קפדוקיה בלוז

קפדוקיה היא אזור קלאסי לטיול בלוז. טיול שבו אין צורך להגיע לאתר מסוים, כי כולו קסם. אין צורך להגיע לפסגה, כי אין פסגות. בעצם גם אין גבעות, עמקים או חורשות. כדי לתאר את קפדוקיה אני נדרש לצורות נוף ייחודיות: פטריות ענקיות, חרוטים, עמודים, מכתשים משונים. הצבעים? לא תמצאו כאן ירוק טרופי עז או חום הררי, ואף לא צהוב מדברי. הצהוב כהה משל הנגב, החום בהיר משל הרי השומרון. הירוק עדין. השמים כחולים, כחולים מאוד. לומר שהנוף דרמטי או עוצר נשימה, מרגיש לי כמו החמצה. הנוף כאן הוא פשוט אחר מכל מה שהכרתי – זוהי ארץ הירח. 

בחרנו להשתקע בגרמה (Göreme), עיירה מקובלת על טיילים שיש בה כל מה שטיילים צריכים ואין בה מה שלא צריכים – מלון מפואר, טיילת, חנויות מותגים ותעשיית תיירות אגרסיבית. יש אתרי קמפינג שאפשר לתקוע בהם יתד תמורת מעות אחדות, אכסניות לינה משותפת ומלונות זולים וזולים פחות. מסעדות, פאבים ובתי קפה. אפשר לטייל מעט ברגל, אבל דווקא כאן גיוון באמצעי התחבורה מעצים את החוויה לאין שיעור. כמי שמעדיף כמעט תמיד לכתת את רגליו, צריכה להיות לי סיבה טובה מאוד לנהוג כאן אחרת, והאמינו לי, יש. כדאי לנסוע מעט, לבהות בנוף. אין מה למהר, ממילא לא תוכלו לראות הכל היום, ומחר – מחר גם כן יום. 

תוכלו לשכור כאן אופניים, קטנוע, מכונית או כדור פורח (כן!) ולצאת מהעיירה לאינסוף החוויות שהאזור הזה מציע: המוזיאון הפתוח, עמק הוורדים, הערים התת-קרקעיות, ציורי הקיר, אמנות הקדרות בחרס, הכרמים והיקבים. בדרך, אחרי משחק מחבואים סוריאליסטי בשכונה שלמה חצובה בסלע מהתקופה החיתית, ולפני שתרדו לבאר שמתגלה לאחר מכן כעיר תת-קרקעית (יש שם מאות כאלה), אפשר לקנות בקבוק יין באחד היקבים, לשבור אבטיח בפאתי כפר ושוב לשבת לנוח על אבן. אם תפגשו עץ שזיף או תאנה, איש לא יעצור בעדכם מלקטוף, או טוב מכך – לאכול ישר מהעץ. וכשאני אומר עיר תת-קרקעית – אני מתכוון לכך. זה לא מקום לקלאוסטרופובים. עשרות אולמות, חדרים, מחילות אופקיות או מאונכות שבהן יש צורך לפעמים בחבל שהמדריך כבר הביא איתו (אי אפשר, ולא מומלץ, להיכנס למקום כזה לבד, אלא אם כן אתם מתכוונים לעבור לגור שם). גם פנס גדול הוא לא ישכח להביא, אבל תיהנו יותר אם תביאו גם פנסים אישיים. הערים ריקות מאדם אך לא מחפצים: שאריות בדרגות שלמות שונות של בתי בד, גתות, מדרגות, גומחות, ציורי קיר, עיטורים מסותתים באבן, עצמות. סיור כזה יכול להימשך שעה עד ארבע שעות. אני הייתי יכול לחזור על כך שוב ושוב. 

במרחק של כשעה וחצי נסיעה, בשילוב אוטובוס, טרמפ אחד במשאית עתיקה לצלילי מואזין, ועוד אחד עם ארכיאולוג סקוטי והאייפוד שלו, מצאנו את עמק אילהארה (Ilhara). שם אכלנו ארוחת בוקר במסעדה על צלע הר ואחר כך הלכנו לאורכו של ואדי מפותל אך לא תלול, פעם בנחל ופעם ביבשה. משני צדי הנחל יש קירות גבוהים ובהם משובצות עשרות כנסיות עתיקות חצובות בסלע שאפשר להיכנס מאחת מהן ולצאת מאחרת. ובפנים, למי שרוצה (ואני רציתי), אפשר לזחול, לטפס, לחקור פנימה עם הפנס את עומק המחילות ואת הפרסקאות המהממים ביופיים ובשלמותם. לא חייבים להיכנס לכל הכנסיות, כולן יפות, וכמו כל דבר, גם זה יכול להימאס. הטיול לאורך הנחל ענוג וחמוד כשלעצמו, ומלבד זאת, זה טיול בלוז, ועוד בארץ הירח.