בכל שהות בבהוטן, ממלכה מסורתית ורוחנית, קשה להתעלם מהחיבה החריגה שקיימת שם לפאלוס (איבר המין הגברי). ניתן לפגוש את "האובייקטים" הללו כמעט בכל מקום: מצוירים כגרפיטי ענקי על חזיתות בתים, מגולפים בעץ ונמכרים בחנויות המזכרות, או תלויים גבוה בארבע פינות הגגות.
לקריאה נוספת:
סקרן להבין את פשר התופעה, החלטתי לחקור את הסיפור שמאחוריה. לצורך כך, יזמתי שורת מפגשים. בין היתר, שוחחתי עם אנתרופולוגית צרפתייה ותיקה שהפכה לאזרחית בהוטן, עם ד"ר קרמה פונצו – נזיר לשעבר וכיום איש אקדמיה ומחבר הספר עב הכרס "ההיסטוריה של בהוטן", עם הלאמה (הנזיר הבכיר) של מקדש צ'ימי לאקאן (מקדש הפוריות, עליו יסופר בהמשך) ועם אנשי תרבות ורוח נוספים שעזרו לי להבין את מקור התופעה.
הפאלוס כסמל תרבותי
כל מי שצפה בסרט הבהוטני "הנזיר והרובה" ודאי הופתע מהצטרפותו של שחקן בלתי-צפוי לעלילה: פאלוס גדול ממדים, מגולף מעץ וצבוע באדום לוהט. לקראת סיום הסרט, הפאלוס נמסר כמתנת הוקרה לרולנד – אמריקאי המבקר בבהוטן – שהתקשה להבין את פשר המתנה המוזרה.
מי שביקר בבהוטן יודע שהפאלוס שם אינו סתם קוריוז קולנועי; הוא נחשב לסמל תרבותי ורוחני ומופיע כמעט בכל מקום. אפשר למצוא פאלוסים בגדלים שונים בבזאר עבודות היד של טימפו (עיר הבירה) ובחנויות המזכרות בפארו (העיר שבה שוכן שדה התעופה הבינלאומי של בהוטן). ניתן לראותם כציורי קיר ענקיים על קירות בתי כפר, או לרכוש אותם כקמעות קטנים בחנות המוזיאון הלאומי. הם תלויים על פינות גגות בתים ונוכחים באופן קבוע בפסטיבלים ואירועים רוחניים ברחבי המדינה. המסורת מספרת כי סימבול הפאלוס מזמן שפע ומגן מפני רוחות ושדים שליליים.
בהוטנית נושאת פאלוס לקראת טקס
קמיעות של פאלוסים קטנים למכירה בחנות של מוזיאון בהוטני
ליצנים בהוטנים עם פאלוס על הראש ופאלוס ביד
הקדוש המטורף – האיש מאחורי הפאלוס
מי שאחראי במידה רבה למסורת הפאלית הבהוטנית הוא הנזיר הטיבטי דרוקפה קונלי, דמות יוצאת דופן מן המאה ה-15. דרוקפה קונלי קיבל הכשרה בודהיסטית מסורתית, אך פרש מהממסד המנזרי מתוך תחושת מיאוס עמוקה. לטענתו, הבודהיזם נעשה מקובע ודוגמטי, גדוש מדי בכללים וטקסים ומרוקן ממשמעות ומחוכמה. בכתביו הוא לעג למורים שהתמקדו בריטואלים ובדקלום כתבים, וביקר בחריפות את הצביעות והסמכותיות, שלדעתו חסמו כל אפשרות להתפתחות רוחנית.
פאלוסים בכניסה למוזיאון המשמר את המסורת הבהוטנית
במקום להתמסר לחיי נזירות ופרישות, דרוקפה קונלי שוטט בין כפרים, דיבר בלשון העם והתבסם מיין אורז (למרות שעל נזירים נאסר, כידוע, לשתות אלכוהול). הוא לימד את תורתו בדרכים בלתי-שגרתיות: סיפורים עממיים, שירה פרובוקטיבית וערעור תמידי על המוסכמות. כך הפך ליוגי אנטי-ממסדי, שנדד מטיבט אל בהוטן, בה פעל כמעין "בודהיסט אנרכיסט".
הפולקלור הבהוטני הפך את דרוקפה קונלי לגיבור תרבות, והצמיד לשמו את הכינוי "הקדוש המטורף". עשרות סיפורי עם מייחסים לו מעשי כשפים וניסים, הכנעה ומיגור שדים, התנהגות פרובוקטיבית, זלילה ושתייה מופרזים ושחרור נשים מסבל באמצעות קיום יחסי מין איתן. אחד הסמלים המזוהים עמו היה הפאלוס – אותו הוא כינה "ברק החוכמה היוקד" – ובאמצעותו (כך מספרים) הכניע דמונים, ברך נשים ושבר מוסכמות.
