תפריט עמוד

שעת הצוענים

שעת הצוענים

מאות שנים חיים הצוענים באירופה, מוקפים בתרבות המערבית, אך משמרים את לשונם ואת עיסוקיהם המיוחדים. הם עצמם לא נטמעו בתרבויות שסביבם ונדחו שוב ושוב על ידי החברה האירופית, אך את חותמם ניתן למצוא במוזיקה ובריקוד כמעט בכל רחבי היבשת

לכל עם יש מיתוסים שבאים לפרש, או למצער לתת הסבר ספרותי כלשהו, לראשיתו הלוטה בדרך כלל בערפל. לכל עם יש אוייבים המטפחים מיתוסים היסטוריים משלהם. הרומנים, למשל, סיפרו שמקורם בשבטים התראקיים שהתערבו בשבטים גרמניים, ולימים הומצא אף דראקולה, שעל הבעלות עליו הם רבים היום עם ההונגרים. בצד עובדות מוצקות אלה – כל הרומנים גנבים, כך אומר המיתוס. בדרך זו, ברור שכל הסקוטים קמצנים, כל הספרדים גסי רוח, וכל הגרמנים טיפשים. ליד כל אחד מהתארים המיתולוגיים האלה אפשר לחקור ולהעלות את המיתוס האחר, וסופו של דבר שנקבל מזיגה פולקלוריסטית המתחככת בשוליו הרחבים מאוד של המדע.

כמעט אין יוצא דופן בעניין זה במשפחת העמים. כמעט, אמרנו, והתכוונו לצוענים, שהמיתוס הפנימי שלהם, זה שהם מספרים על עצמם, שלילי, ואילו החיצוני, זה שמסופר עליהם, עויין.


משפחה צוענית במונטנגרו. לנשים תפקיד מרכזי בחיי המשפחה ובפרנסתה

אגדת המסמר המקולל
הצוענים בחרו לתאר לכל מי שמוכן להאזין, את סיפור צליבתו של ישו ככישלון מקצועי של נפח צועני. לפי מיתוס זה הופיע קלגס רומי באוהלו של הנפח וביקש ממנו לחשל את אחד מארבעת המסמרים שנועדו לצלוב את המשיח למחרת היום. הצועני רודף הבצע אכן חישל את המסמר, אלא שזה נותר מלובן ומלוהט, וכמה שטבל אותו הנפח בחבית המים, יצא המסמר מלוהט כאש. הבין הצועני שיד האל בנס הזה, ואחוז אימה זרק את המסמר אל מחוץ לאוהלו. נתקע המסמר באדמה ושרף את סביבותיו, עד שקם הצועני, פירק את אוהלו ונס על נפשו. שב והקים את אוהלו במקום שהקים, ומשניעור בבוקר המחרת מצא את המסמר המלובן נעוץ בפתח אוהלו, מלהט את סביבותיו ומקלל את הצועני לנצח. ושוב נמלט הצועני.

למותר לציין שהמסמר לא מילא את יעודו המקורי, וישו כנראה נצלב בשלושה מסמרים בלבד. בצורה אופיינית מאד מציג עצמו כאן הצועני כרודף בצע, מקולל, נודד נצחי ועני מרוד. גם המיתוס שמחוץ לבקתות הצוענים, זה שמספרים עליהם האחרים, אינו מיטיב איתם. בספר תולדות מלכי פרס, "שאהנמה" של פירדווסי, שנכתב לפני כאלף שנים, מסופר על השאח הגדול בהרם עו'ר, ששלח לשכנו ההודי, המלך שנגהול, הוראה לשגר לפרס עשרת אלפים מנגנים על לירה, זכרים ונקבות רכובים על ברווזים (התייחסות מבודחת למדי למקורו של עם שכיום יצא שמם של בניו לשימצה כגנבי עופות משק בית). כשהגיעו הנגנים, כך מסופר בשאהנמה, נתן השאח בהרם לכל אחד מהם שור וחמור וגרעיני חיטה בכוונה לעשותם איכרים, אלא שהם אכלו את הבקר ואת החיטה והעדיפו לרכב על חמוריהם. ציווה עליהם השאח להסתלק מארצו ולנגן לכל הבריות בעולם, כך שיהיו כולם מאושרים כאילו הם עטופים במשי. וכך בהוראת השאח, התפזרו נגני הלירה על פני העולם. מלווים בכלבים ובזאבים הם נודדים בדרכים, מנגנים ביום וגונבים בלילה.


