יש לא מעט סיבות טובות לטוס לגאורגיה. נתחיל במובנת מאליה: טיסה של פחות משעתיים וחצי ואתם שם, אידיאלי למי שרוצים להגיע רעננים ומלאי מרץ אל היעד. אבל זאת רק ההתחלה. הסיבה העיקרית היא תערובת משובחת של נופים יפהפיים, מהסוג שמבהיר לכם שאתם בהחלט בארץ אחרת, עיר בירה מקסימה, עשירה בתרבות, היסטוריה ועניין, אנשים לבביים שלא יעקמו פרצוף גם אם תספרו להם מאין הגעתם, ואוכל… איזה אוכל! הוסיפו לזה מחירים זולים, שמאפשרים לבחור בין חופשה מפנקת עם מלונות מעולים, או חופשה חסכונית, בהתאם למצב ולהעדפה.
עכשיו, כשהבהרנו את הסיבות למה, אפשר להתמקד באיפה ולאן.

שדרות אלגנטיות ושוק פשפשים ססגוני

באופן טבעי כדאי להתחיל את הטיול בטביליסי, בירת גאורגיה. במבט ראשון, למרות המיקום, על התפר בין אירופה לאסיה, לאורך דרך המשי ההיסטורית, טביליסי נראית כבירה אירופית לכל דבר. הרחוב הראשי שלה, שדרות רוסתוולי, נקרא על שם המשורר הגאורגי הנודע שותא רוסתוולי, שהפואמה האפית שלו "עוטה עור נמר" תורגמה לעשרות שפות, בהן עברית. לאורך קילומטר וחצי השדרה האלגנטית מציעה להולכים בה מדרכות רחבות, כיכרות יפות מעטרות בפסלים, עצים נאים, חנויות יוקרתיות ואווירה אלגנטית.

טביליסי, בירת גאורגיה והעיר הגדולה בה, משתרעת על שתי גדותיו של נהר הקורה

כאמור, במבט ראשון נראה שאתם בבירה אירופית, אבל האדריכלות מסגירה את ההבדל: עירוב בין מזרח למערב, עם מבנים מרהיבים ביופיים. בין השאר, כדאי להקדיש תשומת לב לתיאטרון הבלט והאופרה, בשדרות רוסתוולי 25. בתיאטרון, בסגנון ניאו-מורִי, עם אלמנטים מהאדריכלות המוסלמית, מופיעות להקת הבלט הלאומית והאופרה הלאומית של גיאורגיה. כמה בניינים משם, במס' 17 ו-19 נמצאים המוסד הממלכתי לתיאטרון וקולנוע והאקדמיה לקולנוע, שעל המדרכה לפניהם מוטבעים כוכבים עם שמות של שחקנים ובמאים גאורגים מובילים. בהמשך יש כמה מוזיאונים מצוינים ובניין הפרלמנט. מתחת לשדרה עובר אחד משני קווי הרכבת התחתית של טביליסי, עוד משהו שאצלנו עדיין בגדר חלום רחוק.

שדרות רוסתוולי. אלגנטיות אירופאית לצד אדריכלות שמשלבת אלמנטים מזרחיים, דוגמת תיאטרון הבלט והאופרה (בתמונה העליונה)

אווירה שונה לגמרי, אם כי מלבבת לא פחות, תמצאו בשוק של הגשר היבש. זהו שוק הפשפשים של טביליסי, שפועל כל יום בין 10:00 ל-17:00. הוא מתפרש באזור של גשר שעובר מעל כביש ולא מעל נהר, ומכאן שמו. עשרות רוכלים מציעים את מרכולתם על שולחנות או על שטיחים הפרושים על המדרכה. מה תמצאו כאן? יותר נכון לשאול מה לא תמצאו. ערבוביה מפוארת של ספלי חרסינה וקומקומי תה תואמים, מכשירי רדיו ישנים, תכשיטים, מדליות ממלחמת העולם השנייה, פוסטרים וסמלים סובייטיים, חרבות ופגיונות, שעוני יד ושעוני קוקייה, גלויות בנות עשרות שנים, אפילו מסכות גז ששימשו במלחמה רחוקה, וזאת רק ההתחלה. בפארק הסמוך, אמנים מקומיים מציעים למכירה ציורים ואריגים בעבודת יד. כל אלה מהווים הזדמנות פז לקנות מזכרות לעצמכם ומתנות קטנות ומיוחדות לנשארים בבית.

