תפריט עמוד

דג זהב: ממה הוא עשוי…

דן דאור, שהיה דג זהב נדיר, נפטר בשבוע שעבר. אנחנו מביאים כאן את כתבתו על דג הזהב שהופיעה בגיליון מס' 50 של מסע אחר. איך זכו דגי הזהב האגדיים בתואר הנכבד ומה קורה להם כאשר הם נודדים מסין לגרמניה ולישראל?

בשולי תודעתו של כמעט כל מי שהיה פעם ילד נמצאים שני דגי זהב. האחד שוחה סחור סחור, אדום וזוהר ומיותם כמו אינטואיציה, המנסה לשווא לפרוץ מכלא הזכוכית הכדורי שלה. במערב זה מראה מוכר למדי, לפחות מאמצע המאה ה-18, אז קיבלה מדאם דה פומפאדור, אהובתו של המלך לואי החמישה עשר, דגי זהב במתנה; אבל דומה שהוא מחזיק מעמד גם בעידן המציאות הווירטואלית: חובבי קולנוע יוכלו להיווכח בכך בסרט החדש של טאברנייה, "הפתיון", שבו זבנית צעירה ויפה עם סוף רע, פונה אל הדג הבודד שלה ואומרת לו שרק הוא מבין אותה.

דג הזהב השני הוא כמובן הדג מהאגדה. היה דייג עני ולו אשה מרשעת, ויום אחד עלה ברשתו דג זהב, והוא שיחרר אותו ואחר כך בלחץ אשתו ביקש שלוש משאלות, ובסוף לא יצא מזה כלום. כך לפחות מכירים את הסיפור ילדי ישראל מהרבה דורות שקראו אותו ב"מאה סיפורים ראשונים", שם הוא מיוחס לאחים גרים. חיפשתי ב"אגדות האחים גרים" הלא-מעובד, ואמנם מצאתי דייג ואשה מרשעת ומשאלות (שש, לא שלוש), אבל הדג הוא לא דג זהב אלא BUTT, דג ממשפחת השטצדיים, שבעברית אימצו לטובתו את השם פוטית, שמו של דג לא מזוהה מן המקורות.

אז מאיפה דג-הזהב? כנראה מפושקין שכתב בחרוזים אגדה דומה, כעשרים שנה אחרי האחים גרים (גם אצלו יש יותר משלוש משאלות, ואת המקור ל"שלוש" אינני יודע. אולי מאלף לילה ולילה, שם יש שלוש משאלות, אבל בלי דג). ואיפה דג אותו פושקין? אין לי מושג. בים הסיפורים יש הרבה מועמדים אפשריים: למשל האגדה הארמנית על הדג בעל ראש הזהב, או האגדה הסינית על הדג עם שלוש נוצות הזהב, או הקרפיון המוזהב שקרץ לאביו של הנוסע המהולל שו'אן דזאנג, ברגע שזה עמד לטגן אותו קלות ברומן הסיני "המסע למערב".

לדג הקורץ יש לפחות קשר משפחתי אמיץ לקאראסיוס אוראטוס מהצנצנות: חומר הגלם ששימש את הסינים ביצירת דגי-הזהב, היה דג של מים מתוקים ממשפחת הקרפיוניים, שאר בשרן של הלבנוניות המאושרות (ראה מסע אחר 37). במצבו הטבעי יש לו צבע ירוק זית (או חום אפור, תלוי באיזה ספר מסתכלים), אבל על ידי ברירה וטיפוח התקבלו הצבע הזהוב-אדום, (הצרפתים קוראים לדג זהב דג אדום) והצורות המפתיעות של הזנב והעיניים. עיניו בולטות ומופנות כלפי מעלה, כמו דג הטלסקופ, והזנבות שלו כפולים ומשולשים כמו אצל הזנים התרבותיים השונים שפותחו בסין וביפאן. כמו במקרים אחרים של תירבות, הצבע היפה מתקיים רק בתנאים מלאכותיים. דגי זהב שמוחזרים לנהר או לאגם חוזרים תוך דור אחד לצבעם הטבעי, הירוק-זית (או חום אפור).

