האיים הקרובים לאתונה: אגינה, פורוס, אידרה וספצס

מסביב לפלופוניסוס נמצאים כמה איים המשלימים את חוויית החופשה. יש בהם כפרי דייגים, חופים חוליים, מטעי פיסטוק, טברנות, מנזרים, יאכטות וחמורים

פרדות וחמורים הם אמצעי התחבורה היחידים בתוך אידרה | צילום: יואב לף

כתב: ירון אמיתי

איך אפשר לדמיין את יוון בלי האיים שלה? אי אפשר וגם לא צריך, כי מול חופי הפלופוניסוס פזורים כמה מהאיים היפים ביותר שלה. האיים הארגו-סרוניים קרובים לנמל פיראוס, שנמצא במרחק לא גדול מהפלופוניסוס. ממנו נעלה על אחת המעבורות התכופות ונתמקם על הסיפון – רצוי עם כיכר לחם, גבינת פטה ובקבוק רדזינה, אותו יין לבן מהול בשרף אורנים שהיוונים אוהבים כל כך. צפירה פה, צפירה שם, ואנו מחוץ לנמל, בדרכנו ליעד הראשון, האי אֶגינה (Égina), שפסגותיו נראות באופק.

אגינה: חביבת האמנים
אחרי שעה ומשהו נטיל עוגן בחזית הטיילת הססגונית של אגינה, בירת האי. זוהי עיירה נחמדה, חביבה על אמנים ואנשי רוח מאתונה, ונוכחותם מבטיחה פעילות תרבותית בלילות הקיץ: קונצרטים, סרטים וטברנות מתוחכמות. אופניים שכורים הם הדרך הטובה ביותר לגלות את שוק הדגים, את בנייני הציבור מהימים שאגינה היתה הבירה הזמנית של יוון (1828-1826), את העמוד הבודד ששרד ממקדש אפולו שליד הנמל, ואת שרידי בית הכנסת מהמאה השלישית לספירה, מאחורי מלון אוורה (Avrá).
אפשר לדווש (או לצעוד) מהעיירה אגינה כשני קילומטרים צפונה, לביתו של הסופר ניקוס קַזַנצאקיס ("זורבּה היווני") בפרבר ליוואדי (Livádi), או להדרים אל כפר הדייגים פרדיקה 
(Pérdika). ברכב נוכל להעפיל לתצפית מהר אורוס (Óros, 534 מטר מעל פני הים) שבדרומו של אגינה, או לחצות את האי מזרחה, בין מטעי פיסטוק ווילות מצועצעות, אל מנזר אַיוס נֶקטאריוס (Agios Nektários), שרידי הבירה העתיקה פַּליאוכורה (Paleóchora) ומקדש אַפֵיאה (Aféa) מהמאה השישית לפני הספירה, הצופה אל הים מגבעה גבוהה. אחר כך נגלוש ביערות אורנים אל אתר החוף והמעגן באַייה מַרינה (Agía Marína).

קפיצה קטנה ליבשת
אחרי שמיצינו את אגינה נמשיך במעבורת דרומה, לעבר חוף הפלופוניסוס. הספינה מלווה מדרונות של סלעי בזלת שחורים ועוגנת בעיירה הרדומה מֶתַנָה (Méthana), בבסיס חצי אי של הרי געש גבוהים. הלוע הקדום נמצא במערבו, ליד כפר קַמֶני כורה (Kaimeni Chora),
ומלבדו יש כאן גם כפרונים לרוב, ולקינוח – מעיינות חמים בפליאה לוּטרה (Palea Loutrá).
מי שרוצה יכול לצאת ממֶתנה ולהעפיל להרי הפלופוניסוס באחד היפים שבכבישי יוון (לדעתי, לפחות), בנוף מהמם של ים ואיים, צפון מזרחה לעבר אפידוורוס. מי שנשאר במתנה, או חזר אליה אחרי הסיבוב ביבשת, ייקח ממנה מעבורת נוספת וידרים אל האי פורוס (Póros). 
 

האי פורוס. יערות אורנים ומפרצים קסומים | צילום: אייסטוק

פורוס: חיי לילה אמיתיים
נעבור בלשון הים הצרה שבין היבשת לפורוס, מול יערות אורנים וחופי חול, עד לבירת האי, גם היא קרויה פורוס – גבעה של בתים לבנים, גגות רעפים, מגדל שעון פוטוגני וחיי לילה יווניים אמיתיים. באופניים נוכל להקיף את העיירה, הבנויה על אי נפרד, ולהמשיך אל האי העיקרי, המיוער: אחרי חציית התעלה פונים שמאלה ורוכבים מבית הספר לקציני ים מערבה, בין פנסיונים, טברנות על שפת המים, חורשות אורנים ושיחי בוגנוויליה, אל חופי החול בניאוריו (Neório) וב"מפרץ האהבה" הרומנטי, שם מסתיימים הכביש והיער.
כדי לסייר בפנים האי יש צורך ברכב, ובאמצעותו נוסעים אל מנזר זואודוכוֹס פיאי
(Zoodóchos Pygí) הענקי מהמאה ה-16, היושב בלב חורשות אורן ודולב, מעל למפרץ קסום במיוחד בחוף המזרחי, ואל שרידי מקדש לאל הים פוסידון במעלה הגבעות המיוערות שבמרכז האי.
ליד גלטאס (Galatás) שבחוף היבשת – במרחק 360 מטר בלבד מהאי, שאותם חוצים במעבורת מקומית – משתרעים פרדסי הלימונים של לימונודסוס (Limonódasos), וחמישה קילומטרים מעבר להם – שרידי טרויזן (Troizen). 
 

