טיפים והמלצות

זהו מלון זול מאוד ופשוט אבל עושה את העבודה ונמצא צעדים מעטים מטיימס סקוור. לא צריך לעמוד בתור לכרטיסים, אפשר לראות מחדר המלון…

Tribeca Grand Hotel שבמנהטן, ניו יורק, הוא מלון בוטיק מענג, לא גדול מדי, במיקום מקסים בסוהו, עם אווירה ניו יורקית קלאסית. ארוחות הבראנץ' המוגשות בימי ראשון הן חוויה קולינרית כשלעצמה, והטיפוסים הניו יורקים שמגיעים אליהן כמו לקוחים מהסרטים של וודי אלן. 

מלון שהדעות חלוקות באשר לטיבו. זהו מלון פשוט מאוד ובסיסי שנהנה מהמיקום הטוב ביותר בעיר – הטיימס סקוור. 700 החדרים קטנים ופשוטים אך עברו שיפוץ. המחיר סביר. 

Mansfield הוא מלון בוטיק מעוצב ומסוגנן בניו יורק, השוכן במבנה היסטורי בן למעלה ממאה שנה. המלון מרוהט בסגנון קולוניאלי ומעוטר ביצירות אמנות רבות. החדרים כוללים מכשירי וידאו וסי.די, ובמלון ספרייה של סרטים, ספרים ודיסקים, בר ובופה.

 בד אנד ברקפסט ששוכן בבית לבנים עתיק בשכונת פארק סלופ האופנתית, במרחק דקות הליכה ספורות מפארק פרוספקט, הגנים הבוטניים ומוזיאון ברוקלין. נקי, נעים ומתומחר באופן סביר. המחיר כולל ארוחת בוקר אורגנית. 

 מלון כשר ששוכן בלב שכונת בורו פארק בברוקלין שידועה בקהילה היהודית אורתודוקסית הגדולה. במלון יש דירות סטודיו וסוויטות למשפחות, כל הדירות מודרניות, נעימות ומצוידות במטבח מאובזר. ניתן להזמין ארוחות בכשרות גלאט, מה שהופך את המלון לאידיאלי למשפחות דתיות. יחד עם זאת, גם חילונים למהדרין ייהנו במלון המעוצב והנעים הזה.

על מפות קדומות מצוינים מקומות מסוכנים או לא נודעים באזהרה: "כאן יש דרקונים". גם רובע ברונקס זכה לאזהרה כזו מזמן. מאז שנות השבעים נתפס כל השטח שמצפון לנהר הארלם כמקום שאין מבקרים בו. אוהבי תרבות יודעים שאין דרך טובה מזאת לשמר ייחוד תרבותי. באין מבקרים, מתעכבות השכונות המגוונות והיפות של הברונקס מלהשתנות, ומשהו מאווירת ניו יורק הישנה חי ונושם פה.

השכונה המעניינת ביותר בברונקס היא אכן המבודדת ביותר. הרכבת התחתית מתנכרת לבלמונט (Belmont) האיטלקית הוותיקה שבלב הרובע. מי שייסע אליה ברכב פרטי או במונית מתחנת הרכבת Fordham יגיע לניו יורק של נעורי פרנק סינטרה: בערב מזומרות נעימות נפוליטאניות בחזית טרטוריות קטנות, וביום מגולגלים סיגרים בתוככי שוק מקורה שמציע גם פרושוטו לא רע בכלל. לאחר הביקור בבלמונט תיראה לכם ליטל איטלי שבמנהטן כמלכודת תיירים ממוסחרת.

שכונה מיוחדת אחרת בברונקס היא סיטי איילנד (City Island), אי של ממש באגן לונג איילנד (Long Island), שאפשר להגיע אליו במעין גשר. אין בו חופים לבנים עם עצי קוקוס, זה בכל זאת הברונקס, אבל מסעדות הדייגים של האי מלאות אווירה, בעיקר בסופי השבוע, ועצם הביקור בפינה כה חריגה ובלתי מתוירת של עיר שנדמתה מוכרת שווה את כל תלאות המסע.

