אמריצר / האגם המוזהב

באמריצר שבצפון פנג'ב שוכן מקדש הזהב, המקום החשוב ביותר למיעוט הסיקהי. אלפי מאמינים פוקדים בכל יום את המקדש הנמצא בלב אגם. הצעה להצטרף לעולי הרגל ולחזות בפלא

כל סביבת המקדש הופכת זהובה בשעת השקיעה. |  צילום: יותם יעקובסון

כתב: יותם יעקבסון

אווירת קדושה של ממש שורה על מקדש הזהב באמריצר (Amritsar). לא צריך להיות סיקהי אדוק, וגם לא בני דתות אחרות, כדי להתהלך בו בנינוחות. לא אחת נדמה כי הזמן חולף כאן מבלי שניתן יהיה לשחזר כיצד חלף. המקדש מנותק לחלוטין מהמולת העיר הסוגרת עליו. זהו מבנה בן שתי קומות שרובו מצופה לוחות זהב מרוקעים וכיפות נוצצות על גגו. הוא ניצב בלב אגם אמריצר שעל שמו קרויה העיר הבנויה סביבו, המונה כיום קרוב למיליון תושבים, רובם סיקהים.
אל המקדש מוביל גשר המחבר בינו ובין טיילת רחבה ומרוצפת שיש המקיפה את האגם. סביב הטיילת עומדים מבנים מרובי צריחים וקמרונות, הסוגרים על האגם והמקדש כחומת מגן. במרכז כל אחת מצלעות המתחם הריבועי יש שער, ולא בכדי: השערים מסמלים את האמונה כי האמת הסיקהית מוחלטת ואוניברסלית, ושהמקדש פתוח בפני בני כל הדתות, הגזעים, המעמדות והמינים.
כשעוברים דרך השערים יש לחלוץ נעליים וגרביים, לחבוש כיסוי ראש (גברים ונשים כאחד) ולצעוד ברגליים יחפות דרך שוקת למקום שבו רוחצים אותן. כדי להגיע אל הטיילת המקיפה את המאגר ואת המקדש יש לרדת כמה מדרגות, כאילו כדי לומר: "אם ברצונך לקבל משהו מהיכל הקודש – הפחת מחשיבותך העצמית, הכר בקטנותך".
כיפת המקדש שבלב האגם, הבנויה בצורת פרח לוטוס שפונה כלפי מטה, מסמלת את מעורבות הסיקהים בעולם הזה. הסיקהים נמצאים בעמדות מפתח בהודו, באחוזים גבוהים בהרבה מחלקם באוכלוסייה (כשני אחוזים מכלל האוכלוסייה בהודו, וכעשרה מיליון איש בעולם כולו). הם נמנים עם גדולי הסוחרים בהודו, מכהנים בתפקידים בכירים בצבא ובעלי שליטה כמעט מוחלטת על הובלת משאיות והטסת מטוסים.
"גורל האדם בידיו" ו"אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו" הן אמרות סיקהיות המביעות את אחריותו של הפרט על עצמו. למעשה, אחריותו של הפרט איננה אישית בלבד אלא ציבורית, והיא באה לידי ביטוי כלפי הקהאלסה (khalsa, קהילה) כולה; אל לו לפרט להיות לנטל חברתי, ועליו לסייע לשאר. רוב הסיקהים אמידים מאוד. הם מקפידים תמיד על הופעתם החיצונית ועל מראה בית העסק שלהם. לא יימצאו ביניהם מקבצי נדבות. נגע זה כאילו נותר נחלתם של ההינדואים והמוסלמים. הם גם אינם מפרידים בין חיי הרוח לחיי החומר. אין אנשי רוח המאוגדים במנזרים וממומנים על ידי הקהילה, ולא קיים אידיאל נזירי סגפני. הסיקהי המאמין מתרגל פרקטיקה רוחנית (תפילות ומדיטציה) במקביל לכלכלתו העצמית, פרנסת משפחתו ודאגה לכלל הקהילה.

