ב-29 במאי 2008, אחרי קמפיין נמרץ והצבעה של הציבור הרחב, הכריז הנשיא דאז שמעון פרס על הזוכה: הדוכיפת הביסה ציפורים אחרות, בהן בולבול, שלדג, חוחית ובז אדום, והפכה לציפור הלאומית של ישראל. קל לזהות את הדוכיפת בזכות הציצית המרשימה שעל ראשה, שנוצותיה מזדקרות בעת המעוף, וצבעיה הבולטים: גופה חום-צהבהב וכנפיה וזנבה מפוספסים בשחור ולבן.
הדוכיפת נראית על פי רוב על הקרקע, שם היא מוצאת את מזונה – חרקים וזחלים שהיא שולפת מהאדמה בעזרת מקורה הארוך, הדק והמחודד. מעניין לראות כיצד היא אוכלת: הלשון של הדוכיפת מנוונת ועל כן היא זורקת את המזון באוויר ובולעת אותו כאשר הוא נופל לתוך פיה.
הדוכיפת מקננת בחורים בקירות או בעצים במרכזי הערים ובפארקים. בזמן הקינון והדגירה על הביצים, הזכר דואג לכל מחסורה של הנקבה הדוגרת. לאחר בקיעת הביצים, הזכר והנקבה דואגים יחדיו למזון לגוזלים. מעניין לעמוד בשקט ולעקוב כיצד הדוכיפת מתגברת על הבעיה הטכנית של העברת מזון ממקורה הארוך למקור הארוך של הגוזלים.
למרות שהדוכיפת היא הציפור הלאומית שלנו, אפשר לראותה במדינות אחרות בעולם. בארץ היא נפוצה מאוד באזור המרכז. היא ציפור יציבה, שאינה נודדת, ועונת הקינון שלה היא בעיקר בקיץ.
תמונות נוספות של שלמה ולדמן תוכלו לראות באתר שלו |
דוכיפת – הציפור של כולנו
הדוכיפת, הציפור הלאומית שלנו, מרשימה להפליא עם ציצית נוצות ופסים בשחור-לבן. הצלם שלמה ולדמן עקב אחרי הדוכיפת בעת החיפוש אחר המזון והאכלת הגוזלים, מבצע לא פשוט עם מקור ארוך ודק כל כך. כתבה מצולמת |
.jpg)
