טריוויה

> מקור השם "מרוקו" בשיבוש אירופי של שם העיר מְרַכְּש (Marrakech), שנוסדה במחצית המאה ה־11.

>  שיעור האנאלפביתיות במרוקו גבוה: רק 56.6 אחוז מכלל הגברים מעל לגיל 15 יודעים קרוא וכתוב, ורק 31 אחוז מכלל הנשים. לשם השוואה, 97 אחוז מהאוכלוסיה הבוגרת בישראל יודעים קרוא וכתוב.

> במרוקו יש לא פחות מ־69 נמלי תעופה.

> בלילה שבין 10 ל־11 בינואר 1961 טבעה האונייה אגוז, ועליה 44 נוסעים, בהם 42 עולים. טביעת "אגוז" חשפה את המבצע החשאי להעלאתם של יהודי מרוקו לארץ ועוררה במרוקו גל של עוינות כלפי היהודים. רק בשנת 1993 נעתר המלך חסן השני לבקשת ישראל להעביר לקבורה בארץ את 22 הגופות שנמצאו ליד חופי אל־חוסימה שבמרוקו  (על יהודי מרוקו, ראו עמ' 48).

>  בדגל מרוקו יש כוכב עם חמישה קצוות ירוקים, הצבע המסורתי של האיסלאם, על רקע אדום. צורת הכוכב מכונה "חותם שלמה".

> לפי חוקת הממלכה, מלך מרוקו חייב להיות ממין זכר. הוא ראש המדינה, ועליו למנות את ראש הממשלה ואת הקבינט. יש לו זכות וטו על חקיקה וזכות לביטול החוקה. בנוסף, המלך הוא גם ראש הכוחות המזוינים.

> מקוק גיברלטר (Macaca sylvana), המוכר גם בשם "הקוף הברברי", חי במרוקו, באלג'יריה ובצוק גיברלטר. גובה הקוף מגיע ל־75 סנטימטר, הוא מכוסה פרווה דקה בצבעי צהוב וחום ופניו ורודים. קוף זה הוא קוף הבר היחיד ביבשת אירופה,  וסוברים כי הוא הגיע לגיברלטר יחד עם הכובשים הערבים בימי הביניים.

> בעוד שבכל יבשת אירופה אין יותר מ־60 מיני לטאות, במרוקו יש 90. הלטאות הפופולריות ביותר הן הזיקיות, ואפשר לראותן בכל רחבי מרוקו – בכלובים קטנים בשווקים או משופדות ומיובשות בחזית חנויות קטנות.

> תוחלת החיים הממוצעת של גברים במרוקו היא 66.85 שנה (לעומת 76.71 בישראל). הנשים חיות בממוצע 70.99 שנה (לעומת 80.61 בישראל).

> 19 אחוז מתושבי מרוקו מובטלים, נכון ל־1998.

> בשוקי מרוקו ובככרותיה יושבים מגידי עתידות, קוראים בקפה ובקלפים, ידעונים ומכשפים, המשתמשים בשפע עצום של סימנים וסממנים מעולם החי, הצומח והדומם. אלה ממליצים על שלל אמצעים עממיים כדי להילחם בצרות ובפגעים שונים. כדי לטפל במחלת העגבת, למשל, יש לשרוף נבלה של עורב באש, לערבב את האפר בדבש ולאכול אותו. כדי למנוע כניסת עין הרע לבית חדש, יש להתיר לצב חי להסתובב בבית ולהטיל בו את צרכיו.

> 51 מכל אלף תינוקות מתו במרוקו בשנת 1999. לשם השוואה, שיעור תמותת תינוקות בישראל הוא 8 לאלף.

> העיתונאי והסופר האמריקאי מארק טוויין מספר על ביקורו במדינות הים התיכון, ובהן מרוקו, בספרו "Innocent Abroad". הספר ראה אור בעברית בשם "מסע תענוגות לארץ הקודש" (ראו "מסע אחר" 83), שם הוא מסביר, בין השאר, כיצד להימנע מגנבים ומכייסים בטנג'יר.

