ארץ האש / בקצה העולם, כמעט

הקרבה ליבשת הקפואה, השם שמצית את הדמיון, מסעות התגליות שהגיעו לכאן וכביש אחד שמסתיים בים – כל הסיבות להדרים עד קבוצת האיים של ארץ האש

פארק לאומי ארץ האש. תפאורה בראשיתית. | צילום: אבי בלום

כתב: דנדן בולוטין

עשרות פעמים שמעתי מטיילים בדרכם לדרום אמריקה מצהירים שעל ארץ האש הם לא מוכנים לוותר. גם אני לפני שנסעתי לשם בפעם הראשונה פנטזתי על פיורדים, קרחונים והרים מושלגים. רק כשהגעתי הבנתי שכמו רבים אחרים בלבלתי בין ארץ האש לפטגוניה. אמנם גם כאן יש את כל הדברים האלה, אבל קצת צפונה אפשר לראות גרסאות מסעירות יותר שלהם. הייחוד של ארץ האש הוא מסוג אחר.
טיירה דל פואגו (Tierra del Fuego, ארץ האש) היא אַרְכִיפֶלָג (קבוצת איים) שנושק לקצה הדרומי של פטגוניה. רוב האיים נמצאים בשליטת צ'ילה, ורק כחצי מהאי הגדול בקבוצה נמצא בשליטת ארגנטינה. שמו של הארכיפלג ניתן לו על ידי מגלן, הנווט הפורטוגלי, כנראה בגלל ריבוי המדורות שבערו בו כשהילידים צלו דגים וצדפות והסבו להתחמם לאורן. מגלן היה הראשון שגילה את המעבר הדרומי לכיוון המזרח ולאיי התבלינים (אז עוד לא נחפרה תעלת פנמה). כ-300 שנה אחריו, במאה ה-19, הגיע לארץ האש צ'רלס דרווין במסגרת מסע של חמש שנים באונייה בִּיגְל. במהלך המסע אסף דרווין ממצאים בעיקר מחופי דרום אמריקה ומאיי גלאפגוס, ומהם הסיק שלכל המינים מוצא משותף. כך התחילה תורת האבולוציה. פועלם של האישים חקוק באזור עד היום: מצר מגלן (Estrecho de Magallanes, אסטרצ'ו דה מגז'אנס) הוא התעלה התוחמת את ארץ האש מצפון, ותעלת ביגל (Canal de Beagle) עוברת בדרומה.
כשהגיע מגלן לארץ האש חיו באיים ארבעה שבטים של אינדיאנים: אָלַקָלוּף, אָאוּש ואוֹנָה התרכזו בתוך האי, וזַ'גַאן שכן על החוף והיה יורד ים. משהגיעו הלבנים, נעשה האי מוֹשבת הגליה של אסירים פוליטיים ושל פושעים מקומיים, ולאחר מכן הגיעו חוואים והקימו כמה חוות גדולות ויפות לגידול כבשים, בעיקר לצמר. רבות מהן עדיין פעילות. במאה הקודמת נמצאו באזור סן סבסטיאן (San Sebastián) נפט וגז טבעי, ובשנים האחרונות נעשתה התיירות לגורם בעל השפעה ניכרת על הכלכלה המקומית.

סוף העולם שמאלה
בירת ארץ האש הארגנטינאית היא אושואיה (Ushuaia). בצ'ילה יש יישוב דרומי יותר, פוארטו וויליאמס (Puerto Williams), אבל הארגנטינאים טוענים שאינו בחזקת עיר ומכתירים את אושואיה לעיר הדרומית בעולם. בעיר נמצא מוזיאון סוף העולם (Museo del Fin del Mundo), שבו מוצגות תערוכות על חיי האינדיאנים הילידים, כולל דגמים של צורות מגורים וכלים, ועל מסעות האירופאים לאזור. מוזיאון הכלא (Museo del Presidio) והמוזיאון הימי (Museo Marítimo) שוכנים זה בצד זה בבית הכלא הישן שנסגר ב-1947. מוזיאון הכלא מציג בעיקר את תחילת דרכה של ארץ האש כמושבת הגליה לפושעים בדרגות שונות ומשונות. במסעדה של המוזיאון כל המלצרים לבושים במדי אסירים. המוזיאון הימי מציג דגמים של כל האוניות החשובות שהגיעו לאזור והעתק מדויק של המגדלור שפעל פעם באי השכן לוס אסטדוס (Isla de Los Estados) ושעל שמו נקרא ספרו של ז'ול ורן "מגדלור בקצה העולם".
כמו בכל ארגנטינה, גם באושואיה תמצאו בקלות בשר מעולה, גלידה ופיצריות כמיטב המסורת הארגנטינאית. עם זאת, מבחינה קולינרית האי דומה גם לצ'ילה, השכנה ממערב, משום שיש בו שפע רב של דגים ופירות ים. המעדנים האהובים עלי הם קינג קראב (סרטן מלכותי), שנמכר כאן ממש בזול, ודגי סלמון שמגיעים היישר מן הים. טעם הסלמון שאכלתי באחת המסעדות בשדרת סן מרטין (Avenida San Martín), רחובה הראשי של העיר, עדיין שמור עימי. באותו הרחוב יש מסעדות רבות, כמה מהן בשיטת אכול כפי יכולתך. באושואיה יש מבחר בתי מלון בכל הרמות, עד לרמת פוסאדות, וכמה אתרי מחנאות. יש להביא אוהל שמתאים לאקלים הגשום ולרוח העזה המנשבת באזור.

