לוויתנים ושועלים, בריטים וקנדים, שחפת ואבעבועות

תנאי הארץ הקשים ומזג האוויר הקיצוני שמרו על האינואיט בבאפין מדובשו ובעיקר מעוקצו של האדם הלבן זמן רב יחסית. בניגוד למקרה של האינדיאנים, איש לא רצה לגור בארצם הקפואה של האינואיט. האדם הלבן רצה לשלוט על הצפון ולנצל את אוצרותיו, אבל לא לנשל את תושביו. זאת הסיבה, כנראה, שבבסיס היחסים בין האינואיט ללבנים לא נזרעו השנאה, הפחד והזעם, הקיימים ביחסם של האינדיאנים ללבנים.
המפגש הראשון בין האינואיט לאירופאים התרחש כנראה במאה העשירית, כשסירות ויקינגיות מגרנלנד נחתו בחופי אמריקה הצפונית. ביקור הוויקינגים לא הותיר את רישומו על הארץ ועל תושביה, והצפון נותר שקט ל־600 שנים נוספות. לקראת סוף המאה ה־16 הגיעו האנגלים. בין השנים 1576 ל־1616 עברו לאורך חופי האי חמש משלחות, שחיפשו דרך מעבר צפונית מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט. במפגש הראשון הרגו האינואיט חמישה מאנשי הצוות של רב החובל והנווט הבריטי מרטין פרובישר (Frobisher), אבל שאר המפגשים היו ידידותיים למדי. לאינואיט היה זה המפגש הראשון עם ברזל, עץ ושאר נפלאותיו וצעצועיו של האדם הלבן. למשל, אבעבועות שחורות ושחפת.
גל הביקורים הבא, מתחילת המאה ה־19, מסמן את ראשיתו של השינוי הגדול בחברה האינואיטית ואת תחילת שברה. ב־1817 הגיעו לחופי האי הספינות הראשונות של ציידי לוויתנים מאנגליה, מסקוטלנד ומארצות־הברית. הים הקר סביב האי היה עשיר מאוד ביונקים הימיים הללו, וההסתערות עליהם היתה בכל עוזה. כמה עשורים אחר כך כבר הקימו חברות אחדות לציד לוויתנים מחנות קבועים על חופי האי, וצוותי הספינות בילו את החורף במקום.
באחת עברה החברה האינואיטית מתקופת האבן לתקופת הברזל, ולמדה להכיר גם את אבק השרפה. הארץ נכנסה לתקופת שפע. הלבנים היו מעוניינים רק בשומן הלוויתנים והותירו את גוויות הענק, מקולפות משומן, על החוף. אבל עם השפע הזמני שהעניק האדם הלבן, הוא הביא גם את זרעי אסונם של האינואיט. מחלות מידבקות עשו בהם שמות והביאו למותם של כשליש מתושבי הצפון. הקוד החברתי נסדק, אינואיט רבים הפסיקו לצוד והתחילו לרדוף אחר שאריות הבשר שהותירו אחריהם הלבנים.
בסביבות שנת 1900, כמעט שלא נותרו באיזור לוויתנים מן המינים המבוקשים, והמרדף אחריהם הפך ללא־רווחי עבור האדם הלבן. תעשיית הציד נעלמה מהצפון תוך שנים ספורות והותירה אחריה אוכלוסיה, שאורח חייה המסורתי והרגלי הצריכה שלה השתנו. בתהליך הדרגתי, שהגיע לשיאו במחצית השנייה של המאה ה־20, הפכו ברזל, עץ, רובים, דלק ואלכוהול למוצרי יסוד אלמנטריים, וכדי להשיגם נאלצו האינואיט לעבוד ולסחור עם הלבנים.
לאחר שציידי הלוויתנים עזבו, הגיע תור סוחרי הפרוות. תחנות מסחר הוקמו ברחבי האיזור הארקטי, וציידים רבים נטשו את עיסוקם המסורתי לטובת הנחת קווי מלכודות לשועלים, שלא נחשבו אצלם למצרך מבוקש. המסחר עם התחנות ונוחות הקיום, שהביאו עימם חידושי האדם הלבן, הביאו לכך שיותר ויותר משפחות מקומיות עברו להתגורר ליד התחנות למשך תקופות ארוכות, ואף התחילו לצרוך את מזונותיהם של הלבנים.