מפת נדידת הצוענים – לחצו עליה להגדלה

יציאת הודו
מן הסיפור הצועני ומזה הזר אפשר להבין, כי הקבוצה האנושית הזו יוצאת דופן ובעצם הופעתה. אין ספק שאילו נשארו בהודו ארץ מוצאם, לא היו הצוענים שונים ממאות הקבוצות האנושיות החיות בתת-היבשת הזו. אך משום שהמושג "צוענים" אינו הודי, אלא מתייחס בעיקר לאירופה, אנו נדרשים למוזרותו, ואת זו אפשר להגדיר אולי בכך שמכל עמי אירופה שמקורם ביבשת אסיה (ואכן, בצורה זו או אחרת, מקורם של מרבית עמי אירופה הוא באסיה, אם בעבר הרחוק ואם ברחוק יותר), העם היחיד שלא הפך מעולם לאירופי הוא הצוענים.

מוזרותו זו היא זו שהצמידה לצועני את שלל הדימויים העויינים, שבמקצתם בלבד יש כדי לסמר את שער השומעים: מגלי עריות, גנבי ילדים, אנטיכריסטים, מזרע הירח ועוד כהנה וכהנה.

אחד הביטויים המזוויעים ביותר ליחס קיבוצי שניזון מאותו מיתוס, היה מחנות ההשמדה הנאציים, שבהם נכלאו כשלושה מיליון צוענים וכארבע מאות אלף מהם נספו בהם. ללמדנו עד כמה מסוכן וחסר גבולות הוא מימד השנאה והפחד, המדביקים אות קין במצחו של ציבור שלם בלי עכבה, ומתוך הצורך, כביכול להגן על חברה המרגישה עליונה על אחרת.


מאהל של צוענים בגרמניה, ציור שמן מהמאה ה-19

המחקר המודרני על מוצא הצוענים החל עוד בשנות השישים של המאה ה-18. סטיבן ואלי, סטודנט מאוניברסיטת ליידן, פרסם בעיתון וינאי רשימה, ובה ציין שבמחקר הלשון המלברית (קבוצת איים סמוכה להודו), הבחין בדמיון למלים ששמע אצל הצוענים.

גם כיום אפשר לחקור את מוצא הצוענים רק על פי רסיסי מידע בלשניים ובאמצעות יצירות מוסיקליות (תחום שבו הפליא לעשות המלחין הספרדי מנואל דה פאייה). המסקנה המקובלת כיום על מרבית החוקרים היא, שמוצאם מצפון-מערב הודו, עמק האינדוס העליון, כל גבול מדבר סינד. למסקנה גיאוגרפית מדהימה זו הגיעו החוקרים מתוך שחזור מסע הצוענים מהודו לאירופה, בעקבות השוואת מלים המופיעות בניבי הצוענים למונחים דומים מלשונות הארצות שבהן עברו שיירות הנודדים, וכן כתוצאה מניתוח מוטיבים מוסיקליים צועניים וניסיון לבודדם ולמקמם מחדש בנתיב הנדודים.

מסתבר שמילים ב"צוענית" כמו RAI – אדון, RAWNI – גברת, RASHAI – אדם, הן אכן מלים בניב ההודי המדובר סמוך למדבר סינד. ניב הודי אחר מוטבע במילים PANI- מים, או BAL – שיער. DARIDU- הוא ים הן בפרסית והן בשפת הצוענים. FOROS, השוק הביזאנטי, מצא את דרכו אל הלשון הצוענית, וגם במלה היוונית DROMOS-דרך, משתמשים הצוענים. ויש דוגמאות נוספות. (ראה מסגרת למעלה משמאל על לשון הרומאני).