> סוליקא, מספרת האגדה, היתה נערה יהודייה בת 15, שהתגוררה בטנג'יר. אחד משכניה המוסלמים התאהב בה, וביקש להעבירה על דתה ולשאתה לאשה. הנערה סירבה. האיש סיפר למושל העיר שהנערה התאסלמה ושבה ליהדותה, עברה שלפי חוקי האיסלאם דינה מוות. המושל חס עליה והעביר אותה לארמון הסולטן בפאס, אלא שאז חשק בה אחד מבני המלך. "אין כסף וזהב, עושר וכבוד מלכים שיישוו בערכם לאלוקי האמת ולתורתו הקדושה", אמרה הנערה שסירבה להתאסלם. עונשה נגזר – למות בחרב. סוליקא נקברה בבית הקברות היהודי בפאס, והפכה לסמל של גבורה יהודית על קידוש השם.

> אחת התרומות של הקדרות הבֶּרבֶּרית למרוקו היא הטאג'ין – סיר חומר חלול עם מכסה חרוטי, המשמש קדרה לבישול איטי וכלי הגשה כאחד. בקדרות עוסקים הן הנשים והן הגברים הברברים, אך פרי מלאכתן של הנשים נועד לשימוש ביתי, בעוד שמלאכתם של הגברים מיועדת למכירה בשווקים הכפריים. לכדים הברבריים יש חשיבות מאגית – הם נועדו לגרש רוחות רעות מהבית. צורתם של כלי הקדרות הברברית היא לרוב פשוטה, ויש המשווים אותה לקדרות של יוון העתיקה ושל קרתגו הקדומה (על הברברים במרוקו, ראו עמ' 96).

> מרוקו היא יעד קינון מרכזי במסלולי הנדידה של ציפורים, ולאורך חופיה מקננים עופות רבים. השחף הכספי (Larus argentatus) מקנן על מצוקי החוף, בדיונות ובאיים, והקורמורן המרוקאי הגדול (Phalacrocorax carbo) מקנן במקווי מים בתוככי הארץ. חופמי הגדות
(Charadrius dubius) חורף בשפכי נהרות, ולאורכו של וואד מאסה דוגרים עופות הפלמינגו המצוי (Phoenicopterus ruber) על ביציהם. המגלן המצויץ 
(Geronticus eremita), שראשו אדום ובעורפו ציצית נוצות ארוכה ופרועה, מקנן על גדות הנהר בצד צולל חלוד (Aythya ferina) ומינים שונים של ברווזים. בסך הכל, כ־300 מיני עופות מקננים במרוקו או נודדות בשמיה.

> מרוקו היא אתר פופולרי לצילום סרטי קולנוע. השמש זורחת בה כל השנה, היא מציעה מגוון של נופים, יש בה מסגדים, ארמונות ומבנים שמורים היטב וניצבים רבים, כמעט בחינם. ממציאי הקולנוע, האחים לומייר, צילמו בה את סרטם הראשון מחוץ לאולפן, "הפרש המרוקאי", בשנת 1897. הבמאי האיטלקי פרנקו זפירלי צילם בה את טבח הילדים על ידי המלך הורדוס בסרטו "ישו מנצרת". הבמאי הבריטי דייוויד לין צילם בעמק הטודרה את המארב הירדני בסרטו "לורנס איש ערב", והבמאי אלפרד היצ'קוק צילם במרכש סצנות מרדפים בסרטו "האיש שידע יותר מדי".

> מסורת הבנייה של הקסר – אותו מבנה חום, העשוי בוץ, מים וקש, שאפשר לראותו במדבריות ובהרים – הולכת ונעלמת. בשל החומרים שממנו הוא עשוי, הקסר מחזיק מעמד לכל היותר 200 שנה, ואז הוא מתפורר. כאשר הקסר היה מתחיל להתפורר, נהגו יושביו לנטוש אותו ולבנות חדש במקומו. השינויים החברתיים והכלכליים במרוקו, בהם המעבר לערים וירידת חשיבותו של נתיב סוחרי השיירות שחצה את מדבר סהרה, מביאים את בני הדור הצעיר, גם את אלה שלא היגרו לערים, לבנות בתי לבנים. בניגוד לקסר, המבודד מחום ומקור, בתי הלבנים אינם מבודדים, אבל חלקם מחוברים לחשמל ולמים. הממשלה המרוקאית אינה דואגת לשמר את מסורת בניית הקסר.

