לכל עם יש מיתוסים שבאים לפרש, או למצער לתת הסבר ספרותי כלשהו, לראשיתו הלוטה בדרך כלל בערפל. לכל עם יש אוייבים המטפחים מיתוסים היסטוריים משלהם. הרומנים, למשל, סיפרו שמקורם בשבטים התראקיים שהתערבו בשבטים גרמניים, ולימים הומצא אף דראקולה, שעל הבעלות עליו הם רבים היום עם ההונגרים. בצד עובדות מוצקות אלה – כל הרומנים גנבים, כך אומר המיתוס. בדרך זו, ברור שכל הסקוטים קמצנים, כל הספרדים גסי רוח, וכל הגרמנים טיפשים. ליד כל אחד מהתארים המיתולוגיים האלה אפשר לחקור ולהעלות את המיתוס האחר, וסופו של דבר שנקבל מזיגה פולקלוריסטית המתחככת בשוליו הרחבים מאוד של המדע. לקריאה נוספת:
הצוענים בחרו לתאר לכל מי שמוכן להאזין, את סיפור צליבתו של ישו ככישלון מקצועי של נפח צועני. לפי מיתוס זה הופיע קלגס רומי באוהלו של הנפח וביקש ממנו לחשל את אחד מארבעת המסמרים שנועדו לצלוב את המשיח למחרת היום. הצועני רודף הבצע אכן חישל את המסמר, אלא שזה נותר מלובן ומלוהט, וכמה שטבל אותו הנפח בחבית המים, יצא המסמר מלוהט כאש. הבין הצועני שיד האל בנס הזה, ואחוז אימה זרק את המסמר אל מחוץ לאוהלו. נתקע המסמר באדמה ושרף את סביבותיו, עד שקם הצועני, פירק את אוהלו ונס על נפשו. שב והקים את אוהלו במקום שהקים, ומשניעור בבוקר המחרת מצא את המסמר המלובן נעוץ בפתח אוהלו, מלהט את סביבותיו ומקלל את הצועני לנצח. ושוב נמלט הצועני. למותר לציין שהמסמר לא מילא את יעודו המקורי, וישו כנראה נצלב בשלושה מסמרים בלבד. בצורה אופיינית מאד מציג עצמו כאן הצועני כרודף בצע, מקולל, נודד נצחי ועני מרוד. גם המיתוס שמחוץ לבקתות הצוענים, זה שמספרים עליהם האחרים, אינו מיטיב איתם. בספר תולדות מלכי פרס, "שאהנמה" של פירדווסי, שנכתב לפני כאלף שנים, מסופר על השאח הגדול בהרם עו'ר, ששלח לשכנו ההודי, המלך שנגהול, הוראה לשגר לפרס עשרת אלפים מנגנים על לירה, זכרים ונקבות רכובים על ברווזים (התייחסות מבודחת למדי למקורו של עם שכיום יצא שמם של בניו לשימצה כגנבי עופות משק בית). כשהגיעו הנגנים, כך מסופר בשאהנמה, נתן השאח בהרם לכל אחד מהם שור וחמור וגרעיני חיטה בכוונה לעשותם איכרים, אלא שהם אכלו את הבקר ואת החיטה והעדיפו לרכב על חמוריהם. ציווה עליהם השאח להסתלק מארצו ולנגן לכל הבריות בעולם, כך שיהיו כולם מאושרים כאילו הם עטופים במשי. וכך בהוראת השאח, התפזרו נגני הלירה על פני העולם. מלווים בכלבים ובזאבים הם נודדים בדרכים, מנגנים ביום וגונבים בלילה.
יציאת הודו |
![]() |
מגרש שדים צועני במצרים |
עירוניים כנודדים, הוא עוניים. במקומות מסויימים (בתורכיה, ביוון, בסרביה, ואפילו בדרום ספרד) זהו עוני נורא, והוא מתבטא, בין השאר, בלבוש הקרעים של ילדיהם. אלה נשלחים אל ריכוזיי היישובים, ובעונת התיירות אל מרכזי הקניות, כדי לפשוט יד.