במקביל להארה בלשנית זו טרחו כאמור גם מוסיקולוגים ופיענחו את יסודות הסגוריה, אחד מיסודות השירה והנגינה של הפלמנקו הספרדי. החזרה המונוטונית על תו אחד כבנוסחת כישוף שמאני היא כנראה חוליית הקשר המוסיקלי בין אירופה להודו.

למרות שתמונת המוצא בהירה היום למדי, לוח הזמנים הצועני עדיין מעורפל. רוב החוקרים נוטים להסכים שהצוענים עזבו את הודו בערך בשנת 1000 לספירה. דיווחים ראשונים עליהם בכתובים יש באירופה המרכזית והמערבית במאה ה-15. בראשית המאה ה-16 הם כבר היו מוכרים באנגליה כבעיה חברתית. באותה תקופה נחקקו חוקים "אנטי צועניים" במקומות שונים באירופה.

מה קרה בין המאה ה-11 ל-15? חלק מהזמן, כך אנו יודעים היום, הם היו עבדים ברומניה, שהיתה אז עדיין בשולי הקיסרות הביזנטית ויעד לפלישות סלאביות. יתכן שגדודי צלבנים שנעו בין ביזנטיון לבין הבלקן, אי שם במאות ה-12 וה-13, הביאו איתם צוענים לאירופה. זו, מכל מקום, הנחה שאין לה סימוכין.


ילד צועני מנגן ברחובות איסטנבול, עזרה לפרנסת המשפחה

הנתיב בין מדבר סינד לעמק ההינדוס לתורכיה – שוחזר, כאמור, על פי השפה. נותרת בעינה השאלה, מה קרה שם בצפון-מערב הודו, שקבוצה כזו נאלצה לנטוש את מקומה ולנדוד עד אירופה במשך כ-500 שנה. כבר שמענו על רעב כבד בהודו, על מלחמות, על שואות טבע ועל מגיפות קשות, ואף לא אחת מכל אלה שיגרה משלחת בדמות עם שלם לאירופה.

שמות ומחמאות
כפי שקורה לא אחת, הקשר בין שמות העמים בפי עצמם לבין אלו המקובלים אצל עמים אחרים – לקוי. כך גם כאן. ROM, הוא שמם בפי עצמם, ומילולית פירושו: "אדם בן גזענו". כך, MONDO ROM הוא: אני צועני.

שפתם נקראת איפוא בפיהם רומאני. לשם זה אין כמובן כל קשר לרומנית מרומניה או לרומניוטית משווייצריה. את השם הזה לא אימצה אף לשון. ביוון הם נקראים "אתינגני". מכאן גם נגזרו כל השמות שניתנו לצועני בארצות הבלקן ובמזרח אירופה: אציגן, ציגנה, צינגאינער (ביידיש),צינקלי. 

בהולנדית הם נקראים הית'נס, בספרדית חיטנוס ובצרפתית ז'יטאן. הצרפתים יודעים לכנותם גם בשם בוהמינס. כינוי זה מתייחס כפי הנראה לכך, שלצרפת הגיעו הצוענים אחרי ששהו בבוהמיה שבמרכז אירופה. ובאותה קונוטציה אפשר להבין גם כיצד התבלבל הכינוי בוהמי למי שעיסוקו באמנות ומראהו חורג מן האופנה המקובלת. הגרמנים כינו אותם טרטרים וגרמו בכך לבילבול מוחלט עם כל הסינדרום המזרחי. הגדילו לעשות האנגלים שקראו ללהקות הנודדים האלה בשם "בני פרעה", אגיפטים – ג'פסי (GYPSY). גם אנחנו בעברית נטלנו את השורש צ.ע.ן שפירושו לנדוד, וזה התאים נפלא לעובדה שמצרים הפרעונית נקראה לפנים גם צען, ויצרנו מושג מקביל לאנגלית.

הערבים בצפון אפריקה קוראים להם "חראמי" (גנבים). פשוט כך. ובערבית של המזרח התיכון שמם נאוור, וביחיד נורי, ופירושו – שחור ובהשאלה – בזוי. כדי להגביר את הרושם – גם "זוט", שפירושו גולגולת ובהשאלה – "נבלה סרוחה".

