ההרים דומים, הנוף דומה, האגמים והשלג מזכירים את אירופה וצפון אמריקה, אבל היערות בדרום כדור הארץ שונים לחלוטין. היכן הארזים, האשוחים והאורנים המאפיינים את צפון כדור הארץ? אין ספק שתושבי מדינות צפון הכדור, המטיילים ביערות טסמניה, ניו זילנד או דרום צ'ילה וארגנטינה, מתגעגעים למצע המחטים, הזכור להם מיערות מולדתם. למזלם הם יכולים להתנחם בכמה ברושים, המזכירים קצת את הבית. אפילו אני, שבאתי מהמזרח התיכון, תהיתי לא אחת לאן נעלמו המחטניים ומדוע מכוסים העמקים הלחים והמדרונות המושלגים ביער צפוף של עצים רחבי עלים, חלקם נשירים וחלקם ירוקי עד; כאשר בחלקים ניכרים של היערות הממוזגים של אסיה, אירופה וצפון אמריקה, שולטים דווקא עצי מחט. מדוע נפקד מקומם של עצי המחט ביערות הממוזגים הדרומיים? ומה עושים נוצרים טובים באוסטרליה, ניו-זילנד, צ'ילה וארגנטינה כשהם חוגגים את חג המולד ואין באיזור אשוח אחד לרפואה? אפשר, כמובן, לתהות מדוע יש לחפש דמיון, או סימטריה ביולוגיים משני עברי קו המשווה. פינגוונים, למשל, מצויים רק מדרום לקו המשווה ואילו דובים לבנים רק מצפונו, ומדוע יש לצפות מעצים ש"ינהגו" אחרת? הסיבה לכך היא שדוגמאות רבות דווקא מצביעות על חוקיות ביו-גיאוגרפית, לפיה משתנים גיאוגרפיים (כמו המרחק מקו המשווה, או גובה מעל פני הים), מכתיבים תכונות והתנהגות דומים של אורגניזמים שונים. לפיכך הציפייה למצוא קרבה משפחתית או הסתגלותית בין שוכני הדרום והצפון הממוזגים, היא לגיטימית. חידה של סימטריה החידה שמציבה לנו סדרת האצטרובלנים עולה מהחלוקה הלא סימטרית של משפחותיה בין שני חצאי הכדור, ומהשוני באופיין של המשפחות ובאזורי תפוצתן. סדרה חשובה זו "ויתרה" כמעט לחלוטין על נוכחותה ביערות הדרום הממוזגים.
התופעה מרתקת במיוחד משום שהיא חוזרת על עצמה בכל היבשות. ביערות הדרום, למשל, רוב העצים בעלי האצטרובלים נמנים על שתי משפחות: האוראוקריה והפודקרפוס. שתיהן מאכלסות בעיקר את הרצועה הסוב-טרופית הדרומית, וחורגות קצת דרומה אל שולי הרצועה הממוזגת. נוכחותן הולכת וקטנה ככל שמדרימים או מעפילים לאזורים קרים ומושלגים יותר. בניגוד לרוב אצטרובלני הצפון, עלי העצים הנמנים על שתי המשפחות הדרומיות אינם מחטניים, אם כי הם שותפים לסדרה כולה באצטרובליהם. בדומה לצנוברי האורן גם לאוראוקריה הדרומית גלעינים אכילים, שהיוו מרכיב חשוב בסל המזונות של בני שבט האראוקנוס בדרום צ'ילה, שכונה על שמה. האצטרובלנים הצפוניים, לעומת זאת, מגוונים יותר במשפחות ובמינים. מוכרים היום כ-40 סוגי אצטרובלנים ו-500 מינים, חלקם מותאמים לחולות וביצות ואחרים למדבריות, שדות לבה, פסגות הרים ואפילו טייגות. הם מדגימים מגמה הפוכה מאחיהם הדרומיים: נוכחותם הולכת ומתחזקת ככל שמצפינים או עולים בגובה, כאשר המחטניים שבהם בולטים בעמידותם לתנאי אקלים קיצוניים. קשה לדמיין את המדרונות הגבוהים של הרי ההימלאיה ללא אורנים וארזים, או את רכסי ההרים באירופה ובצפון אמריקה והטייגות, שמצפון להם, ללא אשוחים ואשוחיות. מסיבה זו בדיוק קשה שלא לתמוה על היעדרם של המחטניים הצפוניים באנדים הפטגוניים שבחצי הכדור הדרומי, או על פסגות ההרים בטסמניה ובניו זילנד, שהרי אין מי שמיטיב מהם להסתגל