אשה צעירה, לבושה בלואים ומלוכלכת, שעל חזה תלוי תינוק אפוף זבובים ולידה מתרוצצים עוד שני זבי חוטם וזולגי עיניים, וכולם יחד עסוקים במרץ רב בהערת רחמי האורח, הם חזיון נפוץ למדי ברחובות ספרד. פחות מכך, בצרפת, שם מכבידה המשטרה את ידה על פושטי היד. בארצות הבלקן ובתורכיה הם נאסרים כאשר הם נתפשים פושטים את ידם. גם תושבי הארצות האלה בעצמם אינם עשירים גדולים, והרי לנו שתי סיבות טובות לכך שאין שם כמעט צוענים.
שותפות גורל
ההיסטוריה הצוענית באירופה רצופה בגזרות על רקע גזעני. נראה שפרדיננד הקאתולי מאראגון (1499), שבימיו הצליחה האינקוויזיציה לגרש את רוב יהודי ספרד, היה הראשון שחוקק חוקים של ממש נגד הצוענים. כלומר, נראה שלא יצאו חמישים שנה מיום הגעתם לספרד, וכבר טעמו הצוענים את טעמה של האפליה. מאז ועד מלחמת העולם השניה לא פסקו להתפרסם צווים המגבילים את נוכחותם במקומות היישוב. ודווקא האנגלים, שמשום מה מצטיירים כנאורים יותר מעמים אחרים, הצטיינו בכמות הצווים ובאיכותם המרושעת. אחרי שואת הצוענים במלחמת העולם השניה בוטלו כל הצווים, האיסורים, וההגבלות נגדם, אך מסתבר שאין בכך כדי לשנות את דעת הקהל המבוססת נגדם, שלא השתנתה במאת השנים האחרונות. ממשלת גרמניה לדוגמא, לא הסכימה עד היום לשלם פיצויים למשפחות צוענים שנפגעו במלחמה.
טבעי שבני חברה מנודה כל כך יבחרו להתגורר בחברותא. כך אנו מוצאים אותם עדיין נודדים, כלומר – עדיין חסרי השכלה קאנונית, וכן גם – חסרי קביעות בעבודה. במילים אחרות, חייהם מיטלטלים בין דחיה חברתית, התרחקות מרצון, בעיות חברתיות כלכליות, עוני, חוסר השכלה, אלימות המביאה לדחיה חברתית נוספת וחוזר חלילה.
בסך הכל התמונה הזו די עגומה, וגם בביקור בעיר הצוענית היחידה בעולם, גוואדיס (GUADIX), בגבול נוודה בדרום ספרד, שהיא גם ציורית ויפה מאוד, אין כדי למתן את הבעיה. באלימותם ובעוניים של צועני גוואדיס יש משום חיזוק לכל הנאמר עד כאן. הייפלא איפוא שגם כאשר הם מנסים לחרוג מתדמיתם השלילית כאנטיכריסטים ולחסות תחת כנפי הכנסיה לא הצליחו לאמץ להם שום קדוש בקנה מידה רציני? למרות הקאנוניזיציה של שרה, קדושתם ופטרוניתם, לא היתה זו יותר מאשר נערה אלמונית ששמשה כמשרתת של שתי המרימות, מריה סלום ומריה יעקב, שתי העדות להיעלמותו של ישו מן הקבר בדרכו אל הנצח. שרה לה קאלי (שרה השחורה) קוראים לה.
קרון צוענים בגרמניה, צילום משנת 1935
לפי המסורת היטלטלה סירה ללא מפרש וללא משוטים מחופי ארץ הקודש עד לפתחו של נהר הרון בביצות קמארג שבדרום צרפת, על שפת הים התיכון. משפגעה הסירה בחוף יצאו ממנה שתי המרימות והמשרתת שרה. המקום נקרא "מרים הקדושה של הים" ("סנט-מרי דה-לה-מר"), ובמבצר החוף של הכפר הציורי הזה, מול הכנסיה הגדולה,נפגשים אלפי צוענים מדי שנה בשבוע האחרון של מאי, לחגוג את העליה לרגל לקדושתם. בני הפלוגתא הצוענים של אסכולת צרפת טוענים שכל האירוע חל במריסמס, ביצות השפך של הנהר הספרדי גוודלקיוויר לאוקיינוס האטלנטי. כך או כך, למפגשי אלפי הצוענים האלה באים כיום עשרות אלפי תיירים, גורגוס ברומאני, ומכל מקום, גם פה וגם שם טוענת המסורת המפוארת הזו, לאשה משרתת שקבורה אי שם בביצה, ספרדית או צרפתית, והרי זה היינו הך.