מה מכל זה חדר לשפת ה-ROM או לתחום הגדרותיהם העצמיות? מאומה.
ה-ROM מתחלקים ל-5 ישויות משניות: KALDERASH במזרח אירופה ובבלקן; SINTI באיטליה, בשוויץ ומעט גם בצרפת; JITANOS בצרפת, בחצי האי האיברי ובמרוקו. GYPSY בסקנדיביה, בבריטניה, באמריקה ובהונגריה; MANOSH באיטליה, בגרמניה ובאוסטריה. כיצד קוראים להם באיראן? באפגניסטן? בפקיסטן? לא קוראים להם. בארצות אלה, מסתבר, הפיצול האנושי כל כך גדול, שספק רב אם יש אפשרות לבודד היום אוכלוסיות ולהורות עליהן כקשורות גיניאלוגית לצוענים של אירופה.


לפי האגדה התפזרו הצוענים בעולם מלווים בבעלי חיים ומאז הם
נודדים בדרכים, מנגנים בימים וגונבים בלילות

יש כמובן נסיונות, לקשור את הקורבטים, הנודדים של איראן מחבל זרגר לאבותיהם של הצוענים האירופאים, כמו הנסיונות לשחזר במדוייק את נתיב היציאה מהודו דרך מעבר בולאן דוקא. אנו כאן, במסגרת הזו, לא נוכל לתקוף את התיאוריות האלה שרק מיעוטן נשען על עובדות בלשניות של ממש. אפשר רק להמשיך ולצטט את מוסכמת המחקר, כי אי-שם במפנה המאות 11-12, התפצלו שוב, מסיבה לא נהירה, הצוענים של איראן, והחלו לשעוט בשיירות (וורידו) – מערבה. רובם, נאמר כבר, דרך אנטוליה והבלקן, ומיעוטם פנו לסוריה, הדרימו משם לארץ ישראל ולמצרים, ומשם דרך ארצות צפון-אפריקה והמגרב. הגל הזה נעצר אי שם במאה ה-16 בספרד. ללמדנו, שגם הגל שבא מהבלקן וגם זה שעבר את צפון אפריקה נעצרו בחצי האי האיברי. לעובדות הגיאוגרפיות האלה תהיה משמעות מאוחר יותר, כשהמוזיקה תהפוך לאחד מסימני ההיכר של הצוענים.

חברה, מיעוט או עם?
מאחר שדנו בפרשת המעבר מהודו ותפוצת ה-ROM על פני אירופה, יהיה זה מן הראוי לציין, שאין אנו יודעים כלל כמה אנשים יצאו משם. הם, בכל אופן, מכנים את הסאגה הזו – דוקריפן, כלומר המסע. עוד יותר מוזר יהיה לציין שהיום, כמעט אלף שנים מאוחר יותר, עדיין אין מספר מדוייק של הצוענים בעולם. יש טוענים – מיליון. יש המרחיבים ל-4 מיליונים. גם אלה וגם המקסימליסטים, המורים על כ-10 מיליון בכל קשת תנועתם העתיקה ועד צפון אמריקה, אינם יכולים לבסס את הערכותיהם על שום מיפקד, אלא על אומדנים בלבד.

הסיבות לאיהבהירות הסטטיסטית הזו נעוצות בעיקרן במאפייני החברה הצוענית:
1. אין להם כתב.
2. שפתם היא מזיגה של ניבים "רומאניים" עם שפת הארץ הספציפית שבה הם חיים.
3. אין להם כל שייכות או זיקה טריטוריאלית או מדינית.
4. בארצות קאתוליות לטיניות הם קאתולים; בארצות מוסלמיות הם מוסלמים. אשר לזרמים פגאניים, ובעיקר שמאניים, אכן יש כאלה במידה מסויימת ובחברות הצועניות, אלא שקשה מאוד להבדיל היום בין הגרעין האמיתי של הפגאניזם ובין יכולתם הפנטסטית של הצוענים לספק את דרישתם הקלוקלת של התיירים ל"רומנטיקה" ול"אותנטיות" בפרוטה.
5. הם חסרים מיסוד חברתי משותף לכל החברות שלהם הפזורות על פני ארבע יבשות.

