תעלומת מבוך שבע הטבעות

במשך כ־4,000 שנה צעדו בני אדם ברחבי העולם במבוכים בעלי שבע טבעות. הצורה הזאת נחרתה על גבי סלעים בסרדיניה, בדרום הודו ובצפון איטליה, וסומנה במדשאות בבריטניה ובשורות של אבנים גדולות בסקנדינביה. לפי אחת הסברות, במקומות אחדים הופיע המבוך בעל שבע הטבעות עוד לפני שנוצרו קשרים בין התרבויות הללו.
כך, למשל, הופיעה דוגמת המבוך הזאת בערבות צפון מערב פרו במאה החמישית עד המאה ה־13, בעוד שהספרדים הגיעו לאיזור רק במאה ה־16.
המסתורין האופפים את המבוך בעל שבע הטבעות קשורים גם בסיפור שמסתתר מאחורי שמו. הוא מכונה "מבוך כרתי" מכיוון שהופיע על מטבעות בקנוסוס, הבירה העתיקה של כרתים ומרכז התרבות המינואית, שנכחדה בסביבות שנת 1400
לפני הספירה. ובקנוסוס הרי נולדה אגדת המבוך הידועה ביותר בעולם המערבי – אגדת המינוטאורוס, מפלצת שחציה אדם וחציה שור, שחיה במרכזו של מבוך בארמון המלך מינוס ודרשה שיקריבו לה קורבנות אדם. תזאוס, גיבור נודע במיתולוגיה היוונית, החליט להיכנס למבוך ולהילחם במפלצת, ובתמורה הבטיח המלך להשיא לו את אריאדנה בתו. אריאדנה נתנה לתזאוס חוט, שאת קצהו יקשור בתחילת המבוך, וכך ימצא את דרכו החוצה. ואכן כך היה: תזאוס הרג את המינוטאורוס, יצא מהמבוך וזכה בבת המלך.
במשך אלפי שנים התייחסו לאגדת המינוטאורוס רק כאל עוד פרק במיתולוגיה היוונית, עד שבתחילת המאה ה־20 נסע הארכיאולוג הבריטי ארתור אוונס לכרתים, כדי למצוא את האמת מאחורי המיתוס. מה שמצא שם זכה לכותרות מניו יורק ועד ברלין. סר ארתור חשף חורבות של ארמון, ובו רשת חדרים ופרוזדורים שקל ללכת בה לאיבוד, בדומה למבוך בבניין שנבנה בפיום במצרים בסביבות 2000 לפני הספירה. בארמון נחשפו גם ציורי קיר המתארים צעירים הקופצים מעל לשוורים – ספורט שרווח באותה התקופה – וציורים של הגרזן בעל הלהב הכפול, הלבירינתוס (Labyrinthos), שעל שמו נקרא הלבירינת (המבוך החד כיווני). כיום סבורים שהמבוך מהאגדה הוא הארמון כולו, אשר שימש השראה לסיפור המינוטאורוס.
אגדת המינוטאורוס היא אמנם המיתוס המפורסם ביותר הקשור במבוך הכרתי, אך גם תרבויות אחרות השתמשו במיתוסים דומים, וערכו בו טקסים ופולחנים. לדוגמה, שבטי האינדיאנים פימה (Pima) וטוהונו אואוטאם (Tohono O’otam) בדרום אריזונה מאמינים שאיטוי, מעין נוח אינדיאני שניצל כאשר מבול שטף עולם מרושע, נרצח לאחר מכן ורוחו נמלטה לתוך המבוך בעל שבע הטבעות. כיוון שהכניסה למבוך העניקה לו חיים חדשים, הצעידה בו מייצגת עבורם עד היום את הלידה מחדש של הפרט, המשפחה והשבט, ואת דרך החיים בכלל.
בסקנדינביה, לעומת זאת, בטקסי קבורה שנערכו בתקופת הברונזה, היו אמורים המבוכים בעלי שבע הטבעות ללכוד את רוחות הרפאים הרעות. הדייגים שחיו לחופי הים הבלטי במאה ה־13 צעדו במבוכים הכרתיים לפני שיצאו לדיג כדי להבטיח רוחות מיטיבות ודיג מוצלח, והצעירים ערכו בהם טקסי חיזור – נערה עמדה במרכז המבוך, הנערים רצו לקראתה, וזה שהגיע ראשון זכה בה.
לדוגמת המבוך נוספו פיתולים והיא הלכה והשתכללה. בבריטניה כמעט כל כפר התגאה במבוך דשא. בחגיגות האביב רקדו לעבר מרכז המבוך, שסימל את הרחם, ואילו נידונים למוות צעדו בו לפני העלייה לגרדום כדי לסייע לשחרור נשמתם.
בימי הביניים חילקו הנוצרים את המבוך הכרתי, שכעת היה כבר בן 11 טבעות, לארבעה רבעים, וכך יצרו בו צורת צלב. המאמינים זחלו על ברכיהם בנתיבי המבוכים שנקבעו ברצפת הכנסיות לעבר המרכז, שבו צוירו דמויות קדושים. דרך הסיגופים היתה מעין עלייה לרגל סמלית לירושלים, ואפשר אף לומר, ברוח הימים האלה, שאותם נוצרים קיימו עלייה לרגל וירטואלית.