אל תטעו, יש בברונקס גם שכונת פאר: ריברדייל (Riverdale) שלגדות ההדסון היא נווה רוגע שחומות אבן ישנות מתפתלות בין בתי הפרברים הנאים שלו, הד לעברו החקלאי של האזור. מצד שני, אפשר ליהנות מהברונקס גם בלי לנסות להתחמק מהסטיגמות שדבקו בו. דרום הרובע עודו מחוספס למדי ואינו מומלץ לשוטטות, אבל אזור דרך פורדהאם (Fordham Road) שבלבו הומה אדם, נוח למדי ורוח שורשי ההיפ הופ בהחלט מורגשת בו. שדרת גראנד קונקורס (Grand Concourse) המתפתלת בסמוך מעניינת מבחינת אדריכלות ותכנון עירוני. היא משתרכת בלבו של יער בתי המגורים ומשקפת יותר מכל דבר אחר את רובע ברונקס, או Boogiedown, כפי שהוא מכונה בפי תושביו. לדעתי, אין סביבה עירונית יותר מזו בניו יורק ובעולם כולו. לאוהבי האורבניות מומלץ שלא לוותר על החוויה.

הגעה: קו 4 של הרכבת התחתית מגיע לדרך פורדהאם (תחנת Fordham Road/Jerome Avenue). אפשר להישאר לחוות את השכונה או להמשיך ב-Car Service (מוניות לא צהובות שפעילות ברבעים החיצוניים) לבלמונט. התחנה הסופית של קו 6, Pelham Bay Park, היא הסמוכה ביותר לסיטי איילנד, ואילו תחנתו הצפונית ביותר של קו 1, Van Cortlandt Park/242 Street, היא השער לריברדייל.

בניין הספרייה הציבורית של ניו יורק (The New York Public Library), עם שני פסלי האריות שלצדי המדרגות (הנושאים את השמות סבלנות וגבורה), נבנה ב-1911 בסגנון רנסנס איטלקי במקום שבו עמד בעבר ארמון הבדולח הניו יורקי. רצפות ועמודים משיש, תקרות גבוהות מעץ מגולף וגרמי מדרגות אדירים יוצרים פאר קלאסי שנדיר לראות במבני ציבור. כל הפרטים הקלאסיים משרים אווירה של כבוד לעולם הרוח ופותחים צוהר לאדריכלות שאינה קיימת עוד. על פני יותר מ-120 קילומטר של מדפים ניצבים 43 מיליון פריטים, בהם כתבי יד נדירים ועתיקים בצד חוברות קומיקס, מפות בצד מגילות, ומיליוני ספרים. רוב הפריטים נגישים לכל, ויש גם מחשבים רבים עם אינטרנט חינם (לפעמים צריך לחכות קצת בתור עד שתתפנה עמדה). באולם המרכזי מוצגת מדי פעם תערוכה של כתבי יד ואוצרות של המוזיאון, וזוהי הזדמנות בלעדית לראותם.

סיפור הספרייה, שנוסדה ממיזוג של כמה ספריות פרטיות, מגולף באבן בחזית הבניין. בעיר שבה כה רבים המבנים הפונקציונליים, היעילים, הטכניים, הספרייה היא אבן חן ארכיטקטונית, וזאת מלבד הפעילות התרבותית המקיפה הנערכת בין כתליה. כדאי לצפות בחזית הבניין מעבר לכביש ואז להיכנס פנימה ולעלות לאולמות העיון שבקומה השלישית, לבה הפועם של הספרייה המרשימה.

לעתים מתקיימות בקומה הראשונה תערוכות בנושאים מיוחדים, וכן אפשר להצטרף לסיור מודרך של שעה וחצי בבניין. פסלי האריות הפכו כבר מזמן לנקודות ציון לפגישות, כי קל כל כך לקבוע לצדם: "ניפגש ליד האריה הימני, או השמאלי…". שימו לב בעת ההליכה באזור הספרייה כי במדרכות של הרחובות הצדדיים הוטבעו בברונזה מעוטרת ציטטות מכתביהם של סופרים ומשוררים. כך אפשר לספוג תרבות גם דרך הרגליים.

מיקום: 5th Ave. & 42nd St.
הגעה: בכל אוטובוס שיורד לאורך השדרה החמישית או בכל רכבת שמגיעה לרחוב 42 (השדרה השישית) או לתחנת Grand Central.

