, המבצעים את תרגיליהם בהרמוניה מוחלטת לצלילי מוזיקה שבוקעת מטייפ מיושן. למי שטרם הספיק להתעורר, לשלוף את מצלמתו מנדנה וליפול שבי בהמולת הבוקר הווייטנאמי, מובטח שכאן הוא כבר יעשה כן.
בנסיעה אטית אנו מקיפים את האגם לאורך גדתו המערבית, שבה מתרכזים המתעמלים. משמאל, במרכז האגם, ניצבת פגודת הצב (Ngoc Son), הקרוייה על שמו של אותו צב מיתולוגי. לחובבי ז'אנר הפגודות מומלץ לבקר גם במקדש הספרות (Van Mieu), בפגודת צ'אן קואוק (Tran Quoc), הנמצאת באגם המערבי, ובפגודת טאי הו (Tai Ho), שהיא החשובה ביותר מבחינה דתית.
בהמשך נסיעתנו לאורך האגם אנו עוברים באזור של גלידריות ובתי קפה, שמתמלאים המון אדם בערבי קיץ. בפינת האגם אנו פונים שמאלה וממשיכים להקיפו, כשלפתע מתגלה במלוא הדרו בניין האופרה של האנוי. המבנה נראה כאילו נעקר מליבה של פריז, והוא זורק אותנו באחת ממתעמלי המזרח לפנינת המערב, ואם לא די בכך – הרי שמיד אנו נתקלים גם במבני ענק בסגנון קומוניסטי מכוער למדי. אם תרצו, השילוב הזה של רעיונות וסגנונות מזרחיים ומערביים הוא תמצית ייחודיותה של האנוי.
משם אנו חוזרים לסמטאות הרובע העתיק, שמשתרעות מצפון לאגם. הסמטאות הצרות נקראות על שם הגילדות שפעלו בהן, וכך עוברים ברחוב המשי, ברחוב האורז, וגם ברחובות הכובעים, התרופות, עבודות הנייר, הבמבוק ועוד. עד היום אפשר לזהות די בקלות את ריכוז החנויות שמוכרות אותן סחורות, זו בצד זו. בשעת בוקר מוקדמת זו הכל אמנם סגור וחלק מהרחובות משמשים שווקים מאולתרים, אך בתוך כמה שעות החנויות ייפתחו והסמטאות ישקקו אנשים. לשוטט וללכת לאיבוד.

תנו כבוד לאבי האומה
מסמטאות העיר העתיקה אנחנו ממשיכים מערבה, למה שנראה כהיפוכן הגמור: המאוזוליאום של הו צ'י מין (Ho Chi Minh). המבנה ניצב מבודד במרכזה של כיכר בה דין (Ba Dinh), שבה הכריז המנהיג הנערץ ב-2 בספטמבר 1945 על עצמאות וייטנאם (עצמאות שהחזיקה מעמד רק שנה, עד שהעיר חזרה לידיים צרפתיות לשמונה שנים נוספות).
הו צ'י מין עצמו לא זכה לחזות בהתגשמות חלומו. ב-2 בספטמבר 1969 הוא נפטר. המאוזוליאום (שאגב, הוקם בניגוד לצוואתו) נבנה בהשראת זה של לנין ונפתח רק ב-1975, כשגופתו נשמרה בינתיים בתנאי חניטה. הוא פתוח למבקרים בשעות 11:00-8:00 (תיירים צריכים לפנות למשרדי רישום הנמצאים כ-300 מטר מהמאוזוליאום, ובכך חוסכים את העמידה בתור).
מאחורי המאוזוליאום נמצא גם מוזיאון הו צ'י מין. ככלל, המוזיאונים בהאנוי הם "מטעם" ונראים כיצירה קומוניסטית, אבל יש גם כמה מומלצים: מוזיאון הצבא (כתובת: Dien Bien Phu), מוזיאון הנשים (כתובת: Ly Thuong Kiet) והמוזיאון האתני (כתובת: Nguyen Van Huyen).
הגם שלא זכה לראות ברכה בעמלו, אפשר לומר כי בניגוד לשכנו מצפון, מאו דזה דונג, ידע הו צ'י מין למות בזמן. הוא נחשב עד היום לאבי האומה, והוא פופולרי במידה רבה גם בדרום, מכיוון שאינו נתפש כחלק מהשלטון שמנהל את וייטנאם מאז. ביתו הפרטי, הבולט בפשטותו הסגפנית כמעט, נמצא בצד המאוזוליאום ומארח מאות אלפי וייטנאמים מכל רחבי המדינה, שבאים לחלוק לו כבוד.