תחנות המסחר היו, למעשה, עוגן בחיי הנדודים של האינואיט. הן שאבו אליהן עוד ועוד משפחות, והיו הבסיס להקמת הכפרים בכל האיזור הארקטי. בעקבות תחנות המסחר והתכנסות האינואיט סביבן, הגיעו המיסיונרים עם אלוהיו של האדם הלבן ואחריהם באה גם "המשטרה המלכותית של קנדה". עד אמצע המאה הנוכחית שלטו הסוחרים, המיסיונרים ואנשי המשטרה בחיי האינואיט בבאפין, והיו הקשר היחיד שלהם עם הדרום.
מלחמת העולם השנייה הביאה לצפון את הצבא ואת תנופת הפיתוח. שדות התעופה שהוקמו פתחו את האיזור הארקטי של קנדה למבקרים, בכמה אתרים נבנו תחנות מטאורולוגיה ומחקר, ובשטח התחילו להסתובב גם משלחות מיפוי.
לאחר מלחמת העולם השנייה, עודדה הממשלה הפדרלית התיישבות האינואיט בכפרי קבע. בצמוד לרוב תחנות המסחר הוקמו בתי ספר, והממשלה הפדרלית החילה על האיזור חוק חינוך חובה. הילדים נשלחו לבתי הספר, ובעקבותיהם עזבו מרבית המשפחות את אתרי הציד המסורתיים. בכך תם עידן הנדודים. בתי עץ ממשלתיים החליפו את האיגלו, ובמקום הכלבים באו אופנועי השלג. מרבית האוכלוסיה התחילה לקבל קצבאות תמיכה וסעד מהממשלה הפדרלית. בירוקרטים במרחק של כמה אלפי קילומטרים מבאפין החליטו מה ילמדו בבתי הספר, מה מותר לצוד ומה אסור, מה ישודר בטלוויזיה והיכן ייפתח מכרה או יוקם אתר לחיפוש נפט.
האינואיט הבינו במהרה כי תמורת כספי האדם הלבן ושירותיו הם נאלצים לוותר על החופש שלהם. לקראת סוף שנות השישים הם התחילו להתארגן, וב־1971 הקימו ארגון הכולל נציגים מצפון קוויבק, לברדור, הטריטוריות הצפון־מערביות ויוקון. במסגרת פרויקט הידרואלקטרי ענק של הממשלה הפדרלית בצפון קוויבק באותו זמן, תוכננה הצפה במים של שטחים נרחבים, בהם אזורי הדיג והציד המסורתיים של האינואיט בקוויבק. הם פרשו מהארגון המשותף וחתמו ב־1973 על הסכם נפרד עם הממשלה הפדרלית. גילוי שדות הנפט בים בופרט (Beaufoirt) שבאוקיינוס הקרח הצפוני חייב גם את האינואיט באזורים המערביים להגן על האינטרסים שלהם, וב־1983 נחתם הסכם נוסף להסדרת זכויות האינואיט בדלתא של נהר המקנזי שבמערב האיזור הארקטי.
האינואיט בטריטוריות הצפון־מערביות נותרו אחרונים בדיונים מול הממשלה הפדרלית. במזרח הטריטוריה, על פני שטח עצום, מפוזרת מרבית אוכלוסיית האינואיט בקנדה. בלי לחץ של פרויקט אדיר ממדים שאיים עליהם, ותוך הפקת לקחים מההסכמים שנחתמו עם האינואיט באזורים אחרים, ניהלו נציגי הטריטוריות הצפון־מערביות את השיחות עם הממשל הפדרלי בסבלנות גדולה. יחסי ציבור טובים ואהדה מהאוכלוסיה הלבנה בדרום עזרו, וביולי 1993 נחתם ההסכם להקמת נונאווט.
בתהליך שכלל שני משאלי עם ברחבי הטריטוריות הצפון־מערביות הוחלט על חלוקה לשתי טריטוריות נפרדות. נונאווט קיבלה 60 אחוזים מן השטח – כמעט שני מיליון קילומטרים רבועים. בהסכם הקרקעות נקבע כי יותר מ־350 אלף קילומטרים רבועים יהיו בבעלות האינואיט וכי יהיו להם זכויות על המחצבים ועל הנפט בעשרה אחוזים מהשטח (שנבחרו בקפידה, וכוללים חלקים גדולים מן המרבצים הידועים באיזור).
עוד נקבע כי האינואיט יקבלו תשלום על זיכיון לנפט ולמחצבים בכל שטחי הטריטוריה החדשה, זכויות ציד, דיג וניהול עצמי שלהם, וכמו כן תהיה להם זכות וטו על פרויקטים לפיתוח. הממשלה הפדרלית התחייבה לייסד קרנות עזרה להקמת עסקים מקומיים, לחינוך ולתמיכה בתרבות הציידים, ולהעביר לאינואיט במהלך 14 השנים הקרובות מיליארד ו־140 מיליון דולר קנדי.