כאן המקום לציין שאין, ומעולם לא היה, לצוענים מלך. "ברון הצוענים", דמות אגדית שמצאה דרכה ליצירות מוסיקליות וספרותיות של המאה ה-19, הוא שיבוש מתוך חוסר ידיעה של התואר הצועני ROM BARO שפירושו – ראש משפחה, וכאלה יש בין הודו לארה"ב אלפים. גם השרלטן ומאחז העיניים, הצועני הצרפתי מסייה אבאנוביל מרחוב ויקטור הוגו 77, בפריס, שהציג עצמו בזמנו כמלך ואידה ואובוד ה-3, לא היה אלא סוחר רעיונות זריז, שמכר כמה ראיונות טובים לעתונות האירופית מוכת רגשי האשמה בשנות ה-50, אחרי שנחשפה פרשת הזוועה של השואה הצוענית.


ב-1971 התכנסו לראשונה נציגי צוענים והקימו את הקונגרס הרומאני הבינלאומי. בין השאר, הדגל הזה נבחר כדגלם של הצוענים (אנשי הרומא)

עם זאת, יש לצוענים האירופאים חתך חברתי פנימי דומה למדי בכל ארצות היבשת. מכיוון שצוענים מהארצות הקאתוליות, כולל ארצות מזרח אירופה, או לפחות נציגיהם, נפגשים אחת לשנה בשני מקומות, סביר להניח שקשרים חברתיים נקשרים בין השבטים והמשפחות. כך גם נשמרים מושגים בלשניים רומאניים, ואולי אף אמונות פרה-נוצריות. למפגשים אלה, בסנט-מרי דה-לה מר (צרפת) ובביצות מריסמס (ספרד) יש מימד חברתי מלכד, בצד העובדה שהפכו למכרה הכסף הצועני בתעשיית התיירות העולמית.

החברה הצוענית האירופאית מתחלקת באופן גס לשניים: יושבי הערים והנודדים. אלה כאלה נדחים מפני החברה הממוסדת. לא עזרה השואה שלהם, לא סייעו החינוך המודרני וסיסמאות הליברליזם האנושי, לא הועילו שמות של אישים צועניים מפורסמים כמו המלחין סראטה, נגן הנבל הקלאסי ניקנור זבלטה, וזמר ונגן פלמנקו, מהגדולים שהעולם מכיר מניטס דה פלטה (ריקרדו באייארדו). הצוענים עוסקים עדיין במסחר בבהמות, ברוכלות, בקדרות, בנפחות, בבידור קרקסים, באילוף חיות בר ובהצגתן ברחובות העיר, כ"כישוף" ובשאר להטים שיש בהם מאחיזת העיניים הנבזית המותירה טעם רע בפי הצופה המטיל פרוטתו לכובע, ומן הסתם גם אצל בעל הכובע עצמו.
הקו הכלכלי המאפיין את רוב הצוענים,

מגרש שדים צועני במצרים

עירוניים כנודדים, הוא עוניים. במקומות מסויימים (בתורכיה, ביוון, בסרביה, ואפילו בדרום ספרד) זהו עוני נורא, והוא מתבטא, בין השאר, בלבוש הקרעים של ילדיהם. אלה נשלחים אל ריכוזיי היישובים, ובעונת התיירות אל מרכזי הקניות, כדי לפשוט יד.
אשה צעירה, לבושה בלואים ומלוכלכת, שעל חזה תלוי תינוק אפוף זבובים ולידה מתרוצצים עוד שני זבי חוטם וזולגי עיניים, וכולם יחד עסוקים במרץ רב בהערת רחמי האורח, הם חזיון נפוץ למדי ברחובות ספרד. פחות מכך, בצרפת, שם מכבידה המשטרה את ידה על פושטי היד. בארצות הבלקן ובתורכיה הם נאסרים כאשר הם נתפשים פושטים את ידם. גם תושבי הארצות האלה בעצמם אינם עשירים גדולים, והרי לנו שתי סיבות טובות לכך שאין שם כמעט צוענים.

