עקבות הנבטים, ניחוחות הבשמים

הטיול לאורך דרך הבשמים הוא חוויה מיוחדת המקשרת את המטייל לזמנים קדומים יותר, שבהם שגשגה כאן ממלכת הנבטים. כך מספר לנו דיודורוס, היסטוריון רומאי בן המאה הראשונה לספירה: "…במדבר רועים שבטים רבים אך הנבטים עולים על כולם בעושרם, אף על פי שאינם מונים יותר מעשרת אלפים נפש…".
נראה כי הנבטים הגיעו לאזור בתקופה הפרסית, כמאתיים שנים קודם לדיווחיו של דיודורוס. בתקופה זו הם השיגו שליטה על דרכים רבות במדבר, אך הנתיב המפורסם מכולם הוא זה שאנו קוראים לו דרך הבשמים: הנתיב העובר מדרום חצי האי ערב (עומאן של היום) דרך פטרה אל הנגב, ומשם אל חופה של עזה (קיימים חילוקי דעות בין החוקרים אם מדובר בדרך אחת או שמא הנתיב התפצל לדרכים ספורות). דרך הבשמים נסללה כנראה במאה הראשונה לפני הספירה, והיא נועדה לשמש דרך מסחר מרכזית שתקשר את מדבריות ערב עם אגן הים התיכון ותאפשר לנבטים לקיים קשרי מסחר עם האימפריה הרומית.

ועשית אותה קטורת…
הנבטים סחרו בטובין רבים, אך יותר מכל התפרסמו במסחר המור והלבונה. אלה הם עצים שגדלים בדרום ערב ובקרן אפריקה (סומליה של היום), והשרף שלהם מפיק עשן ריחני, ששימש בעיקר כקטורת. "ויאמר אדוני אל משה קח לך סמים נָטָף ושְׂחֵלֶת וחֶלְבְּנָה סמים ולבֹנה זַכָּה בד בבד יהיה: ועשית אֹתה קטורת רֹקח…" (שמות ל' ל"ד-ל"ה). החשיבות הגדולה של הלבונה היתה בקבורה: בעזרת הקטורת הריחנית התגברו על הריח הכבד בתהליך הקבורה, ואילו המור שימש בעיקר בתעשיית הבשמים והקוסמטיקה.
הנבטים הקימו מערכת הפצה מורכבת לאותן סחורות יקרות, שהגיעו עד לשוקי רומא. המסע לאורך דרך הבשמים ארך כארבעה חודשים והצריך מערכת מורכבת של אמון: ראש השיירה חייב היה לדעת שבסוף כל יום יחכה לו חאן שבו יוכל למצוא מים, מזון והגנה לאנשיו. את כל אלה הוא קיבל תמורת מס מעבר. דוגמה מרשימה לאותם מלונות דרכים הוא מצד סהרונים, שאליו נגיע במהלך מסלול האופניים המתואר כאן.
עד היום אפשר להתרשם ממיומנותם של הנבטים באיסוף מים במדבר. המטיילים בהר הנגב יכולים לראות את הבורות שהם בנו לאגירת מי שטפונות, שחלקם "עובדים" עד היום ובחורפים גשומים במיוחד מתמלאים מים – למשל בור חַווָרים שעל יד שדה בוקר. על כך מספר לנו גם דיודורוס: "בארץ חסרת מים הם חופרים בורות במרחקים נאותים. מיקומם של הבורות האלה נעלם מידיעת בני כל העמים האחרים…"
בד בבד עם המסחר הנבטי, שהגיע לשיאו בתקופה הנבטית התיכונה (במאה הראשונה לפני הספירה ובמאה הראשונה לספירה), התפתחה התרבות העירונית הנבטית. תחנות הדרכים הפכו לערים, ודוגמה בולטת לכך היא עבדת, שהיתה לספקית השירותים העיקרית בדרך הבשמים. את סופה של תקופה זו מציין חורבנן של כמה ערים נבטיות. המסחר ירד בחשיבותו, שבטים אחרים פלשו אל תוך הממלכה והנבטים עברו ממסחר לעבודת אדמה.
בשנת 106 לספירה צורפה הממלכה הנבטית אל רומי, בכיבוש ללא קרב, וכונתה "פרובינקיה ערבייה". הסיפוח הביא לשגשוג מחודש בחיי הנבטים, ובהדרגה הם אימצו את תרבותם, לשונם ודתם של הרומאים. מאוחר יותר היתה הנצרות לדת השלטת בקרבם.
לאחר הכיבוש המוסלמי ב-636 ירדה חשיבותו של היישוב בנגב, ובמקביל נעלמו הנבטים והתמזגו בעמי הסביבה. אך המעצמה הנבטית העשירה הותירה את חותמה במרחבי המדבר, ותולדות הנבטים מעוררים היום עניין רב בקרב היסטוריונים, ארכיאולוגים ותיירים.