שוק הגשר היבש. כל מה שלא ידעתם שאתם רוצים או צריכים, והרבה מעבר

עיר עתיקה, בתי כנסת ויין

העיר העתיקה של טביליסי  נוסדה במאה החמישית לספירה, ומאז ועד היום היא משמשת כמרכז חברתי, פוליטי ותרבותי חשוב, וגם אבן מושכת לתיירים. היא משתרעת על גדת נהר הקורה (או בשמו הגאורגי מטקווארי), ומשלבת שלל סגנונות בנייה, שהבולט בהם הוא מבני אבן מסורתיים עם מרפסות עץ מעוטרות שתלויות מעל הסמטאות. בלב האזור ההיסטורי נמצא הרובע היהודי של טביליסי, שכולל שני בתי כנסת פעילים, בית הכנסת הגדול ובית הכנסת הקטן, הסמוך לו. ברחוב Kote Afkhazi ובסמטאות היוצאות ממנו פועלות כמה מסעדות כשרות, בהן מסעדת דוד ומסעדת ירושלים, המציעות מנות מהמטבח הגאורגי והישראלי, הזדמנות לשומרי כשרות ליהנות מחינקלי וחצ'פורי לצד פלאפל וחומוס. קיר המוקדש לזכר רבנים ונכבדי הקהילה, כולל תמונות ושמות, ממוקם במרחב הציבורי סמוך לבתי הכנסת ואליו נוסף מיצג זיכרון נוגע ללב לקורבנות ה-7 באוקטובר.
איפה? בית הכנסת הגדול נמצא ב-Kote Apkhazi 4.

בית קפה בעיר העתיקה

בעיר העתיקה נמצא גם מוזיאון היין. הוא ממוקם במרתפים של בניין יפהפה מהמאה ה-17 ומציג ממצאים ארכאולוגיים ואתנוגרפיים הקשורים להיסטוריה בת אלפי שנים של ייצור יין בגאורגיה. המוזיאון מציע סיורים מודרכים שבהם לומדים את השיטה המסורתית של יישון יין בכדי חרס, ועל מה שמייחד את ייצור היין המקומי לעומת יינות צרפתיים או איטלקים. כדי להבין טוב יותר את מורכבות הטעמים, אפשר להצטרף לטעימות יין במוזיאון. איפה? 8 Sioni.

תצוגה במוזיאון היין. בגאורגיה מייצרים יינות מזה 8,000 שנים

לטפס לגבהים ולהשקיף על העיר

בטביליסי פועלים שני רכבלים עיקריים המטפסים לנקודות תצפית יפות על העיר. האחד יוצא מפארק ריקה שעל גדת נהר הקורה, עובר מעל הנהר ומגיע אל מתחם מצודת נריקלה ופסל אמא גאורגיה. הנסיעה קצרה ולא תלולה במיוחד, ואת הדרך חזרה אפשר לעשות ברגל (המסלול אינו נגיש לעגלות ילדים וכיסאות גלגלים). רכבל נוסף, חדיש ובעל קרונות גדולים עם קירות שקופים, יוצא מרחוב Chonkadze במרכז העיר, מתחנה היסטורית בעלת אדריכלות מרהיבה. הוא חולף מעל בתי העיר ומטפס על צלע הר מתצמינדה (Mtatsminda) עד לפסגה. מצד אחד של הקרון אפשר לצפות על בתי העיר והנהר, מצדו האחר על הצמחייה העשירה שמכסה את ההר. בפסגה יש מרפסת תצפית המשקיפה על העיר וסביבתה, מגדל טלוויזיה אייקוני ופארק עם גלגל ענק שמסתובב לאטו ומאפשר לספוג עוד ועוד מהנוף. כדאי לעצור כאן לארוחה במסעדת Funicular, שמגישה מאכלים גאורגים מצוינים, בהם צ'יבוריקי – סוג של כיסון ענקי מבצק דקיק ממולא בבשר ומטוגן, ופונצ'יקי – סופגניות מרובעות ממולאות בקרם וניל. אמנם תאלצו לזנוח את הדיאטה, אבל האוכל הנהדר מצדיק את ההקרבה והוא מפתיע בטעמיו ובאיכותו, ודאי בהתחשב במיקום התיירותי. איפה? המסעדה נמצאת בתוך פארק מתצמינדה, אתר.