בדרום ברוקלין, על חוף האוקיינוס האטלנטי, שוכן קוני איילנד (Coney Island), שכבר מזמן אינו אי. תור הזהב של פארק השעשועים העתיק של קוני איילנד היה בשנים 1945-1880, אז היה הגדול ביותר בארצות הברית. אבל בעוד שמאז נבנו פארקים גדולים ומשוכללים הרבה יותר, הלונה פארק המקומי כאילו קפא בזמן, וזהו סוד קסמו. הליכה לאורך הטיילת, בקיץ או בחורף, מעלה זיכרונות מסרטים רבים שצולמו בה.
קוני איילנד הצטיין תמיד במגוון טיפוסים אקסצנטריים שחלקם מאכלסים את המופעים המוזרים בלונה פארק. כל אלו מתגמדים מול הנבחרת שמעמידה חברת הנקניקיות Nathan's Famous Hot Dogs: מדי 4 ביולי מפיקה החברה את האירוע האקסצנטרי ביותר בניו יורק ואולי בארצות הברית כולה – תחרות אכילת הנקניקיות המפורסמת.
בקיץ תוכלו ליהנות בכל יום שישי ב-21:00 ממופע זיקוקין מרשים.
הגעה: לקחת את קווי הרכבת התחתית D, Q או N עד לתחנת Coney Island – Stillwell/Surf Avenue, שהיא האחרונה בברוקלין.

בכרך הסואן שאינו נח לרגע שולבו בכל פינה אפשרית גינות קטנות, כתמי ירק וצבע שנועדו לצמצם את ההשפעה המנכרת של רצף בטון ואספלט. בשל גודלן הן זכו לכינוי גינות כיס (Vest Pocket Gardens). יש בניו יורק כ-750 כאלה, ובכמה מהן מגדלים התושבים ירקות. אחת הגינות היא פארק גרינאייקר (Greenacre) שברחוב 51, בין השדרה השלישית לשנייה. עם הכניסה אליה מרגישים בעולם אחר: בגינה קטנטונת, בינות לגורדי השחקים, יושבים דיירי האזור, קוראים ספר או עיתון, פותרים תשבץ, משוחחים, לוגמים משקה. כמו נעצר הזמן. אין כאן ולא כלום מהקצב המטורף של ניו יורק, והצליל השולט הוא פכפוך מפל המים שברקע. פה מסוגל הניו יורקר הממוצע, שבמקום אחר חושש אפילו ליצור קשר עין, לחייך ולפתוח בשיחה. עיתונאי אחד כינה את המקום נווה מדבר. ממש לידו נמצא בית הכנסת שאליו מגיעים יהודים שעובדים באו"ם (Sutton Place Synagogue). הגן פתוח בכל ימות השבוע ונסגר עם רדת החשכה. הכניסה חופשית. הגעה: קו 6 לתחנת Street/Lexington Avenue st51 ומשם מזרחה כ-350 מטר ברגל, או באוטובוס של השדרה השנייה (downtown) או השלישית (uptown), או ברגל מהשדרה החמישית מזרחה לאורך רחוב 51 (הביקור יכול להשתלב בסיור בבניין האו"ם, בתחנת Grand Central ועוד).

גינות כיס נוספות: בפינת רחוב 42 והשדרה הראשונה נמצאת גינה שקטה אחרת שמתאימה למנוחה לאחר סיור בבניין האו"ם. הגינה פתוחה בכל שעות היממה, והכניסה אליה חופשית. גן דאג המרשלד פלאזה (Dag Hammarskjold Plaza) נמצא ברחוב 47, בין השדרה הראשונה לשנייה, כ-300 מטר מהכניסה לבניין האו"ם. בימי הקיץ מתקיים כאן שוק ירקות ופירות ססגוני. יש כאן מזרקה מוארת בלילה, ספסלי ישיבה וגינה קטנה על שם קתרין הפבורן שגרה באזור בעבר. הגעה: באוטובוס היורד בשדרה השנייה או בזה העולה בראשונה או בשלישית. ברכבת התחתית: לכו מזרחה מתחנת Street/Lexington Avenue st51.

באותו אזור תמצאו את פארק ג'יימס גרנט פלאזה (James Grant Plaza) שברחוב 44, בין השדרה הראשונה לשנייה. הגעה: באוטובוס כנ"ל או ברכבת תחתית עד Grand Central ומשם ברגל שני רחובות צפונה ושלוש שדרות מזרחה. 

הגן המזרחי ביותר באזור זה הוא פארק פיטר דטמולד (Peter Detmold), שנמצא בקצה המזרחי של רחוב 51, על גדת הנהר המזרחי. לאזור הזה היסטוריה ארוכה, כי כאן הוקמה בשנת 1693 חווה חקלאית שנקראה מפרץ הצב (Turtle Bay), שם שמשתמשים בו כאן עד היום.