לישון עם ברווזים
מצפון לאושואיה נמצא הפארק הלאומי ארץ האש (Parque Nacional Tierra del Fuego). האטרקציה הכי דרמטית בפארק מיועדת בעיקר לחובבי נקודות קיצון, והיא סיומו של הכביש הארוך בעולם שראשו באלסקה וזנבו גולש כאן אל הים במפרץ לפטאיה (Bahía Lapataia) שבחוף הצפוני של תעלת ביגל. החלק הארגנטינאי של הכביש נקרא כביש 3, והמקומיים נוהגים להתלוצץ שהקטע הטוב ביותר שלו הוא זה שמסתיים בים, כי בו איש אינו משתמש.
המסלול הפופולרי ביותר באזור הפארק הוא הדרך העולה אל הקרחון היפה מרטיאל (Martial) ואל תצפית הנוף הנפלאה שלצדו. הוא יוצא מאושואיה לכיוון צפון-מערב וכולל טיפוס של כשעתיים (אפשר לקצר את הטיפוס אם עולים במעלית של הפארק, בתשלום). מסלול זה מומלץ מאוד, בעיקר אם מצליחים להגיע למעלה קצת לפני השקיעה. אל דאגה, בקיץ נשאר די זמן לחזור העירה לפני רדת החשכה.
בעלי החיים והעופות החיים בפארק הם סיבה טובה כשלעצמה לעשות את אחד ממסלולי היום שעוברים בו (במפת הפארק שמחלקים בלשכת המידע באושואיה מסומנים וממוספרים נקודות תצפית ומסלולי הליכה, ומצוינת דרגת הקושי שלהם). אני ממליץ מאוד לישון בפארק לפחות לילה אחד, ולהתעורר בבוקר מול אגם בגוני טורקיז, כשמסביב רוחשים אווזים דרומיים וארנבונים. למתכננים ללון באוהל כדאי לזכור שהאזור גשום והאדמה רטובה תמיד.
בפארק יש כ-150 מיני עופות, בהם ברווזי בר, אווזי בר, וכמובן – פינגווינים. בעיני הכי מרתקים הם האווז הדרומי והקרקרה, ובעיקר הנקר המגלני. בפארק מותר לישון גם לחופי האגמים שבהם שוכנים אווזים וברווזים. זו חוויה מיוחדת במינה.
בעלי החיים המעניינים בפארק הם אריות הים ודובי הים, הבונים והארנבונים. שני האחרונים הובאו לכאן מארצות רחוקות בעיקר בשביל פרוותיהם, אך הפכו למטרד של ממש. הסכרים המרשימים של הבונים, התעלות שהם חופרים והעצים שהם כורתים, גובים מצמחיית הפארק ומתושביו האחרים מחיר כבד. אלפי הארנבונים מחוררים מחילות בגבעות המוריקות, שמזכירות עכשיו את "גבעת ווטרשיפ".
מותר לדוג בפארק סלמונים ודגי שמך (פורלים) אם קונים רישיון דיג בארגון הציד והדיג, אבל אסור לאסוף צדפות בגלל מגפת הגאות האדומה הגורמת להן להיות רעילות מאוד. בנוסף אפשר לעשות באזור טיולים באופני הרים, על גבי סוסים או ברגל, שיט קיאקים או קאנו, ומחודש יוני עד ספטמבר גם סקי שלג.

אל היבשת הקפואה
צר לי להשבית שמחות, אך הרגשת הקִרבה לקוטב הדרומי השורה על אורחי האי מוגזמת משהו. ארץ האש נמצאת בין קווי הרוחב 55-52 דרום, התואמים בערך לקווי הרוחב של צפון אנגליה בחצי הכדור הצפוני. ובכל זאת, אחת הסיבות להגיע לכאן היא היציאה הנוחה לאנטרקטיקה. מסע כזה היה בעבר הלא רחוק כמעט בלתי אפשרי ויקר מדי, אך נעשה נגיש יותר ויותר. התענוג עדיין יקר (בין 3,500 לעשרים אלף דולר, תלוי בסוג כלי השיט, במשך הזמן וכו'), אבל השמועות מספרות שאפשר לחכות באושואיה ולגשת מדי יום לנמל לבדוק אם אפשר לעלות על בסיס מקום פנוי לספינה או לאונייה שיוצאות ליבשת הדרומית. אם תצליחו, סביר שתעלו על ספינה רוסית ושתשלמו 1,500-1,200 דולר לשבוע (ההפלגה נמשכת בדרך כלל לפחות שבועיים). כל סוכנות נסיעות בארגנטינה תשמח למכור דילים לאנטרקטיקה, אבל אם יש לכם סבלנות ושפע זמן פנוי – נסו לבקר בנמל.