סקירות ספרים בנושאי חברה, תרבות ומסעות

הילדים הם מלכים – ספר מאת דלפין דה ויגאן. 2025. מודן הוצאה לאור. מצרפתית: רמה איילון.

זהו רומן שלובש צורה של מותחן, אך כוחו האמיתי אינו במתח העלילתי אלא בניתוח החברתי והפסיכולוגי העמוק שהוא מציע. דה ויגאן, מן הקולות החדים והרגישים בספרות הצרפתית העכשווית, התפרסמה בין היתר בעקבות ספרה המוערך "אל מול הלילה", שבו כתבה באופן אישי וחשוף על אודות אמה, לוסיל, דוגמנית זוהרת שלקתה בדיכאון חריף ושמה קץ לחייה לאחר שנים של התמודדות עם השלכותיה של פגיעה מינית שעברה בילדותה בידי אביה. עדות ספרותית מטלטלת אשר מיקמה את שאלות הפגיעה, הזיכרון והשתיקה בלב יצירתה.

במרכז "הילדים הם מלכים", שעובד לסדרת טלוויזיה, ניצבת מלאני, אישה צעירה ואם לשניים, יוטיוברית מצליחה שבנתה את חייה סביב נוכחות מתמדת ברשתות החברתיות. עולמה סובב סביב תיעוד בלתי פוסק של ילדיה, סאמי בן השמונה וקימי בת השש, שהיעלמותה מניעה את העלילה. אך מהר מאוד מתברר כי שאלת החקירה הפלילית היא רק שער לדיון רחב ומטריד הרבה יותר – מהו המחיר הנפשי והאנושי של הפיכת הילדות למופע מתמשך.

דה־ויגאן אינה מתארת הורים אלימים במובנם הקלאסי. להפך, אלו הורים אוהבים, מסורים וטוטאליים, שמקדישים את כל חייהם לילדיהם. דווקא כאן מצויה הביקורת החריפה: אהבה שאינה מבחינה בין טובת הילד לבין סיפוק צרכיו הנרקיסיסטיים של ההורה. הילדים אינם מוזנחים אלא חשופים מדי. הם מתועדים ללא הרף, מצולמים, מנוהלים, מותאמים לציפיות הקהל. במציאות הדיגיטלית הזו, הילד אינו עוד סובייקט בעל עולם פנימי, אלא משאב – חומר גלם שממנו מופק הון תרבותי וכלכלי, כזה שניתן להמיר בלייקים, עוקבים, חוזי פרסום והכנסה משמעותית. דה ויגאן מצביעה בחדות על הכלכלה החדשה של הקשב, שבה תשומת הלב הציבורית היא המטבע הקובע, והילד, שאין לו יכולת בחירה אמיתית, משלם את המחיר הגבוה ביותר.

דמותה של מלאני, האם שבנתה את עולמה סביב נוכחות מתמדת ברשת, מגלמת את הסכנה שבחיים שאינם מתרחשים עוד במציאות אלא בהשתקפותה הדיגיטלית. מלאני אינה חיה את חייה, היא משדרת אותם. היא אינה מגדלת את ילדיה, היא מנהלת אותם. עולמה הפנימי הולך ומתרוקן, בעוד הנוכחות החיצונית מתנפחת. הרשת אינה כלי אלא זירה קיומית, כזו שמגדירה ערך עצמי, משמעות וזהות. במובן זה, מלאני היא קורבן לא פחות מילדיה, שבויה באשליה של נראות מתמדת ובהבטחה הכוזבת של אהבה ציבורית.

סגנונה של דה ויגאן מאופק. היא נמנעת מהטפה ישירה ומהאשמה גלויה. הכתיבה נקייה, כמעט קרירה, והאירועים נמסרים בפשטות. דווקא האיפוק הזה מעצים את תחושת הביקורת. האלימות המתוארת אינה מתפרצת אלא שקטה, יומיומית, עטופה ברטוריקה של דאגה ואהבה. אין כאן מפלצות, אלא אנשים רגילים, שמעשיהם מצטברים לכדי פגיעה עמוקה ביסודות הפרטיות והאוטונומיה של ילדיהם.

מעבר לסיפור הספציפי, הספר מהווה אמירה רחבה על תרבות החשיפה העודפת ברשתות החברתיות. דה ויגאן מצביעה על אובדן הפרטיות כעל תהליך שאינו נכפה מלמעלה אלא נבחר מרצון, מתוך תשוקה להכרה ופחד מהיעלמות. כאשר הכול מתועד, מצולם ומשותף, נעלם המרחב שבו אפשר פשוט להיות.

״הילדים הם מלכים״ הוא ספר מטריד משום שהוא אינו עוסק בסטייה קיצונית אלא בנורמה הולכת ומתרחבת. הוא מזמין את הקורא לשאול לא רק היכן עובר הגבול, אלא האם אנו עדיין יודעים לזהות אותו, בעולם שבו הכול חשוף, מתועד ומוצג לראווה. זהו רומן חברתי חד, חכם ומדויק, שמצליח להפוך תופעה יומיומית למושא של מחשבה ביקורתית עמוקה, מבלי לוותר על מורכבות אנושית ועל חמלה.

לסיכום: רומן חד ומטריד, שמביט באומץ על הורות וחשיפה בעידן הרשתות.
למי: לקוראים המתעניינים בספרות חברתית ובסוגיות של הורות, זהות ותרבות דיגיטלית.
המלצת קריאה: לקרוא לאט, עם מרווח למחשבה ולעיכול, ואולי עם דחף לכבות את הטלפון לכמה שעות.
תחושה מרכזית במהלך הקריאה: דאגה ותחושת איום

_________