לתנאי יובש וקור. את החידה אפשר לפתור בשתי דרכים. הכיוון האחד הוא בחינת התכונות שגרמו ליתרונם התחרותי של עצי מחט והאצטרובל על עצים נשירים בצפון כדור הארץ, תוך בדיקת יתרונן של תכונות אלה גם ביערות הדרום. יש לבדוק, בין השאר, האם התנאים הגיאוגרפיים השונים בחצי הכדור הדרומי וההרכב השונה של יערותיו, יצרו "מאזן כוחות" אחר מזה המוכר לנו ביערות הצפון. הכיוון השני הוא בחינת מקורה של החלוקה בין אצטרובלנים צפוניים ודרומיים ובדיקת הסיבות שמנעו את ערבובן של שתי הקבוצות. שוני אקלימי גיאוגרפי
חציו הצפוני של כדור הארץ מכוסה ברוב חלקיו הממוזגים ביבשה. לפיכך החורף באזורים אלה קר ויבש יותר, והשפעתו גולשת עד הרצועה הסוב-טרופית. הקייצים, לעומת זאת, מהבילים וחומם מפשיר את צינת החורף גם באזורי הטייגות והטונדרות. האקלים בחלקים היבשתיים של האזורים הממוזגים, בחלקו הדרומי של כדור הארץ – פטגוניה באמריקה הדרומית, ניו זילנד, דרום אוסטרליה ואיים רבים – דומה לאקלים השורר באוקיינוסים המקיפים אותם. החורף צונן, אך לא יותר מדי, וכמות השלג רבה בדרך כלל. עונות הקיץ קרירות וגשומות ורוח מערבית, המתחזקת ככל שמדרימים, נושבת רוב השנה. השוני הגיאוגרפי והאקלימי בין שני חצאי הכדור מכתיב הבדל גם בתכונות הדרושות לבעלי החיים והצמחים באזורים אלה על מנת לשרוד. התכונות המורפולוגיות והפיסיולוגיות של מחטני הצפון, למשל, מותאמות לקיצוניות האקלימית בה הם גדלים. לרובם צללית חרוטית, המונעת שבירה או קריסה תחת מעטה כבד של שלג. המורפולוגיה הצינורית של עליהם הקשים מאפשרת עמידות גבוהה בתנאי קור ויובש קיצוניים. יתרונה של עמידות זו בולט במיוחד במקומות בהם הקרקע קופאת בחורפים הקשים, או באזורים דלי משקעים היכן שהיא דלת חרסית. עמידות עלוותם של המחטנים בחורף (אלה עצים ירוקי-עד) מאפשרת להם להסתפק בעונת גידול קצרה בקיץ. לאצטרובלני הצפון מינים רבים שהסתגלו לתנאי קרקע ואקלים שונים. חלקם אף צומחים בקרקע בלתי מאווררת כמו זו שבביצות המיסיסיפי או בטייגות הספוגיות. למשפחת הברושים יש גם נציגות מכובדת באזורי המדבר. כך ניתן לראות ערערים בפטרה שבירדן וברושים במדבריות יוטה ואריזונה. גם מנגנון האבקת הרוח שלהם יעיל ומותאם לאקלים הצפון, היכן שהאבקת חרקים אמינה פחות. הדרך לדרום מיני הנוטופגוס שעל משפחתם, משפחת ה- Beech, נמנים האלון והערמון, ניחנו ב"כושר תחרותי" גבוה יותר מהאשור הצפוני (Fagus) המוכר היטב באירופה, ביפאן, במזרח אסיה ובצפון אמריקה. הנוטופגוס שולט ללא מתחרים ביערות הדרום הממוזגים, כשמיניו הנשירים מאכלסים בלעדית את היערות הגבוהים והמושלגים. עץ זה משמש לעיתים כעץ חג המולד בגלל דמיון צלליתו לזו של אשוח ובגלל תפוצתו הרחבה. חלוקה אבולוציונית