תצפית על טביליסי והסביבה ממרומי הר הר מתצמינדה

שם המסעדה מרמז על דרך נוספת להגיע לראש ההר ולרדת ממנו – בפניקולר, שנוסע לאורך מסילה צרה ותלולה מאוד. אם הגעתם למעלה ברכבל, כדאי לכם לרדת בפניקולר. התחנה העליונה שלו נמצאת ממש בפתח המסעדה, התחנה התחתונה היא ברחוב Daniel Chonqadze, במרכז העיר. שימו לב שיש תחנת ביניים, אם אתם רוצים לחזור למרכז, אל תרדו בה.
לפני הפרידה מטביליסי, מומלץ לחצות את גשר השלום שעובר מעל הנהר. זהו גשר להולכי רגל שמעוצב בצורת קשת, עם שלד פלדה מכוסה בפאנלים שקופים של זכוכית, שדרכם אפשר להשקיף על הנהר ועל הסירות ששטות בו. בלילה, עשרות אלפי נורות לד מאירות את הגשר ויוצרות מופע אור ייחודי.

הרים צבעוניים ומנזרים חצובים בסלע

בתחילת הנסיעה מזרחה מטביליסי הנוף ירוק ורגוע, עם גבעות מעוגלות ופרות שרועות באחו. ככל שממשיכים בנסיעה לכיוון מזרח, הגבעות הופכות צחיחות יותר, היצורים החיים היחידים שנראים הם עדרי כבשים שחוצים את הכביש או הולכים לצדו, הרועה רכוב על סוס וכלבי הרועים במאסף.
סמוך לגבול עם אזרבייג'ן, בנקודה הכי מזרחית שאפשר להגיע אליה ועדיין להישאר בגבולות גאורגיה, נמצא מתחם המנזרים המרתק דוד גארג'ה (David Gareja). עוד לפני שמטפסים בשביל ממגרש החניה אל המתחם עצמו, כדאי לעצור ולהסתכל מסביב. הנוף הצחיח, דמוי מדבר, מאופיין בגבעות טרשיות, ששכבות צבעוניות של מינרלים עוברות דרכן, מה שהעניק להן את הכינוי "הרי הקשת". הניגוד בין האזור הצחיח והמבודד למורשת האנושית העשירה של מתחם המנזרים מהפנט ודרמטי.

"הרי הקשת". נוף צחיח מהפנט ביופיו מקיף את מתחם המנזרים דוד גארג'ה

מתחם דוד גארג'ה הוקם במאה השישית לספירה על ידי הנזיר דוד גארג'לי, שהיה אחד מ-13 האבות – קבוצה  של מיסיונרים נוצרים שהגיעו לגאורגיה מאזור מסופוטמיה כדי לחזק את הנצרות במדינה. המנזר הראשון נוסד בתוך מערה טבעית, ובהמשך, בעיקר בין המאות ה-11 ל-13, הוא התרחב מאוד והפך למרכז דתי וכלכלי חשוב, עם יותר מ-20 מנזרים חצובים בסלע, שבהם גרו אלפי נזירים. כיום המתחם פועל בעיקר כאתר עלייה לרגל. הביקור במקום מתרכז במנזר הראשי שבמתחם, מנזר לברה, ובטיפוס על הגבעה הסמוכה, שם נמצא המנזר אודבנו, שממנו יש תצפית פנורמית על הנוף הצחיח ועל הגבול עם אזרבייג'ן.

מתחם המנזרים דוד גארג'ה

איך מגיעים? מתחם המנזרים נמצא כ-80 ק"מ מדרום-מזרח לטביליסי, אין אליו תחבורה ציבורית והדרך היחידה להגיע היא ברכב, בנסיעה אורכת קצת פחות משעתיים.