> במאה ה־16 פעלה במרוקו תעשיית סוכר משגשגת. בעליהם של 14 מפעלי הסוכר היה הסולטן, המנהלים היו אירופאים והפועלים – עבדים. הסוכר המשובח ביותר שווק לאיטליה, צרפת ואנגליה, ומחירו היה גבוה להפליא. הסולטנים הסעדים נהגו להמיר כל גרם סוכר בגרם של שיש איטלקי משובח ממחצבות קרארה. עם צמיחת תעשיית הסוכר באמריקה, נעלמה תעשייה זו ממרוקו. 

> ליחסי הידידות בין מרוקו לארצות הברית יש היסטוריה ארוכה. הסולטן סידי מוחמד בן עבדאללה היה השליט הראשון שהכיר בעצמאות ארצות הברית בשנת 1776. שנה לאחר מכן נחתם חוזה ידידות בין ארצות הברית למרוקו, שנוסח על ידי בנג'מין פרנקלין, תומס ג'פרסון וג'ון אדמס. ב־1820 בנה הסולטן ארמון בטנג'יר כמתנה לאמריקאים, הקיים עד היום בעיר.

> העיתון הכלכלי "אקונומיסט" מעריך כי יש סיכוי ממשי שצפון אפריקה, ובראשה מרוקו, תהפוך לכוח כלכלי מוביל ברמה עולמית בעשורים הקרובים. מרוקו, קובע העיתון, תקבע את הקצב במהלך הזה. חולשתה הגדולה של המדינה נובעת מהתלות שלה בחקלאות, שנתונה לבצורות חולפות. יתרונה הוא במשאביה ובמדיניותה המתקדמת: מרוקו היתה הראשונה במדינות המגרב שפתחה בתוכנית הפרטה כוללת והתירה רכישת בנקים מקומיים על ידי משקיעים זרים. כמו כן, האנגלית, שפת העסקים הבינלאומית, מחליפה אט אט את הצרפתית, שפת שליטי העבר במרוקו.

> במרוקו יש תעשייה לא חוקית אך משגשגת של גידול וייצור חשיש, המיוצא בעיקר למדינות מערב אירופה. מרוקו גם משמשת תחנת מעבר למשלוחי קוקאין מאמריקה הדרומית למערב אירופה.

> המוזיקה האנדלוסית נחשבת למוזיקה הקלאסית של מרוקו. היא נפוצה שם עם הערבים שגורשו מספרד במאה ה־15, ובמהלך השנים ספגה השפעות מהמוזיקה הברברית. המוזיקה הים תיכונית, היא המוזיקה הערבית הפופולרית, מכונה במרוקו בשם "שעבי" (עממי), והיא מושפעת ממוזיקה מצרית, תורכית ואלג'ירית.

> "כל היקום כולו מיוצג בקנקן התה. ה'סינייה', המגש העגול, מייצגת את האדמה, הקנקן מייצג את הרקיע והכוסות מייצגות את הגשם; הרקיע מאוחד עם האדמה באמצעות הגשם" (עבדאללה זריקה על המשקה הנפוץ במרוקו).

> הטמפרטורה הממוצעת בערי החוף של מרוקו בקיץ היא 18־25 מעלות צלזיוס. בפנים הארץ, לעומת זאת, הן עולות ל־35 מעלות בממוצע. בסוף האביב חודרת למרוקו הצ'רגואי, רוח חמה ומרובת אבק שבאה מהסהרה, ומגיעה לעיתים עד לערי החוף. עם הגיעה מטפסות הטמפרטורות ל־41 מעלות בממוצע. בחורף, הטמפרטורה הממוצעת בערי החוף היא 8־17 מעלות צלזיוס, אך בתוככי הארץ יורדת הטמפרטורה לא פעם מתחת לאפס.