מקורה של חלוקה זו בתקופת הקרטיקון, לפני 144-66 מיליון שנים. אבותיה הקדומים של סדרת האצטרובלנים כולה היו קיימים עוד בתקופת הקרבון, לפני 360-280 מיליוני שנים. זוהי קבוצת עצים המזכירה בצורתה את דקל התמר. הקבוצה נמנתה, אז כהיום, על ממלכת חשופי הזרע (Gymnosperms), ששלטה פעם בחלקים נרחבים של כדור הארץ, וכיום היא מהווה מיעוט בעולם הצומח. ימיהם הטובים של עצים אלה, שגדלו בעיקר ברצועה הטרופית, הסתיימו בקרטיקון, כשצמחים נושאי פרחים (Angiosperms) התפתחו במהירות במקביל ובמשולב להתפתחותם האבולוציונית של החרקים, ודחקו את עצי האצטרובל וצמחים חשופי זרע נוספים צפונה ודרומה. בין "הגולים" הצפוניים והדרומיים הפרידה תחילה הרצועה המשוונית, אך באותה תקופה החלה התפוררותה של "פנגיאה", אם היבשות. אוקיינוס בעל רוחב משתנה, שצירו מזרח-מערב, הפריד באותה תקופה בין גוש היבשות הדרומי, גונדוואנה, לגוש הצפוני, לאורוסיה. אוקיינוס זה, שזכה לשם "טטיס", כלל גם את אגן הים התיכון ותרם להצטברות סלעי הגיר המוכרים לנו בגליל, בכרמל, ביהודה בשומרון ובנגב. התפתחותם האבולוציונית של משפחות אצטרובלנים מצפון לטטיס היתה שונה לחלוטין מההתפתחות שהתחוללה דרומה לו. ההבדל נבע מתנאים אקולוגיים שונים ומשינויים אקראיים שחלו באבות המייסדים. הרצף היבשתי שהתחדש בין אסיה לאפריקה, לאחר היעלמות טטיס, והרצף הוולקני שנוצר בין צפון אמריקה לדרומה לא הביאו להתערבבות חוזרת בין האצטרובלנים הצפוניים והדרומיים. כמה דוגמאות מוכיחות שהחיץ הפיסי בין חצי הכדור הצפוני לדרומי, אינו הגורם הבלעדי לחלוקה הנוכחית. אחת העדויות לכך היא תפוצתם הרחבה של עצי האראוקריה – כיום אצטרובלנים דרומיים הגדלים בדרך כלל באקלים סוב-טרופי – שעד לפני 50 מיליוני שנים השתרעו גם על-פני שטחים בהודו, באירופה ובצפון אמריקה. דוגמה נוספת הוא הפודקרפוס – גם הוא אצטרובלן דרומי – המתפשט לאחרונה צפונה, וכבר חצה את קו המשווה במרכז אמריקה ובאסיה. דוגמאות אלה מוכיחות כי אינטראקציות ביולוגיות מסוגים שונים, ייתרון תחרותי למשל, הם בין הגורמים להתפשטותם או לאי-התפשטותם של משפחות עצים אלה או אחרות. פלישתם של המחטנים נראה גם שהמחטנים אינם מסתפקים עוד בחצי הכדור הצפוני. באזורים שונים במרכז אמריקה ניתן למצוא אורנים ואשוחים "המתקדמים" דרומה לאורך הרכס הוולקני הצעיר בדרכם לאנדים. יש הסבורים כי המחסום הטרופי ייפרץ סופית בפני המחטנים ה"מהגרים" דרומה, רק לאחר שתושלם היווצרות רכס ההרים של מרכז אמריקה, שתצרף את ביצות פנמה לשדרת ההר. יש לשער שאם וכאשר יגיעו המחטנים אל האנדים, בהם האקלים קר יותר, יוכלו לנצלם כנתיב התפשטות דרומה, כשהם נעזרים בכושר הסתגלותם הגבוה לתנאים הקיצוניים השוררים שם. בינתיים פקעה סבלנותו של האדם, והוא התעייף מלחכות עד שהתנאים הגיאוגרפיים, אקלימיים ואקולוגיים יכריעו לגבי תפוצת העצים. הביקוש לעץ זול ומהיר גידול לבנייה הביא לנטיעה מסיבית של מחטנים צפוניים באזורים רבים מדרום לקו המשווה. את התוצאה הסביבתית לא נראה בדורנו, אבל על סמך מאמר זה, אפשר לנחש כי ביערות הדרום הממוזג תתרחש השתלטות מחטנית. להשתלטות זו יהיה מחיר כבד. תהליך הכחדתם של יונקי הכיס בעקבות יבוא יונקי השליה לאוסטרליה, הוא אולי רמז לעתיד הלא ורוד, הצפוי למיני צמחים ובעלי חיים בעקבות השתלטות המחטניים על חצי הכדור הדרומי. |
יערות הצפון ויערות הדרום: האם למדו העצים גיאוגרפיה?
מדוע יש הבדלים כה גדולים בין יערות חצי הכדור הצפוני לבין אלה שגדלים בחצי הכדור הדרומי? האם אפשר להחדיר עצים צפוניים לדרום ומהו עתידם של היערות? האם ייווצר בעתיד, באופן טבעי או מלאכותי, שוויון בין היערות הצפוניים לדרומיים? |
Array
(
)