כאשר נאספים הצוענים, אפשר להבחין בהירארכיה מסויימת בחברה הזו. קבוצת משפחות קרובות, בדרך כלל דוברות שפה אחת (כלומר, מאותה ארץ), נקראת ויקה. בראש ויקה כזו עומד בדרך כלל וויווד, שסימן ההיכר שלו הוא עגיל באוזנו. כל צועני אחר ששם עגיל באוזנו ואין לו תואר וויווד, קרי אין הוא זקן מופלג, הריהו נוכל, מאחז עיניים ולמצער – פאנקיסט או דוגמן של תייר חובב צילום ורודף סנסציה.
כפר צועני בסלובקיה
זה המקום לציין, שיחד עם אגדת העגיל באוזן הצועני, גם חטיפת הילדים אינה מוסיפה כבוד למי שמשיח בה. לטענתם של הצוענים שהזדמן לי להכיר הם פוריים למדי, מביאים לעולם יותר ילדים משיש ביכולתם הכלכלית להאכיל ולהלביש, ועל כן מגוחכת היא הטענה המרושעת הזו. ליד הוויווד הנכבד עומדת בימי כנסים וחגים משפחתיים "מועצת הזקנים". "זקנים" אלה הם ראשי המשפחות המרכיבות את הויקה. התפקיד הציורי ביותר במערך המנהלתי הזה הוא של אשה מבוגרת, העומדת במועצת הזקנים לצד הוויווד. שמה הוא – פורי דאי. לו היינו מחפשים את דגם המכשפה, הפסיכולוגית, יועצת הסתרים, רופאת האליל, המיילדת הראשית וכו', הרי שבה, בפורי דאי, מגולמים כל התפקידים האלה. דא עקא, תפקידה מסתיים עם תום כינוסי האביב, ומשפנו הקרוואנים, או היום (לדאבון לב התיירים) המכוניות והאוטובוסים, כל אחד לדרכו, ותמה מהומת "העלייה לרגל", תם גם תפקידה השנתי של הגברת הזקנה וזו חוזרת לשגרת חייה עד לחג הבא.
נוכחותה המפתיעה של הפורי דאי במציאות הבנאלית בדרך כלל של הצוענים הוא אחד הסממנים, אולי האחרונים, למוצא הלא אתאיסטי שלהם. כאמור, דתם הרשמית היא דת מדינתם, אלא שבשירים, בריקודים, ובטקסי הרפואה יש יסודות של פולחן פגאני קדום של כשפים ושל אמונה בעצמים עם נשמה. כך חדרה לשירה הקלאסית הספרדית דמותה של לונה, היא אלת המוות שפניה ירח כסף, צבע גופה ירוק ושדי בדיל לה. כך חדרה לתרבות של ספרד, פורטוגל ודרום צרפת אמנות ריקוד המוות, שגרסתו האחת היא התנועה הקפואה של הפלמנקו, וגרסתו האחרת היא עמידתו של לוחם הפרים בזירה ותנועתו האיטית עד אימה.

