טיפים והמלצות

לפני כחצי שנה בילינו חודשיים בבלקן (יוון, אלבניה, מקדוניה, קוסובו וחזרה ביכטה דרך חופי תורכיה). אנחנו בני 27. הוא טייל ותיק והיא – בפעם הראשונה עם תרמיל על הגב. 

השבועיים בדרום אלבניה היו פשוט חלומיים. כל לילה כשהלכנו לישון – אם באוהל על הר קרוב לכוכבים, אם במלון בבניין קומוניסטי לשעבר, ואם על מיטה מוצעת בסדינים פרחוניים אצל מקומיים לבביים – שאלנו זה את זה: זה אמיתי? 

האנשים שפגשנו היו חמים ומכניסי אורחים וסקרנים ונחמדים בצורה שקשה לתאר. הם סירבו לגבות תשלום על קפה בבתי קפה (לפחות ארבע פעמים במקומות שונים, פשוט כתגובה לכך שידענו להזמין קפה באלבנית). הם התעניינו מאוד בחיים בישראל. בכל כפר שבו עברנו הזמינו אותנו לבתים לאכול, לשתות, לישון, לשחק עם הילדים. בכל בית כזה שנשארנו בו ללילה ציידו אותנו באוכל "לדרך", בפתקים לקרובים שגרים בכפר הבא ("תארחו אותם יפה", עד כמה שהצלחנו להבין), בהרבה עצות טובות ובדאגה כנה לשלומנו. גם הצלע המנוסה בינינו טוען שכזאת הכנסת אורחים נדיבה הוא עוד לא פגש. 

נסו לעצור טרמפים באלבניה – ולא תצליחו. עוד לפני שתרימו אצבע כבר תעצור מכונית קטנה, עם משפחה שלמה, כולל תינוק ואקורדיון. אבל לא נורא, אם הם אלבנים הם כבר ימצאו דרך לקחת גם אתכם וגם את התרמילים. 

חשוב לציין שהסתובבנו עם מילון בגודל של קופסת סיגריות (מילון באלבנית: Fyalor) והתקשורת עם מי שפגשנו התנהלה באלבנית ובשפת גוף בלבד. בסופם של שבועיים הגענו גם לשיחות מורכבות ממש. לא תאמינו כמה מהר לומדים כשאין ברֵרה. למרות הפחד שזה יכול לעורר – להגיע לארץ זרה בלי להבין מילה מהשפה המדוברת בה – זו חוויה מומלצת. תקשורת המינימלית ביותר בשפתם מעוררת אצל האלבנים רגשות של פליאה והכרת תודה על הפתיחות שלך, המטייל, על הסקרנות שלך כלפיהם, וזה מביא למפגשים מרתקים. 

על פי הספרים, אלבניה היא מדינה ענייה ונחשלת. על סמך מה שראינו, היא מדינה מרהיבה ביופייה ומלאה באנשים טובים. והעגבניות? מושלמות. אנחנו עוד מתגעגעים.
נשמח לענות על שאלות.