אידרה. מעגן מושלם, מוקף בתי קפה וחנויות נוצצות ומוצף יאכטות מכל הצבעים והמינים

אידרה: אין מכוניות, יש פרדות
ושוב אנו על המעבורת, מפליגים דרומה אל האי היפה מכולם, אידרה (Ýdra). הספינה מתקרבת אל גוש הררי ארוך וחשוף, פונה לפתע דרומה ומחליקה אל מעגן מושלם, מוקף בתי קפה וחנויות נוצצות ומוצף יאכטות מכל הצבעים והמינים, שאליו גולשים בחצי גורן בתים לבנים אדומי גגות. באידרה אין כבישים ואין כלי רכב: מלבד סירות-מונית, אמצעי התחבורה היחיד הוא פרדות, המוסיפות לאווירה הקסומה.
פליטים נוצרים מאלבניה העות'מאנית שהגיעו לכאן במאה ה-18 הפכו את אידרה למרכז סחר עשיר, ובמלחמת העצמאות של יוון (1827-1821) היו 160 ספינותיו של האי לצי המרד בתורכים. המשבר הכלכלי אחרי המלחמה הבריח רבים מארבעים אלף התושבים אל מחוץ למדינה, והיום מתפרנסים 3,000 תושבי אידרה מתיירות ושירות בצי הסוחר; את מקום הגברים הנעדרים תופסים עובדים זרים – אלבנים, כורדים ומי לא.
העיירה אידרה היא אחת היפות ביוון. בתי המידות של העשירים תוכננו במאה ה-18 בידי אדריכלים מאיטליה, ובאחדים מהם תוכלו לבקר: בית קונדוריוטיס, מעל למלון הידרוסה 
(Hydroussa) הקלאסי בכיכר המרכזית, הפך למוזיאון מרשים, ובו אפשר להתרשם משחזורו של הבית הקדום וגם מגלריית תמונות של צייר בן האי.
מנמל העיירה נמתחת טיילת מרוצפת לאורך החוף – מערבה לכיוון הכפר קַמיניה 
(Kam‎ínia, עשר דקות) שבו מעגן וטברנה, ומזרחה למלון ולחוף החלוקים במפרץ מַנדראקי (Mandráki, עשרים דקות). הטיול היפה ביותר הוא מערבה, במעלה הסמטאות התלולות, אל תצפית נהדרת על הנמל, הלאה במורד לקמיניה, וממנו בשביל טוב לאורך החוף לווְליכוֹס (Vlíchos, עשרים דקות נוספות) ובו חוף חלוקים, טברנה, וילות ובוסתנים. השביל עובר תחילה לאורך החוף, אחר כך ממשיך פנימה לתוך האי, אל כפר אפיסקופי
(Episkopí), שמעבר לו שוכנים חופים נידחים, בנוף ירוק של זיתים, גפנים ואורנים, עם שקט מחריש אוזניים ממש.
מערכת שבילים משרתת באי את מיטיבי הלכת: שעת הליכה תלולה מובילה מהנמל למנזר הגברים פרופיטיס איליאס (Profítis Ilías), למנזר הנשים הסמוך אַייה אפפראקסיה 
(Agía Efpraxía) ולפסגת האי (595 מטר מעל פני הים) המפרידה ביניהם. שביל נוסף מגיע, לאחר שלוש שעות הליכה, אל מנזר זורוואס (Zoúrvas) שבקצה המזרחי של האי ועוד. 
 