אחוות עולי הרגל
צורכיהם של עולי הרגל מסופקים במלואם בשטח המקדש. בסמוך למקדש נמצאת הדהרמסלה (dharamsala, מעון לעולי רגל). זהו מבנה גדול בן שלוש קומות המורכב מכמה אולמות שבנויים סביב חצר, ובמרכזה מקלחות משותפות. כל אדם יכול לשהות במקום שלושה ימים בלא תשלום (תרומות יתקבלו בברכה). אלפי אנשים מאכלסים את המקום בכל יום, ומפאת העומס רבים ישנים בשולי החצר ולאורך המסדרונות, מכורבלים בשמיכות וצמודים זה לזה.
בין המקדש לדהרמסלה נמצא מטבח הקהילה, שאלפי אנשים סועדים בו מדי יום. פעם אחר פעם נמלא האולם הגדול באנשים שנדחסים לאורך המחצלות הפרושׂות על הרצפה. ליושבים מחולקות חינם ארוחות צ'פאטי (chapati, לחם דק) ודאל (dal, נזיד עדשים). בסוף הארוחה נוטל כל סועד את צלחתו ומגיש אותה לשוטפי הכלים. כשחדר האוכל מתרוקן, נפתחות דלתותיו וההמון הממתין בחוץ זורם פנימה לארוחה הבאה. את האתר כולו מתחזקים מאמינים מתנדבים. הם מנקים את הדהרמסלה, קולפים בצל ותפוחי אדמה בכמויות עצומות, עמלים על הכנת המזון וממרקים את ההיכל. התבוננתי בהשתאות בנמרצות של תנועותיהם, בחיוניות ובאחווה ששררה ביניהם.

נדודיו של הספר הקדוש
הטקסט המקודש לסיקהים מכונה גורו גראנת' סהיב (Guru Granth Sahib, "כתביהם של עשרת הגורואים"), והעותק המקורי שלו נמצא במקדש הזהב. במהלך היום הוא נשמר במקדש, אך בלילה מניחים אותו במבנה הפרלמנט (Akal Takhat) השוכן בצד השני של גשר הגורואים. הספר מועבר למקדש לפנות בוקר, נישא על אפיריון זהב, ובכל ערב לאחר שקיעה הוא מוחזר לבניין הפרלמנט. מאות משתתפים בטקסי ההעברה. נושאי האפיריון מתחלפים עם כל צעד כדי לאפשר לעולי רגל רבים ככל האפשר לזכות בכבוד הזה.
השירה מתוך הספר נמשכת בכל שעות היום ובכל ימות השנה. היא שוטפת את המקדש כולו דרך רמקולים הפזורים במתחם, וכאילו מניעה את אלפי עולי הרגל. השירה אינסופית, מונוטונית מעט, מרגיעה, אך מלאת עוצמה וממכרת. שבועיים לאחר שעזבתי את אמריצר עוד התנגנה השירה בראשי, בין מחשבה למחשבה.
ימי ההולדת של הגורואים נחגגים בפאר רב. ביום הולדתו של גובניד סינג, הגורו העשירי והאחרון שמת לפני כ-300 שנה, גדשו המונים את הרחובות וסבבו את העיר במצעד לוחמני למדי. בראש המצעד צעדו משלחות בתי ספר, בנים ובנות בנפרד. הבנים לבשו חצאיות קצרות וטורבאנים גדולים, ורצועת הקורפאן (פגיון קטן) הוצלבה על חזותיהם. מקצתם אף נשאו חרבות. הבנות לבשו שמלות ועטו לראשיהן מטפחות. בהמשך צעדו בסך שפע תזמורות רעשניות לבושות מדים, וביניהן גברים שערכו מופעי סיף ודו קרב מקלות. בסוף התהלוכה, רכוב על סוסים, צעד משמר כבוד, ואחריו הובל אפיריון הזהב ובו הספר הקדוש שהוצא מההיכל לכבוד האירוע. מעל הספר ישב זקן שנפנף בציצית שיער גדולה. לפני משמר הכבוד צעדו כמה מטאטאים שניקו את רצפת הרחוב עת שהמון רב מיהר לחלוץ את נעליו ולהשתחוות לפני הספר. הקהל הניח פרחים בחיק האפיריון וקיבל מנחה (פרסאד – עיסת ממתק המופרד לפיסות או כדורים) מהמשמשים בקודש. במקביל לאפיריון צעדו שני גברים וריססו על ההמון מי ורדים. עם רדת הערב חזר הספר למנוחת הליל בבניין הפרלמנט. בציפוי הזהב של המקדש השתבר אור הפנסים שהודלקו. על העצים הבודדים שבמתחם התגודדו כבכל ערב אלפי דרורים קולניים, שצפיפותם יצרה מרקם שנראה כעלוות העץ עצמה. נראה היה שהם חשים בטוחים לחלוטין בקרב מעוזם של אלה המכנים את עצמם אריות. 

יותם יעקבסון – כותב ומצלם. מדריך טיולים בישראל, במרכז אסיה והקווקז, בדרום מזרח אסיה, ומתמחה בהודו