רוב המטיילים בערי אירופה מזהים את הצוענים כקבצנים מלווים בתינוקות
קצת רומנטיקה
זר פרחי יסמין על מצח נערה צועניה הפך להיות בשירה ובמחזאות, בעיקר אלו של פדריקו גרסיה לורקה, סמל לתאווה לוהטת, לרמז הבוטה והמשכר. ייתכן שזה עוד אחד מאותם סממנים פגאניים שנותרו בחברה הצוענית, שלאשה מותר להביע בגלוי את חפצה בגבר מסויים כל עוד אינה נשואה, ואת דברה היא אומרת בפרחים. בצד אמירת-קריצה זו יש לציין במפורש שמוצאם ההודי ומורשתם המוסלמית-קתולית-פגאנית, וכן מגוריהם בחברות מסורתיות ושמרניות למדי בדרום אירופה או באסיה ובצפון אפריקה, הם גורמים מסייעים לעובדה שאשה צוענייה "בוגדת" מטופלת בסכין, ושהגבר הצועני נוהג באשתו כבוד בביתו פנימה אך ברחוב ובחברה הצוענית נשמע קולה של הצוענייה, ובעיקר בימי זקנתה. כל ימי היותה אשה פורה ובעלת מימד נשיות, תפקידה מצטמצם לתחום הביולוגי של הבאת ילדים לעולם וטיפול בהם. אוי לצועניה שתנסה לחשוב אחרת מבעלה, שלא לדבר על נסיון מצידה להיזכר בימי הפרחים שלה בעודה רווקה.
הסכנה הגדולה של "עיסוק בצוענים" היא הגלישה לרומנטיקה מזוייפת ולשימוש בקלישאות שמקומן יאה לאופרה "כרמן", או ל"רומנסרו הצועני" של לורקה. אולם אין להתעלם מן העובדה, שמכל קבוצות הצוענים האירופאיות, הדומיננטית ביותר בחיי התרבות של ארצה היא הקבוצה הספרדית, המרוכזת באנדלוסיה שבדרום ספרד. קשה לתאר את התרבות בספרד של היום ללא משקלם הסגולי הגבוה של הצוענים, למרות היותם מיעוט אתני (לגבי "כרמן" ראה מסגרת משמאל).
התייר הממוצע מכיר את עניי הצוענים הפושטים יד בכל פינה ומביכים את הצופים באומללותם התובענית. יש כאלה שגם נלכדים בקסמי הזיוף בצורת "הצגה צוענית" של גברת מגונדרת ומקושטת ב"תכשיטים צועניים", בריקוד, בצילום ברחוב תמורת פרוטה ו"בניחוש" בכף היד. אולם גם זאת, אותו תייר נרעש מצלילי הגיטרה, מהקשת הקסטנייטות, משירת "הזמר המתוק" (-CAN TO JONDO) וממקצבי הליריקה והפואטיקה הספרדית, את כל אלה הוא חייב לצוענים, שמבלי דעת העבירו אל אירופה את המזיגה המוזרה של מזרחיותם, ומבלי להתערב בחברות האירופאיות האלה – הפכו לחלק מן הנוף האנושי שאין לתאר אותו היום בלעדיהם.
מפגשים עם צועניםהמטייל ברחובות אירופה נתקל בצוענים בתחנות רכבת ובקרנות רחוב, מושיטים יד לנדבה או מנגנים בגיטרה או כינור בתמורה לכמה פרוטות. המראה של אישה בבלויי סחבות, עם תינוק זב חוטם המוטל בקרבה, מתחננת למטבע מהעוברים ושבים מחזק את הסטריאוטיפים השליליים שיש לרוב האירופים (והתיירים) כלפי הצוענים. מי שרוצה להכיר יותר לעומק את אורח חייהם של הצוענים (או בלשונם – אנשי רומא, Roma people או Romani), יכול לבקר בכפרים שלהם שפזורים במדינות שונות, בעיקר במדינות הבלקן ובמזרח אירופה. יש ישובים של צוענים ברומניה, בולגריה, מקדוניה, סרביה, סלובקיה, צ'כיה, הונגריה ותורכיה. |
לקריאה נוספת:
רבים אינם יודעים שבישראל חיים כמה אלפי צוענים, בעיקר בירושלים. הקהילה קטנה ולא מוכרת, בניה מזוהים בטעות כערבים, מספרם מתמעט, שפתם נעלמת ותרבותם נכחדת | ||||||||
|
צילומים בכתבה: ספי בן יוסף, אייסטוק, ויקיפדיה