ספצס. בתים מסוגננים וחופי רחצה קטנים | צילום: ג'ורג'יוס אלכסנדריס

ספצס: עצמותיה של גיבורת הצי
אידרה מפתה להישאר בה, ואכן ישראלים אחדים כבר קבעו כאן את מקום מגוריהם, אבל אנחנו ממשיכים עם המעבורת אל חוף היבשת בארמיוני (Ermióni) – כפר דייגים לבן על לשון יבשה צרה בין שני מעגנים – וממנו אל האי הבא, ספצס (Spétses).
במבט מהים, העיירה ספצס מרשימה פחות מאידרה, אך משתגיעו אליה תגלו כי בתיה מסוגננים לא פחות, וסמטאותיה היפות מרוצפות חלוקים בשלל דגמים. כמו באידרה, גם כאן התגוררו בעלי אוניות שתרמו את ספינותיהם למרד בתורכים, ובתיהם מפארים את העיירה. במוזיאון המקומי, השוכן בווילה של משפחת מקסיס, מוצגות בין השאר עצמותיה של לסקרינה בּוּבּוּלינה, גיבורת הצי במלחמת העצמאות. בובולינה, אשה ססגונית שהתברכה בפרשיות אהבהבים ובשני בעלים עשירים ומתים, תרמה ספינה משלה למלחמה.
כביש יחיד מקיף את האי, וממנו מסתעפים בתוך חורשות אורנים שבילים המובילים לחופי רחצה קטנים ועמוסים, כמו אַיי אַנאריירי (Agii Anárgyri). לקינוח תוכלו להעפיל בטוסטוס שכור אל פסגת האי (290 מטר מעל פני הים), בכביש היוצא מהחוף הצפוני.
ספצס הוא התחנה האחרונה בקו המעבורות, ומכאן יש מעבורת אל קוסטה ביבשת. אחדות מה"סנפיריות" (flying dolphins, ספינות מהירות) היוצאות מאתונה עוצרות בספצס בדרכן לחופים במזרח הפלופוניסוס.

קיתירה וזאקינתוס: פנינים מחוץ למסלול
האי קיתירָה (Kíthira), הנראה כגוש הררי מדרום לפלופונס, שייך לאיים היוֹניים, שהיו חלק מהאימפריה הימית של ונציה במשך 400 שנה, נפלו לידי נפוליאון, ועם תבוסתו – עברו לידי האנגלים, ששלטו בהם חמישים שנה מבסיסם באי הצפוני קורפו (Corfoú). למרות ההיסטוריה המשותפת של האיים היוניים, קיתירה הוא עוף מוזר במשפחת האיים היוניים: הוא מזכיר בסגנונו יותר את האי מיקונוס הלבן, ששייך לאיים הקיקלאדיים, מאשר את האי קורפו האלגנטי. הוא גם רחוק מדרכי התיירים – מטיילים מעטים טורחים להגיע לכאן, והמסחור עדיין בחיתוליו.
תושבי האי שהיגרו לאוסטרליה חוזרים בקיץ לחופשת מולדת, בטיסה מאתונה או בהפלגה לנמל אייה פלאייה (Agía Pelagía) בצפון. הם מתמקמים בבירה כורה (Chóra), עיירה לבנה וציורית על גב הרכס בדרום, או במעגן קפסאלי (Kapsalí) שלמרגלותיה – מרכז בילוי ונופש עם צמד חופים נאים. מלבד שלווה, האי מציע גם כנסייה במערה בכפר הציורי מילופוטאמוס 
(Milopótamos) שבמערב האי, וגשר קשתות אנגלי בליוואדי (Livádi), השוכן מעט צפונה לכורה.
ממערב לפלופוניסוס שוכן אי יוֹני אחר, ירוק ויפהפה – זאקינתוס (Zákinthos), "פרח המזרח" של הוונציאנים, ששלטו באזור מתחילת המאה ה-15 ועד המאה ה-18. רעידת אדמה קשה שהתרחשה ב-1953 ופיתוח תיירותי מופרז גרעו מעט מיופיו, אבל זהו עדיין יעד מצוין לסיום הטיול.
הבירה, זאקינתוס, היושבת לחופו המזרחי של האי, שוחזרה אחרי רעש האדמה בסגנון סטרילי משהו. היא פרושה לאורך נמל ארוך, שבדרומו כנסייה עם מגדל פעמונים מרובע – כפיל של המגדל המפורסם בוונציה. גם כיכר אַיוס מרקוֹס (סן מרקו) היא הד לבירת האימפריה לשעבר, ובטברנות של הפרבר בּוכאלי (Bocháli), שמצפון לבירה, משמיעות שלישיות זמרים שירים איטלקיים.
בג'יפ או בטוסטוס תוכלו ליהנות מחלקו המערבי, ההררי של האי: מכפר מכראדו
(Macherádo) שבמרכז האי, דרך הכפר הציורי איוס ניקולאוס (Agios Nikólaos), ועד הכפר מרייס (Mariés) בצפון. רוב המטיילים מתנקזים דווקא לחלק המזרחי, השטוח, בזכות חופי חול זהובים נהדרים, שנפלו קורבן לפיתוח יתר. הפיתוח מוגזם במיוחד במפרץ לַנגַנאס (Langanás), חוף ההטלה של הצב הים החום: הצבונים הרכים, הבוקעים בלילות הקיץ מהביצים, אמורים לזחול אל הים על פי אורו של הירח המלא, אך אורות הדיסקוטקים שעל החוף מטעים אותם, כך שפעמים רבות הם אינם שורדים.
הגבלות על שיט במפרץ שיפרו את המצב, אבל עדיף להצפין לאליקס (Alykes), משם מפליגות סירות למערות הכחולות המפורסמות, בקצה הצפוני של האי, שנקראות כך על שום צבע המים הכחול-עמוק שנוצר בשל זווית שבירת קרני השמש.