מגע הקסם הצרפתי
מן המאוזוליאום אנו ממשיכים צפונה, חולפים על פני ארמון הנשיא הסמוך ונכנסים לרובע הצרפתי של האנוי. זהו בלי ספק אחד החלקים היפים ביותר בעיר. עצים עברי גזע מצילים בו על שדרות רחבות ידיים, ולכל אורכן נטועות וילות צרפתיות, שנראות כמו ברובע ה-18 של פריז. רוב הווילות משמשות היום את גיבורי המלחמה ואת מנהיגי המדינה, ושם מרוכזים גם רוב משרדי הממשלה והשגרירויות הזרות (כולל זו שלנו). זה המקום שהעניק להאנוי, ובצדק, את הכינוי "פריז של המזרח".
מגע הקסם הצרפתי חרג הרבה מעבר לסגנון הבנייה. את חותמו מוצאים בתרבות בתי הקפה ובבגטים החמים שנמכרים בשעות בוקר אלו בפינות הרחוב ובדוכני המזון הקטנים. מבחינה תיירותית, אני מוצא דמיון נוסף בין האנוי לפריז: בשתיהן מהנה פי כמה השוטטות הסתמית ברחובות על פני סימון ה"וי" המסורתי באתרי החובה.
בדרך הביתה צריך עוד להספיק לקנות כמה מזכרות. אני עוצר ברחוב הקניות הראשי האנג גאי (Hang Gai), שחוצה את העיר העתיקה, מנצל את הביקור החטוף להגיד שלום אחרון בחנויות שהפכנו בהם לבני בית, רוכש עוד כמה פיסות האנוי אחרונות. ואפשר לקנות שם כמעט הכל, בזול ובאיכות סבירה בדרך כלל: בגדים בתפירה ועיצוב מקומיים, דברי עץ, מסכות קש, מפות שולחן רקומות, כלי כסף, חפצי נוי מברונזה ומה לא. כדאי פשוט להסתובב, להשוות מחירים ולקנות, תוך התמקחות קלה עד מתונה (הווייטנאמים בעלי כבוד עצמי ואינם אוהבים לרדת משמעותית במחיר, גם אם תבוטל העסקה).
אנו נוסעים כעת בין שני האגמים בדרכנו הביתה – אני כדי להתלבש וללכת ליומי האחרון בעבודה, ודניאל, שעדיין לא איבד עניין במתרחש, לאכול את ארוחת הבוקר. השווקים כבר סגורים, המתעמלים יוצאים כעת לעמל יומם והכבישים פתוחים מעט יותר. לא שזה ממש משנה בעיר שהמוני אופנועים גודשים את רחובותיה, במה שנראה תחילה ככאוס מוחלט ובהמשך מתגלה ככאוס בעל כמה חוקים משלו.
דיאם, נהג השגרירות וחבר המפלגה שבעברו עשר שנות נהיגה מסוכנת בנתיבי הו צ'י מין הרריים תחת הפצצות אמריקאיות, מסיע אותנו לנמל התעופה. אנו נפרדים ממרחבי הירוק המרהיבים של שדות האורז ומהחקלאים בכובעי הקש, שלא חשוב כמה פעמים צילמתי אותם, תמיד נראה לי שאת התמונה הזאת עוד אין לי. חוויית האנוי אחרונה (לפחות בינתיים) מסתיימת לה. דניאל בוודאי לא יזכור דבר. אני לעומתו אתגעגע אליה עד מאוד כשאהיה תקוע בפקקים של ניו יורק.

יהל וילן – הגיע לווייטנאם לראשונה כתרמילאי ב-1991, וחזר אליה ב-1998 כדיפלומט מטעם משרד החוץ למשך שלוש שנים