תפריט עמוד
לנסות לכתוב מהי תחושת המדבר, אפילו מבחינה אישית – יהיה יומרני מבחינתי. קשה לתאר את החוויה האינדיווידואלית אל מול עוצמת המרחב המדברי. גם הפחד לחצות את הגבול הדק בין קשקוש רומנטי לבין מכלול הרגשות והתחושות האמיתיים מטריד אותי. אבל האפשרות לכתוב על כך מחניפה לי, מרתקת אותי ומעלה בי מחשבות וחלומות שכולם מדבר.

בשנתיים האחרונות שהיתי במרחבי המדבר זמן רב: בהר הגבוה של סיני, ובמרחבי לאדאק והמדבר הפטגוני. התחושה הראשונה והדומיננטית שעולה היא: "לחזור הביתה". ממש כך. אני מגיע לכפר בסנטה קתרינה, ואני מרגיש הקלה מסוימת: הנה חזרתי אל הסביבה הטבעית שלי.

בעולמי שלי מצאתי את המדבר כמרחב מצוין להתבוננות פנימית ולמודעות עצמית. יש משהו נקי ומאוורר באנרגיות המדבר; הן אינן עמוסות במשקעים של אנשים והיסטוריה, ויש בהן העוצמה לשחרר ולפתוח את החבוי. ההתנתקות מהמוכר, מהגירויים של חיי היומיום, ומלוח הזמנים המוגדר, משאירה לתודעה מרחב לעבור תהליך חווייתי שיש בו תובנה, שחרור ואושר.

במדבר למדתי כמה טוב להיות לבד, וכמה רע להיות לבד. התבודדות מול בדידות. המרחב הפתוח של המדבר, קווי האופק, הנוף הצחיח ותחושת האין הם הקו המחבר בין התחושות הללו. זהו קו דק ורגיש המחבר קצוות. כי כזה הוא המדבר: נדנדה בין חם מאוד לקר מאוד, יובש ושטפונות, חיים ומוות, אושר וגעגועים.

בתמונה הראשונה בסרט "פריז, טקסס" נראה אדם הולך במדבר השטוח והרחב של טקסס. בצעדים קטנים ומונוטוניים הוא מתקדם בחלל, משום מקום לשום מקום. פשוט הולך. והמדבר מאפשר לו ללכת, נותן לו את הזמן, את המישורים שלא נגמרים, את התחושה שבעצם כל זה נברא בשבילו, לרגע הזה, למצב בו ילך בשממה, שממת הנפש.

מאז שראיתי את הסרט, מלווה אותי תמונה זו. גם אני מרגיש לא פעם כמו אותה דמות בסרט, ההולכת במדבר. המדבר גדול, לעיתים גדול מדי וקשה, כי קווי האופק שלו רחוקים ולא תמיד משתנים. ולמרות שממת הנפש וההתמודדות עם אי־הידיעה, עם ההליכה במרחב בלי גבולות, אני ממשיך ללכת, כי אני מרגיש מוגן. אני יודע שהמדבר שומר עלי, דואג לי, מבטיח לי שאגיע.


קטן גדול

יום אחד ביקרתי את חברי ספי במעלה שחרות. קמנו מוקדם בבוקר, ויצאנו החוצה. אחרי כמה דקות של שקט, הסתכל ספי אל המרחב ושאל אותי: "למה שלא תבוא לגור פה?"

"אני רוצה לגור ליד הים", עניתי. ספי חייך, הרים את ידו בתנועה גלית וליטף ברכות את מיתאר הנוף, הסתכל עלי ואמר: "המדבר הוא כמו ים, תראה את קווי המיתאר של הנוף, ממש כמו הגלים". איך לא חשבתי על זה קודם.

כן, יש לו את זה. יש במדבר הדינמיות של הים, היכולת להיות רגע אחד שקט ודומם כמו מראה שטוחה, ורגע אחר סוער, אפור, מאיים ונשבר. הוא מהפנט, שואב אותי. אני לא יכול לעמוד מהצד ולהתבונן בו, אני חייב להרגיש בתוכו, במים הכחולים, במרחב של הנופים היבשים. בספרו "זן ואומנות אחזקת האופנוע" כתב פירסיג: "כשאדם נוסע במכונית הוא מתבונן בנוף, וכשהוא רוכב על אופנוע, הוא חלק ממנו". זוהי השתקפות הנפש שלי: טבילה במים העמוקים של מרחב המדבר, להיות "חלק ממשהו", "אחד עם משהו", לאבד את ההפרדה בין ה"אני" לעולם, ולהרגיש כמו תינוק עטוף בחום גוף אמו, מצד אחד, ומצד שני לחוש בוגר, עצמאי וחופשי.