יין ישמח לבב אנוש

חבל קָאחֶתִי (Kakheti), ממזרח לטביליסי, הוא לב ליבה של תרבות היין הגאורגית. הגאורגים היו מהראשונים לייצר יין בהיסטוריה האנושית, לפני כ-8,000 שנה, ובארצם יש מאות של זני מורשת של גפנים, כלומר זנים שצומחים רק כאן. בשיטת הייצור המסורתית, היין מיושן בכדי חרס גדולים שנחתמים בשעווה ונקברים באדמה. זמן התסיסה של היין קצר יחסית לזה של יינות ממדינות אחרות, דבר שאחראי לטעמים עזים וחדים ולצבעים שונים מהמוכר מיינות צרפתיים או איטלקיים. צבעו של היין הלבן ענברי, כמעט כתום, ואילו היינות האדומים לעיתים כהים כל כך עד שהם נראים שחורים. ייצור היין הגאורגי זכה להכרה בינלאומית ב-2013, כשהוכתר כמורשת תרבותית בלתי מוחשית מטעם אונסק"ו.
הטיול בחבל קאחתי עובר בנופי כרמים ועמקים, כשהרי הקווקז משמשים תפאורת רקע יפהפייה. במהלך הנסיעה בדרך היין הגאורגית אפשר לעצור לטעימות ביקבים ובאחוזות יין. עצירה שהיא בגדר כמעט עצירת חובה (כמעט, כי אני לא מאמינה ב"חובות" בטיול) היא בעיירה סיגנאגי (Sighnaghi).

סימטה בעיירה סיגנאגי, בלב חבל היין קאחתי

עוד לפני שיוצאים להכיר את העיירה המקסימה, כדאי לעצור במסעדת דמעות הפסיון (Pheasant's Tears) שהיא חלק מיקב משפחתי. התפריט מורכב מהרבה מאוד מנות צמחוניות, שמוגשות למרכז השולחן, כל אחת טעימה מקודמתה. לעגבניות יש טעם של פעם, החצילים נמסים בפה, תפוחי אדמה מטוגנים עם חתיכות קטנות של שום, פריכים מבחוץ ורכים מבפנים, כל כך טעימים עד שכמעט אין צורך ברוטב הטבילה המוגש לצדם. הלחם הלבן השטוח, שמזכיר במראהו את הפוקצ'ה האיטלקית, הולך נהדר עם החמאה העשירה והמשובחת. רגע לפני שנאנחנו בסיפוק מכל אלה, הגיעה לשולחן מגש של משולשי בצק דקיקים שעטפו מילוי של תרד ובצל, טעים כל כך שחיסלנו אותו ברגע. את כל אלה ליווינו ביין לבן בעל צבע ענברי שמיוצר ביקב המשפחה. איפה? 18 Baratasvili, אתר.

דמעות הפסיון, מסעדה ביקב משפחתי בסיגנאגי

סיגנאגי משקיפה על עמק אלזני, ומעבר לו על רכס הקווקז הגבוה ויש כמה נקודות תצפית מקסימות בשולי העיירה. בפארק קטן סמוך לכיכר המרכזית יש קיר עם שמות הכפרים בסביבה ושמותיהם של בני כל כפר שנהרגו במלחמת העולם השנייה. בין לוחות החרס עם השמות יש תבליט של עץ גדול, ענפיו שבורים אבל פה ושם מתחילים לצמוח ענפים חדשים – הוא מסמל את אמא גאורגיה, שאמנם ידעה סבל ואובדן, אבל בזכות החוזק והנחישות שלה, היא מלבלבת מחדש. 20 ק"מ מכאן נמצא הגבול עם רוסיה, שבהמשך הטיול נתקרב אליו עוד יותר.

מכל פינה בסיגנאגי נשקף נוף מקסים

אל ראש ההר

אם עד כה טיילנו בעיקר בעמקים, כשההרים ליוו אותנו מרחוק, הגיעה העת לטפס עליהם. הדרך מטביליסי צפונה, אל הקווקז הגבוה, מתחילה במישור ועד מהרה נכנסת לערוץ צר בין ההרים ומתחילה לטפס מעלה-מעלה. זוהי הדרך הצבאית הגאורגית ההיסטורית, עורק תחבורה שמחבר בין גאורגיה לרוסיה. הכביש צר, בעל נתיב אחד לכל כיוון, והנסיעה בו איטית ומצריכה אורך רוח, שכן משאיות רבות המובילות סחורה מאירופה לאסיה ולהיפך זוחלות בפיתוליו הרבים. אבל האיטיות הזאת מבורכת, שכן במהלך הנסיעה אפשר להתרשם כראוי מהנוף, שהופך ממדרונות ירוקים עדינים להרים חשופים דרמטיים להפליא.
כדאי לעצור בכמה מקומות מעניינים בדרך. הראשון שבהם הוא מאגר ז'ינוואלי (Jinvali). זהו אגם מלאכותי נוצר כתוצאה מהקמת סכר על נהר האראגבי. מימיו, בצבע תכלת-טורקיז מהפנט, בולטים על רקע הגבעות הירוקות. לאורך הכביש פזורים כמה מפרצי עצירה, שבהם יזמים מקומיים העמידו דוכני מזכרות וחטיפים ונקודות לצילום (בתשלום) דרך לבבות גדולים או על נדנדה שמתנדנדת מעל התהום, על רקע האגם. למרות המסחור, שווה לעצור לפחות באחד ממפרצי העצירה האלה ולהתרשם מהנוף המרהיב.