שותפות גורל
ההיסטוריה הצוענית באירופה רצופה בגזרות על רקע גזעני. נראה שפרדיננד הקאתולי מאראגון (1499), שבימיו הצליחה האינקוויזיציה לגרש את רוב יהודי ספרד, היה הראשון שחוקק חוקים של ממש נגד הצוענים. כלומר, נראה שלא יצאו חמישים שנה מיום הגעתם לספרד, וכבר טעמו הצוענים את טעמה של האפליה. מאז ועד מלחמת העולם השניה לא פסקו להתפרסם צווים המגבילים את נוכחותם במקומות היישוב. ודווקא האנגלים, שמשום מה מצטיירים כנאורים יותר מעמים אחרים, הצטיינו בכמות הצווים ובאיכותם המרושעת. אחרי שואת הצוענים במלחמת העולם השניה בוטלו כל הצווים, האיסורים, וההגבלות נגדם, אך מסתבר שאין בכך כדי לשנות את דעת הקהל המבוססת נגדם, שלא השתנתה במאת השנים האחרונות. ממשלת גרמניה לדוגמא, לא הסכימה עד היום לשלם פיצויים למשפחות צוענים שנפגעו במלחמה.

טבעי שבני חברה מנודה כל כך יבחרו להתגורר בחברותא. כך אנו מוצאים אותם עדיין נודדים, כלומר – עדיין חסרי השכלה קאנונית, וכן גם – חסרי קביעות בעבודה. במילים אחרות, חייהם מיטלטלים בין דחיה חברתית, התרחקות מרצון, בעיות חברתיות כלכליות, עוני, חוסר השכלה, אלימות המביאה לדחיה חברתית נוספת וחוזר חלילה.

בסך הכל התמונה הזו די עגומה, וגם בביקור בעיר הצוענית היחידה בעולם, גוואדיס (GUADIX), בגבול נוודה בדרום ספרד, שהיא גם ציורית ויפה מאוד, אין כדי למתן את הבעיה. באלימותם ובעוניים של צועני גוואדיס יש משום חיזוק לכל הנאמר עד כאן. הייפלא איפוא שגם כאשר הם מנסים לחרוג מתדמיתם השלילית כאנטיכריסטים ולחסות תחת כנפי הכנסיה לא הצליחו לאמץ להם שום קדוש בקנה מידה רציני ?למרות הקאנוניזיציה של שרה, קדושתם ופטרוניתם, לא היתה זו יותר מאשר נערה אלמונית ששמשה כמשרתת של שתי המרימות, מריה סלום ומריה יעקב, שתי העדות להיעלמותו של ישו מן הקבר בדרכו אל הנצח. שרה לה קאלי (שרה השחורה) קוראים לה.


קרון צוענים בגרמניה, צילום משנת 1935

לפי המסורת היטלטלה סירה ללא מפרש וללא משוטים מחופי ארץ הקודש עד לפתחו של נהר הרון בביצות קמארג שבדרום צרפת, על שפת הים התיכון. משפגעה הסירה בחוף יצאו ממנה שתי המרימות והמשרתת שרה. המקום נקרא "מרים הקדושה של הים" ("סנט-מרי דה-לה-מר"), ובמבצר החוף של הכפר הציורי הזה, מול הכנסיה הגדולה,נפגשים אלפי צוענים מדי שנה בשבוע האחרון של מאי, לחגוג את העליה לרגל לקדושתם. בני הפלוגתא הצוענים של אסכולת צרפת טוענים שכל האירוע חל במריסמס, ביצות השפך של הנהר הספרדי גוודלקיוויר לאוקיינוס האטלנטי. כך או כך, למפגשי אלפי הצוענים האלה באים כיום עשרות אלפי תיירים, גורגוס ברומאני, ומכל מקום, גם פה וגם שם טוענת המסורת המפוארת הזו, לאשה משרתת שקבורה אי שם בביצה, ספרדית או צרפתית, והרי זה היינו הך.