בספר היפה "ת'ינגס צ'יינז", שחיבר איש בשם דייר בול לפני כמאה שנים, מצאתי את התיאור הבא: "יפאנים מייצרים דגי זהב כפולי זנב, על ידי טלטול והרעדה של ביצי הדגים מהזן חד-הזנב. התוצאה היא שבוקעים מן הביצים יצורים מפלצתיים שונים… לבעלי הזנב הכפול יש סיכוי טוב לשרוד ולהוריש לצאצאיהם את התכונה האופיינית הזאת. בדורות הבאים צריך רק להקפיד על סלקציה". דגי הזהב חיים שנים ארוכות (עד 70 שנה), והם יכולים לגדול כמעט בכל אקלים (בתנאי שישארו בצל), אבל יש להקפיד להוציא את הביצים ולהשריץ אותם הרחק מפיותיהם הרעבים של הזכרים.

לדגי הזהב היה מקום של כבוד בכל גן או חצר של בית בסין; באגן חרס, או בבריכה כמו-טבעית, מוקפת עצי רימון. בריהוט החצר אומר פתגם, שלא איתרתי את מקורו, יש להקפיד על "סככת מחצלת, אגן דגי זהב, עצי רימון, כלב שמירה שמן, ומשרתת שמנה עוד יותר". מי שאין לו חצר, ולא דגי זהב יכול להסתפק בציור של דגי זהב על טס חרסינה בצורת בריכה, ובמנעמי הלשון נופל על לשון, המצויים בשפע בשפה הסינית וחביבים מאוד על דובריה. את המשפט "ג'ין יו' מאן טאנג" אפשר לכתוב בשתי צורות: האחת פירושה "דגי זהב ממלאים את הבריכה", ואילו השנייה טוענת "זהב ואיחד (ג'ייד) ממלאים את הבית" (ביטוי לעושר גדול, הלקוח מספר הספרים הדאואיסטי, "ספר הדרך והסגולה").

כיום כידוע הם נפוצים בכל העולם. במרילנד שבארצות הברית, למשל, יש חוות גידול ענקית (ארבע מאות דונם), שמייצרת חמישה מיליון דגים כל שנה. דומה, איפוא, שקסמם הזעיר-בורגני אינו מסתיר עוד סודות. כדי להחזיר להם משהו מרעננות נעוריהם (במאה הרביעית בסין), נפנה לפיכך לספר אלכימיה סיני מאותם ימים (באו-פוא דזה). יש נהרות, כתוב בספר, שנקראים "דאן" (קינבר, סולפיד הכספית, שצבעה אדום כשני) ושצבעם כצבע הקינבר (חומר ששימש את האלכימאים הסינים בשיקויי אלמוות). בנהרות אלה גדלים דגי-זהב שצבעם כצבע הקינבר. עשרה ימים לפני יום אמצע הקיץ, בשעות הלילה, הם עולים לפני המים ואפשר לדוג אותם ברשתות. (מותר לדוג הרבה, אבל יש להקפיד להשאיר כמה). את הדם של דגים אלה מורחים על כפות הרגליים, ואז אפשר ללכת על פני המים.

כתבות נוספות של דן דאור באתר מסע אחר:
אדריכלות בלונדון: לבנים מחפשות משמעות
אחרי הצונאמי: בתוליות מחודשת בתאילנד
אתוס ביוון: אי הגברים
בועות של פעם: חבילת תיור לעבר משופר
בריטני: האבנים של אובליקס
דג זהב: ממה הוא עשוי…
האטריום הניו-יורקי: החצר הפנימית
הדנובה שאיננה – הרעיון, הנהר והעתיד
הולנד – ההיסטוריה של הליברליות
זבת חלב ודבש
חגי תשרי, הנוסח ההינדואי
יוון – חג הליכה על גחלים
כדורים פורחים באוויר
מסתרי פניו – תפישת האל בתרבויות שונות
משי, הבד הכי נחשק בעולם
סערה בכוס תה
פלאי תבל, רכבות ומנהרות
שו'אן דזאנג ונוסעים סיניים

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.