מוכרת פאלוסים צעירה בדוכנה
לך בעקבות החץ – איך הגיע דרוקפה קונלי לבהוטן
סיפור בהוטני ידוע מתאר כיצד הגיע "הקדוש המטורף" מטיבט אל בהוטן. על פי אותו סיפור, לילה אחד הופיעה בחלומו של דרוקפה קונלי נערה שציוותה עליו לירות חץ לעבר בהוטן וללכת בעקבותיו. עם שחר, ירה דרוקפה קונלי את החץ ויצא בעקבותיו למסע שחצה הרים ונחלים. החץ נחת בעמק פונאקה, וננעץ בסולם עץ של בית בכפר קטן באזור.
הבית בעמק פונאקה שהפך למשכנו של דרוקפה קונלי
דרוקפה קונלי הגיע אל הבית, שכנע את בעל הבית למסור לו את אשתו היפה, והבית – הניצב כיום בעמק קטן וחבוי – הפך למשכנו. משם יצא קונלי למסעותיו המיתולוגיים ברחבי בהוטן, עד שכעבור שנים חזר לטיבט, שם סיים את חייו.
פאלוס מגזע עץ, למכירה בהזדמנות
צ'ימי לאקאנג – מקדש "אין כלב"
מעבר דוצ'ולה, הנמצא בין טימפו לעמק פונאקה, הוא כיום נקודת תיירות פופולרית, אולם לפי המסורת, בעבר היה זה מקום משכנן של שלוש דמוניות מסוכנות שנהגו לתקוף ולטרוף עוברי אורח. דרוקפה קונלי שמע על הסבל שהדמוניות גרמו, והגיע אל מעבר דוצ'ולה כדי להכניע אותן. כשהדמוניות ניסו כמנהגן לחסום את דרכו, הוא לא נבהל והפעיל את כוחות הקסם שבפאלוס שלו. שתי הדמוניות הקטנות נבהלו וקפצו אל תוך גופה של השלישית; האחרונה נמלטה לעמק פונאקה והסתתרה בתוך גופו של כלב.
מעבר דוצ'ולה כיום
דרוקפה קונלי לכד את הכלב בעמק, על גבעה שסמוכה לכפר קטן בשם לובסה. על הדמונית הוא כפה להפוך למגינת הבודהה, והסב אותה לאלה ששומרת מאז על המקום. את גוף הכלב הוא קבר, והקים במקום סטופה שחורה (מבנה בודהיסטי), שעומדת על תילה עד היום. הוא גם ניבא שיקום באתר מקדש בשם "צ'ימי" – "אין כלב" בבהוטנית. הנבואה הוגשמה על-ידי בן דודו, שבנה ליד הסטופה את מקדש צ'ימי לאקאן (לאקאן הוא מקדש בבהוטנית).
מקדש צ'ימי לאקאן והסטופה השחורה
ברכת הפאלוס
מקדש צ'ימי לאקאן הוא מבנה צנוע יחסית, ובו אולם מרכזי אחד. החלל הפנימי עמוס בחפצי קודש, וקירותיו מעוטרים בציורים המתארים תחנות מחייו של דרוקפה קונלי. במרכז החדר ניצב פסל שלו, עם קשת וחץ בידו. בסמוך מוצבים גם פסל של בן דודו (שהקים את המקדש) ופסל של שבדרונג, המאחד הגדול של ממלכת בהוטן מהמאה ה-17. בעומק החדר נשמרים פאלוסים מגולפים, המשמשים את הלאמה והנזירים בטקסי הברכה.
מאז הקמתו במאה ה-15, המקדש הפך בהדרגה לאתר עלייה לרגל. בתחילה נהרו אליו בעיקר המקומיים, ובהמשך – עם התפתחות התיירות – החלו להגיע גם מבקרים ומבקרות מכל רחבי העולם. בעשורים האחרונים הוא רכש את הכינוי "מקדש הפוריות".
פאלוס ברכה במקדש צ'ימי לאקאן
נשים המתקשות להיכנס להריון – בהוטניות וזרות כאחת – מגיעות אל המקדש במיוחד כדי להשתתף בטקס ברכה מסורתי ולזכות בסגולה להריון. הטקס כולל תפילות ייעודיות, שבמהלכן הלאמה מקרב פאלוס עץ עתיק לראשה של האישה. לאחר מכן, כחלק מהטקס, האישה יוצאת לשלוש הקפות סביב המקדש, כשפאלוס גדול ממדים בידיה (ולעיתים על גבה).
התינוקות שנולדים לאחר ביקור כזה מכונים "תינוקות של צ'ימי לאקאן", ונהוג לשלב בשמם את הכינוי "קונלי" (בבהוטנית: טוב-לב) או "צ'ימי" (ללא כלב), על שם הקדוש והמקדש. בצידי החדר שמורים כמה אלבומים ובהם תיעוד של "סיפורי הצלחה": מכתבי תודה, תצלומים ועדויות שנשלחו מזוגות אסירי תודה.