כאשר נאספים הצוענים, אפשר להבחין בהיררכיה מסויימת בחברה הזו. קבוצת משפחות קרובות, בדרך כלל דוברות שפה אחת (כלומר, מאותה ארץ), נקראת ויקה. בראש ויקה כזו עומד בדרך כלל וויווד, שסימן ההיכר שלו הוא עגיל באוזנו. כל צועני אחר ששם עגיל באוזנו ואין לו תואר וויווד, קרי אין הוא זקן מופלג, הריהו נוכל, מאחז עיניים ולמצער – פאנקיסט או דוגמן של תייר חובב צילום ורודף סנסציה.


כפר צועני בסלובקיה

זה המקום לציין, שיחד עם אגדת העגיל באוזן הצועני, גם חטיפת הילדים אינה מוסיפה כבוד למי שמשיח בה. לטענתם של הצוענים שהזדמן לי להכיר הם פוריים למדי, מביאים לעולם יותר ילדים משיש ביכולתם הכלכלית להאכיל ולהלביש, ועל כן מגוחכת היא הטענה המרושעת הזו. ליד הוויווד הנכבד עומדת בימי כנסים וחגים משפחתיים "מועצת הזקנים". "זקנים" אלה הם ראשי המשפחות המרכיבות את הויקה. התפקיד הציורי ביותר במערך המנהלתי הזה הוא של אשה מבוגרת, העומדת במועצת הזקנים לצד הוויווד. שמה הוא – פורי דאי. לו היינו מחפשים את דגם המכשפה, הפסיכולוגית, יועצת הסתרים, רופאת האליל, המיילדת הראשית וכו', הרי שבה, בפורי דאי, מגולמים כל התפקידים האלה. דא עקא, תפקידה מסתיים עם תום כינוסי האביב, ומשפנו הקרוואנים, או היום (לדאבון לב התיירים) המכוניות והאוטובוסים, כל אחד לדרכו, ותמה מהומת "העלייה לרגל", תם גם תפקידה השנתי של הגברת הזקנה וזו חוזרת לשגרת חייה עד לחג הבא.

נוכחותה המפתיעה של הפורי דאי במציאות הבנאלית בדרך כלל של הצוענים הוא אחד הסממנים, אולי האחרונים, למוצא הלא אתאיסטי שלהם. כאמור, דתם הרשמית היא דת מדינתם, אלא שבשירים, בריקודים, ובטקסי הרפואה יש יסודות של פולחן פגאני קדום של כשפים ושל אמונה בעצמים עם נשמה. כך חדרה לשירה הקלאסית הספרדית דמותה של לונה, היא אלת המוות שפניה ירח כסף, צבע גופה ירוק ושדי בדיל לה. כך חדרה לתרבות של ספרד, פורטוגל ודרום צרפת אמנות ריקוד המוות, שגרסתו האחת היא התנועה הקפואה של הפלמנקו, וגרסתו האחרת היא עמידתו של לוחם הפרים בזירה ותנועתו האיטית עד אימה.


רוב המטיילים בערי אירופה מזהים את הצוענים כקבצנים מלווים בתינוקות 

קצת רומנטיקה
זר פרחי יסמין על מצח נערה צועניה הפך להיות בשירה ובמחזאות, בעיקר אלו של פדריקו גרסיה לורקה, סמל לתאווה לוהטת, לרמז הבוטה והמשכר. ייתכן שזה עוד אחד מאותם סממנים פגאניים שנותרו בחברה הצוענית, שלאשה מותר להביע בגלוי את חפצה בגבר מסויים כל עוד אינה נשואה, ואת דברה היא אומרת בפרחים. בצד אמירת-קריצה זו יש לציין במפורש שמוצאם ההודי ומורשתם המוסלמית-קתולית-פגאנית, וכן מגוריהם בחברות מסורתיות ושמרניות למדי בדרום אירופה או באסיה ובצפון אפריקה, הם גורמים מסייעים לעובדה שאשה צוענייה "בוגדת" מטופלת בסכין, ושהגבר הצועני נוהג באשתו כבוד בביתו פנימה אך ברחוב ובחברה הצוענית נשמע קולה של הצוענייה, ובעיקר בימי זקנתה. כל ימי היותה אשה פורה ובעלת מימד נשיות, תפקידה מצטמצם לתחום הביולוגי של הבאת ילדים לעולם וטיפול בהם. אוי לצועניה שתנסה לחשוב אחרת מבעלה, שלא לדבר על נסיון מצידה להיזכר בימי הפרחים שלה בעודה רווקה.