אם יש בניו יורק אתר מופלא שאינו מוכר למבקרים בה, זהו דגם העיר במוזיאון קווינס (Queens). העיר כולה, על בתיה, עציה, סמטאותיה, מזחיה, גשריה, מדרכותיה ומה לא, פרושה על רצפתו של המוזיאון, בין תערוכות מינוריות שילדים מבתי הספר של הרובע מובאים לראותן. בעצם, אין מקום טוב מזה לקחת אליו אורח המבקר בעיר לראשונה. רק פה אפשר אולי לתפוס את ממדיו של הכרך.
הקמת הפנורמה, כפי שמכנים אותה אנשי המוזיאון, החלה לקראת היריד העולמי של 1964. הדגם עודכן שוב ב-1970 וב-1992. סרט בצבעי דגל ארצות הברית נכרך סביב מגדלי התאומים לאחר נפילתם, וכיום מושלמות עבודות עדכון נוספות, בהתאם לשינויים בעיר. לאחר 1992 כלל הדגם לא פחות מ-895,000 מבנים קטנטנים. מטוסים זעירים נראים כשהם נוחתים בשדות התעופה מן התקרה החשוכה, אוניות יוצאות את הנמל ושבות אליו. מחזה עוצר נשימה ומבדח בעת ובעונה אחת.
מיקום: הפארק נמצא צמוד לשכונות קורונה (Corona) ופלאשינג (Flushing) בקווינס. הדגם נמצא במערב הפארק, בסמוך ליונוספרה 

בין פארק באטרי לבואולינג גרין ניצב מבנה נהדר ששימש בעבר את שירות המכס האמריקאי. הבניין נבנה ב-1907 בסגנון האמנויות היפות (בוזאר), והיום הוא השלוחה הניו יורקית של מוזיאון האינדיאנים האמריקאים (National Museum of the American Indian) של המכון הסמיתסוני. התצוגות עוסקות במורשת האמרינדיאנית, אבל גם למי שאינו מעוניין לבקר במוזיאון עצמו מומלץ לצפות בבניין מבחוץ, בעיקר בצדו המערבי ובחזיתו, ולהיכנס לראות את המבואה המרכזית שלו, אליפסה מעוטרת בציורים.
 

brother jimmys -בר עם אוכל דרומי מתמחה בצלעות בסגנון צפון קרולינה . בימים שני – שישי בשעות 16:00-19:00 יש חצי מחיר על המנות הראשונות ובירות ומרגריטות בחצי דולר- המנות ענקיות. מקום מדליק שאפשר להעביר בו אחלה ערב.יש להם 5 סניפים בניו-יורק.amsterdam av. between 80-81 uppper west side,ny,nyבימי שלישי יש קריוקיבימי ראשון ושני יש אכול ככל יכולתך במחירים שאין להם מתחרים.

למידע נוסף>>

במעדניית Di Palo’s הוותיקה אפשר לראות את הבמאי מרטין סקורסזה, יליד השכונה, שעדיין מגיע לכאן לקניות מדי פעם. 
ביום יפה אפשר לוותר על החוויה הקולינרית התיירותית ברחוב מאלברי, ותחת זאת להצטייד בכיכר לחם איטלקי, זיתים סיציליאניים, כמה סוגים של נקניקים וגבינות ובקבוק קיאנטי ולעשות פיקניק. בעלי המקום, דור רביעי בארצות הברית, יעזרו לכם לברור בין הפקורינו והפונטינה, הפרושוטו והפאנצ'אטה ועוד מאות סוגים של מעדנים שמיובאים מכל חלקי איטליה. המוצרלה, לעומת זאת, עשויה מדי יום במקום, ואל תצאו בלי כדור רך ושמנמן. את כל זה תוכלו לקחת איתכם לגינת דיסאלביו (DeSalvio) בפינת הרחובות מאלברי וספרינג (Spring). תזהו את הגינה לפי מתקני השעשועים בצבעי אדום-ירוק-לבן.