מאגר ז'ינוואלי שמימיו בצבע תכלת-טורקיז

בהמשך מגיעים למצודת אנאנורי (Ananuri), מתחם מבוצר שנבנה במאה ה-13 במיקום אסטרטגי על גדת נהר האראגבי. מרבית המבנים הקיימים כאן כיום הם מאות ה-16 וה-17, ויצירת מאגר המים הגדול הפכה את המצודה למוקפת משלושה עברים במימיו, מה שמוסיף לה חן רב. בין  חומות המצודה ניתן לבקר בכמה מבנים היסטוריים, בהם כנסיית עליית מרים לשמיים משנת 1689. כדאי לשים לב למגדל העגול שנותר שלם ומשקיף על הנוף, ולאבני הריצוף המקושטות בחצר המצודה. הביקור במתחם אינו כרוך בתשלום, והמיקום, על רקע מי הטורקיז של האגם, מספק הזדמנויות צילום נהדרות.

מצודת אנאנורי חולשת על הסביבה

לאחר העיירה פאסאנאורי (Pasanauri), בגובה של יותר מ-1,000 מ', כדאי לעצור פעם נוספת כדי להתרשם מנקודת המפגש של שני נהרות – האראגְבִי הלבן והאראגְבִי השחור, שהמים של כל אחד מהם בצבע אחר, ומכאן שמותיהם.
בהמשך, הדרך חולפת ליד אתר הסקי גודאורי (Gudauri), באזור המאופיין בפיתולים חדים של הכביש שמעבר לכל אחד מהם נגלה נוף יפהפה של פסגות וכרי עשב אלפיניים. אבל הנקודה הדרמטית ביותר היא ללא ספק מעבר ג'ווארִי (Jvari), המתנשא לגובה של 2,379 מ'. בנקודה הזאת ממוקם מונומנט הידידות, שהצבעוניות שלו בולטת על רקע המדרונות התלולים. קשה לתאר במילים את עוצמתו של הנוף במקום הזה. הנשימה נעתקת, ולא רק בגלל הגובה.

ככל שמטפסים בדרך הצבאית, הנוף הופך ליותר ויותר פראי ועוצמתי. בתמונה התחתונה – מונומנט הידידות

לבסוף, הכביש מוביל אל העיירה ההררית סטפנצמינדה (Stepantsminda), המוכרת יותר בשמה בשמה הקודם, קזבגי. מכאן נשקף המראה האייקוני כל כך – כנסיית השילוש הקדוש (גרגטי טריניטי, או בשמה הגאורגי צמינדה סאמבה, Tminda Sameba) שניצבת במיקום מבודד על צלע הר, מוקפת בהרים אדירים, מושלגים ודרמטיים. בין הפסגות בולטת עוצמתית ואדירה פסגת הר קזבגי, בגובה של יותר מ-5.000 מ'. אפשר לטפס אל הכנסייה ברגל או ברכב בכביש שמתפתל באינספור פיתולים חדים. למעלה, אחרי שתסדירו את הנשימה, תגלו מרפסת תצפית שקשה להתנתק מהמראה שנשקף ממנה וכנסיה קטנטנה מעוטרת באיקונות דתיות. אם באנדרטת הידידות הנשימה נעתקה, כאן נגמרות המילים. פשוט כך.

לפעמים המילים נגמרות: כנסיית השילוש הקדוש (בתמונה העליונה) ומרפסת התצפית הסמוכה לה

הכותבת היתה אורחת של לשכת התיירות הגאורגית.