הסכנה הגדולה של "עיסוק בצוענים" היא הגלישה לרומנטיקה מזוייפת ולשימוש בקלישאות שמקומן יאה לאופרה "כרמן", או ל"רומנסרו הצועני" של לורקה. אולם אין להתעלם מן העובדה, שמכל קבוצות הצוענים האירופאיות, הדומיננטית ביותר בחיי התרבות של ארצה היא הקבוצה הספרדית, המרוכזת באנדלוסיה שבדרום ספרד. קשה לתאר את התרבות בספרד של היום ללא משקלם הסגולי הגבוה של הצוענים, למרות היותם מיעוט אתני (לגבי "כרמן" ראה מסגרת משמאל).

התייר הממוצע מכיר את עניי הצוענים הפושטים יד בכל פינה ומביכים את הצופים באומללותם התובענית. יש כאלה שגם נלכדים בקסמי הזיוף בצורת "הצגה צוענית" של גברת מגונדרת ומקושטת ב"תכשיטים צועניים", בריקוד, בצילום ברחוב תמורת פרוטה ו"בניחוש" בכף היד. אולם גם זאת, אותו תייר נרעש מצלילי הגיטרה, מהקשת הקסטנייטות, משירת "הזמר המתוק" (-CAN TO JONDO) וממקצבי הליריקה והפואטיקה הספרדית, את כל אלה הוא חייב לצוענים, שמבלי דעת העבירו אל אירופה את המזיגה המוזרה של מזרחיותם, ומבלי להתערב בחברות האירופאיות האלה – הפכו לחלק מן הנוף האנושי שאין לתאר אותו היום בלעדיהם.

מפגשים עם צוענים
המטייל ברחובות אירופה נתקל בצוענים בתחנות רכבת ובקרנות רחוב, מושיטים יד לנדבה או מנגנים בגיטרה או כינור בתמורה לכמה פרוטות. המראה של אישה בבלויי סחבות, עם תינוק זב חוטם המוטל בקרבה, מתחננת למטבע מהעוברים ושבים מחזק את הסטריאוטיפים השליליים שיש לרוב האירופים (והתיירים) כלפי הצוענים.

מי שרוצה להכיר יותר לעומק את אורח חייהם של הצוענים (או בלשונם – אנשי רומא, Roma people או Romani), יכול לבקר בכפרים שלהם שפזורים במדינות שונות, בעיקר במדינות הבלקן ובמזרח אירופה. יש ישובים של צוענים ברומניה, בולגריה, מקדוניה, סרביה, סלובקיה, צ'כיה, הונגריה ותורכיה.
רוב הכפרים הללו קטנים למדי, עם כמה מאות עד כמה אלפי תושבים, שגרים לרוב בבתים דלים, פחונים וצריפים. הישוב הצועני הגדול באירופה נמצא בבולגריה  – סטוליפינובו (Stolipinovo), שם חיים כ-20,000 תושבים.


לקריאה נוספת:

 

צוענים בירושלים  
צוענים בירושלים
דריה מעוז    
רבים אינם יודעים שבישראל חיים כמה אלפי צוענים, בעיקר בירושלים. הקהילה קטנה ולא מוכרת, בניה מזוהים בטעות כערבים, מספרם מתמעט, שפתם נעלמת ותרבותם נכחדת
 
צוענים בקולנוע  
צוענים בקולנוע
דני ורט    
מכרמן ואזמרלדה עד "זר בין צוענים" של גאטליף. על דימוי הצוענים בקולנוע

 צילומים בכתבה: ספי בן יוסף, אייסטוק, ויקיפדיה

 

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

טרק בצפון-מערב איסלנד

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code