בלאדאק הרגשתי קטן וגדול אל מול הרי ההימלאיה. במרחבי ההרים הגבוהים מצאתי מים כחולים וצלולים, פסגות הרים לבנות, עמקים רחבים ואנשים מופלאים. לקחתי אוהל, בגדים חמים ואוכל, ויצאתי לדרך, לשוטט בעולם הקסום הזה. מסע אחד ארוך ועוד אחד ארוך יותר. אז, כשעצרתי לכמה ימים באחד הכפרים, פגשתי את טל. הכרתי אותה עוד קודם, והיא שאלה על מעשי ותוכניותי, ואני סיפרתי לה מאיפה הגעתי ולאן פני מועדות. "ולמה שלא תנוח קצת?" שאלה, "למה להמשיך ללכת?"

חייכתי ופלטתי ספונטנית: "בשבילי, ללכת במדבר זה לנוח".
לפני כמה שנים נסעתי על דרך מספר ארבעים, החוצה את המדבר הפטגוני מצפון לדרום. הנוף היה מונוטוני להחריד: קו אחד שטוח על פני מאות קילומטרים, שמנקה מהדמיון אפשרות לגבעה קטנה או הר, כאילו איבד הנוף כל אופציה לגיוון. עצרתי ליד פונדק דרכים קטן באמצע שום מקום, וממקום עומדי ראיתי בהמשך הדרך תרמילאי מחכה לטרמפים. במעיל הגשם הכחול שלבש הוא בלט היטב על רקע הצבעים החומים אפורים. התלהבתי בשבילו: לחכות לטרמפ לצידה של דרך עפר, שאת מספר כלי הרכב העוברים בה ביום אפשר לספור על כף יד אחת, ואולי שתיים, זוהי אופטימיות אמיתית. ככה זה במדבר. כשהכל נראה אבוד, חסר סיכוי, יבש ומתבקע, מוצאים מים הפורצים מתוך האדמה. כזו היא האופטימיות, מעיין נובע במדבר.


לידה מחודשת

מדבר מתקשר לחוסר מים. אי אפשר לחיות במדבר בלי למצוא מים ובלי לחיות לידם, או לחפש אותם כל הזמן. מים הם סמל לנפש, לעולם הרגשות וההרגשות. בשבילי, מים במדבר הם מציאה של אהבה במרחבי הנפש העזובים, מתן אנרגיית חיים למקום בו הכל מת. לחיות במדבר, פירושו להביא את המערך הדק של צורכי הנפש לרמה קיומית. אני שותה – אני חי; אני מרגיש – אני קיים. לפעמים יש שנות בצורת, והמדבר יבש. הגבים מפנים עורף בירוק החזזיות. המעיינות דוממים, והציפורים עפות למרחבים ירוקים יותר. חם ויבש, ואין לאן ללכת, הנפש זועקת לטיפה של מים, טיפה של תשומת לב ואהבה. אין קול ואין עונה. כאב הבדידות.

אהבה. אהבה במדבר ואהבת המדבר. אהבת העצמי. אהבת החיים. אהבה למרחב. אהבה לאנשים. פעם אמר לי אחד הצפרים שפגשתי בנדודי: "אם היתה יונה אחת בעולם הזה, היו אנשים חוצים אוקיינוסים כדי לראות אותה". בשבילי, חוויית המדבר היא פנטסיית היונה, כי במדבר כל פרח הוא עולם שלם, וכל מעיין או גב מים הם לידה מחודשת. כדאי לחצות אוקיינוס כדי למצוא אהבה, כדי לטעום את מי המדבר הזכים, את טעם האדמה.

אדוארד אַבֵּיי כתב בספרו "השיבה הביתה": "כל אדם זקוק למקום אליו יוכל ללכת ולצאת מדעתו בשלווה". בשביל זה המציאו לנו את המדבר.

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.