בהוטנית לקראת הקפות מסורתיות
לובסה – כפר הפאלוסים
הכפר לובסה, הסמוך למקדש צ'ימי לאקאן, הוא ככל הנראה היישוב עם ריכוז הפאלוסים הגבוה בעולם. החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20, עם העלייה בתיירות והתעניינות בסמליה התרבותיים של בהוטן, הכפר התפתח והפך למרכז של אמנות עממית – בעיקר כזו המתמקדת בייצור מזכרות פאליות בעבודת יד.
דוכן מכירה אופייני בכפר לובסה
לאורך הרחוב הראשי בלובסה פועלים עשרות דוכני מזכרות, המציעים פאלוסים מגולפים בשלל גדלים, צבעים, סגנונות, צורות ועיטורים. לצד פאלוסים "קלאסיים" מוצעים גם פאלוסים יצירתיים ומקוריים, בדמות דרקונים, טילים ואפילו מטוסים. חלק גדול מהמזכרות מיוצר במקום בידי בעלי מלאכה מקומיים, שעברו הכשרות בגילוף וציור מסורתיים.
מעטר פאלוסים מוסמך בכפר לובסה
ליצנים ופאלוסים בפסטיבלים הבהוטניים
בכל פסטיבל רוחני בבהוטן – וישנם רבים כאלה – מופיעים ליצנים בהוטניים מסורתיים, ואתם סמלי הפאלוס. הליצנים מתפרצים פעם אחר פעם אל רחבת הפסטיבל בתלבושות צבעוניות, במסכות עץ אדומות בעלות הבעת חיוך מוגזמת, ועם פאלוס בד מתנדנד על ראשם. לעיתים קרובות הם גם אוחזים בידיהם פאלוס עץ גדול ומרשים.
צילום 15- ליצן מול רקדניות בפסטיבל מקומי
בדומה לסגנונו שובר-המוסכמות של "הקדוש המטורף", ליצני הפסטיבל מנופפים בפאלוסים מול נשים וילדים, מפריעים בשובבות לרקדנים ולרקדניות, ומתגרים בקהל בקריאות ותנועות פרובוקטיביות. תפקיד הליצנים – כולל השימוש הבוטה בפאלוסים – הוא לגלם "תבונה משחררת": לעודד שבירה של מחסומים ומוסכמות ולאזן את הרוחניות הרצינית עם מנה של קלילות והומור.
ליצן כפר עם אביזר פאלי בידו
ליצן פסטיבל אופייני
חנוכת בית – פאלוס על הגג
כל בית בהוטני מסורתי בנוי מקירות אבן ובוץ עבים, במשולב עם קורות עץ המשמשות לעמודים, משקופים, חלונות, דלתות ומסגרת הגג. עם סיום הבנייה נהוג לערוך טקס חנוכת בית מסורתי, שבמהלכו תולים ארבעה פאלוסי עץ בארבע פינות הגג – כסגולה להגנה מפני אסונות טבע, שדים ורוחות רעות, ומפני רכילות ולשון הרע.
ברכת הבית בבית בעמק פובג'יקה
הטקס כולל גם היבט משעשע: הבנאים שעל הגג מושכים מעלה סלסילה מלאה בפאלוסים, בעוד נשות הכפר למטה מנסות לעכב את התרוממותה. הגברים "נכשלים" לרוב בכוונה, כדי לקבל מבעל הבית תוספת של יין אורז, שכיכול מחזק אותם ומאפשר להם להשלים את המשימה. כל המעמד מלווה בצעקות קולניות ובקריאות עידוד של הקהל.
פאלוס תלוי בעמק פונאקה
לראות דברים אחרת
מסע לבהוטן הוא במידה רבה כניסה לעולם של אגדות ומיתולוגיות עתיקות, והזדמנות להתבוננות על המציאות בעיניים אחרות. לשם כך נדרשת, מטבע הדברים, הנכונות לוותר – לפחות באופן זמני – על התניות ודפוסים.
צילום 20 – פאלוס בחצר מקדש ליד טימפו
מסביר ומסכם זאת פאוו צ'וינינג דורג'י, במאי הסרט "הנזיר והרובה": הבודהיזם הבהוטני נוהג לפעמים לפתור בעיה דווקא דרך הגברתה. מנקודת המבט הזו, ההצפה הפומבית של סמלי הפאלוס נועדה לעמת את האדם עם חוסר הנוחות שהוא חש כאשר הוא נאלץ להתמודד עם האמת. הפאלוסים הם סוג של תזכורת – תשתחררו מקיבעונות מחשבתיים, ואל תיקחו את עצמכם יותר מדי ברצינות.
הפאלוסים הם סוג של תזכורת לא לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות
—-
ד"ר נמרוד שיינמן הוא מייסד המרכז לרפואת גוף-נפש ומבכירי מיינדפולנס בחינוך בארץ ובעולם. בעל קשרים ענפים עם בהוטן ואנשיה, והיכרות עדכנית עם מסורתה, מוסדותיה ואתריה. הוא מתמחה בארגון והנחיית מסעות בממלכת בהוטן, חוזר אליה שוב ושוב, ומעורב בה במיזמים שונים.
לאתר של נמרוד
לדף הפייסבוק של נמרוד