בעיר שמתהדרת באפשרויות הקולינריות שלה יש לא רק מסעדות מעולות אלא גם מקדשי אוכל של ממש. והמקדש המוביל (תואר שעליו אפשר להתווכח כמובן) הוא לדעתנו סניף הדגל של רשת Dean & Deluca בסוהו. בין המדפים והדוכנים המצוחצחים שמסודרים בקפדנות יוצאת דופן תוכלו למצוא נתחי סלמון פראי מהאוקיינוס השקט שהוטסו לסניף מהקצה השני של היבשת, עשרות סוגי שמן זית אקזוטיים, מאפים שנראים כמו יצירות אמנות, קוויאר במחיר מושחת, גבינות איטלקיות ומחלקת קפה מפוארת שרק הריח שבה יוכל להחזיק אתכם ערים במשך שעות. ויש גם לא מעט מגשי טעימות.

כל חובב מוזיקה קלאסית מתחת לגיל שבעים נתקל בבעיה המוכרת: מחירי הכרטיסים לקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית בארץ אינם מאפשרים ליהנות ממנה יותר מפעמים אחדות בשנה, והנחות לסטודנטים אין בנמצא.
בניו יורק ציפתה לנו הפתעה נפלאה. את הכרטיסים לקונצרט של הפילהרמונית של ניו יורק הזמנו עוד מהארץ דרך אתר האינטרנט במחיר מלא . הכרטיסים המתינו לנו בקופה, והערב היה נפלא. למחרת, לאור ההצלחה של הערב הקודם, קפצנו בשעות הבוקר המוקדמות לבדוק שמא נשארו כרטיסים למופע של הערב. הפלא ופלא, לא רק שהיו כרטיסים, אלא הם גם הוצעו לנו במחיר לסטודנטים, 12 דולר בלבד. והמיקום היה לא פחות טוב מזה של הכרטיסים שרכשנו במחיר מלא. כדאי לזכור שמספר כרטיסי הסטודנט קצוב, ובדרך כלל משחררים אותם רק ביום המופע, ולכן אין לסמוך על כך שהסדר כזה יתאפשר לכל קונצרט. עם זאת, אם אתם לא נעולים על קונצרט מסוים, ובהינתן המוניטין של התזמורת (די קשה ליפול על קונצרט לא טוב), מומלץ לנצל את ההטבה.
על אף הדמיון בממוצע הגילאים של הקהל בניו יורק ובתל אביב (ובשיעולים הטורדניים), לפחות בניו יורק עושים מאמץ מבורך להקל על הצעירים.
חובה להצטייד בכרטיס סטודנט מראש, עדיף בינלאומי. 

Rice to Riches הוא היכל שהוא שיר הלל אחד גדול לפודינג אורז. עם הכניסה למקום מרגישים כמו בנסיעה בזמן, לא ברור אם קדימה או אחורה. במקום ההיפר-מעוצב בעל המראה הרטרו-עתידני בסגנון "התפוז המכני" פוגש את "אוסטין פאוורס" לקחו את הרפרפת ועשו לה מהפך שהיה גורם לכל סבתא להתהפך בקברה. הפודינג אורז מוגש בטעמים לא שגרתיים כמו רום-צימוקים קובני, לימון-פרג ושוקולד-אגוז. מדיניות הטעימות נדיבה להפליא, אז לפני שמעמיסים את המנה בתוך קערת הפלסטיק בצורת עב"ם, כדאי לטעום. בננה עקשנית עם קוקוס התגלתה כתוקפנית מדי, והמסקרפונה עם הדובדבנים הפתיעה לטובה. הכי מומלץ לקחת את הטעם הקלאסי: עשיר ולא מתוק מדי עם תוספת של פירות צלויים או רוטב קרמל-וניל. בשעות הלילה קלאברים מבושמים מהסוהו מציפים את המקום ומתדלקים בדייסה הרוטטת. מי היה מאמין שפודינג אורז יכול להיות סקסי.

המקום גדול, רועש ומעוצב בקיטשיות. במסעדה שהפכה למוסד עם פתיחתה ב-1902 מגישים אוכל נפוליטני לא מתחכם. מומלץ לפתוח בסלט עלים טריים עם כמות נדיבה של שמן זית, ואסור לוותר על המוצרלה המטוגנת, שהתגלתה כשניצל גבינתי נמס ששוחה ברוטב עגבניות. גם הספגטי ברוטב עגבניות וסרטנים שמגיע בקערה ענקית והקנלוני תרד ברוטב וודקה ורוד מעולים. אל תצפו כאן למחירים של צ'יינטאון. כשתצעדו החוצה, אין סיכוי שתראו גנגסטר נורה בזמן אמת או סבתא שמקשקשת באיטלקית, אבל תמורת עוד כמה ירוקים תוכלו לחזור הביתה עם טי-שירט של מוסוליני.