אוהבים אותך כרמן

צילום: יואל שתרוג

כרמן, הצוענייה הנצחית, קיימת כבר כמאה וארבעים שנה ובכל פעם היא חוזרת אלינו, כדי להפגין את אותן איכויות המיוחדות לה: חושניות, אהבת עצמאות, תכונות הנתפסות היום אצל רבים כמאפיינים ברורים של הצוענים. הקשר בין הדמות האגדית למציאות רופף כמובן מאוד.
כרמן הופיעה לראשונה בסיפורו של פרוספר מרימה (1854) ובאופרה של ז'ורז' ביזה ומאז היא מופיעה שוב ושוב, בכל פעם באדרת חדשה, בעיקר על מסכי הקולנוע. בסרטו של פרמינגר ("כרמן ג'ונס"- ארה"ב 1954 ) היא כושית מפתה ובוגדנית בבית חרושת אמריקאי לטבק. בסרטו של סאורה ("אני אוהב אותך כרמן"- ספרד 1983) היא רקדנית פלמנקו חושנית. בסרטו של גודאר ("שם פרטי כרמן"- צרפת 1984) היא שודדת בנקים הרוצה לממן הפקת סרט דוקומנטרי בצרפת. ההקשרים משתנים בכל אחד מן העיבודים, אך הדמות נשארת תמיד אותה צועניה גאה ומרדנית.
מה יש בדמותה של כרמן שקוסם כל-כך לתרבות המערבית?
מרימה מספר את סיפור האהבה, הבגידה והנקמה במסגרת וידויו של דון חוזה ערב הוצאתו להורג בעוון רצח כרמן אהובתו. כרמן עובדת בבית חרושת לטבק שעליו מופקדת יחידת המשמר של דון חוזה. "לראשונה לא מצאה חן בעיני כלל, אולם כדרך הנשים והחתולות שאינן באות בשעה שקוראים להן ובאות כשאין קוראים להן, התעכבה כרמן לידי".
כרמן מסתבכת בתגרה עם אשה ונשלחת למאסר. דון חוזה מצטווה ללוותה אל בית
הסוהר. היא משכנעת אותו לשחררה ונמלטת. דון חוזה עצמו נשלח למאסר, ומצליח להימלט בעזרת סכין שמעבירה אליו ידידתו. לאחר זמן מה הוא חוזר לצבא ופוגש את כרמן הרוקדת לפני מפקדיו. היא מפתה אותו לזנוח את משמרתו ונענית לחיזוריו. אחר כך היא מסבירה: "החזרתי את חובי ועכשיו כדאי שתשכח אותי. פגשת את השטן ויצאת חי, ברך את האל". דון חוזה ממאן להיפרד וממשיך לחפש אותה. היא צצה שוב, כאשר היא מסתבכת בעסק הברחה ומבקשת ממנו שיעלים עין מן העבירות על החוק. בתמורה היא מוכנה להיפגש עימו. דון חוזה הקנאי אינו מוכן לסבול את חיזורי מפקדו אחרי כרמן, והורג אותו בשגגה. כעת הוא נאלץ להצטרף אל עסקי ההברחה הצוענית. כרמן היא עתה ה"רומי" שלו (אשתו), אלא שיש להף מסתבר, גם מאהב אחר שזה עתה שוחרר מהכלא. גם גבר זה נרצח בידי דון חוזה הזועם, שקנאתו אינה נותנת לו מנוח. כרמן מסרבת להיכנע: "איני אוהבת אותך יותר. אני הרומי שלך ואתה רשאי להרגני, אולם כרמן תישאר חופשייה תמיד. צוענייה נולדה וצוענייה תמות". דון חוזה הורג אותה ומסגיר עצמו לידי המשטרה.
הגלגולים הקולנועיים משנים לעתים את מיקומו הגיאוגרפי של וההיסטורי של הסיפור, או רווים מסויימים הקשורים לגיבורים, אך המוטיבים הצועניים נשזרים בקפידה בכל אחת מן הגרסאות: הקריאה בקלפים, המחול והשירה, הלבוש הצבעוני, הפרחים בשיער, החיים שמחוץ לחוק או הדו-קרב. גם לדמותה של כרמן נקשרות מספר תכונות בסיסיות שבלעדיהן לא תהיה כרמן- כרמן: הארוטיות, הצורך בחירות, הנאמנות הבעייתית, והמחוייבות להווה.
בסרטו "שם פרטי כרמן" מנסה גודאר לברר מה עומד מאחורי השם הפרטי, כלומר, מה מסתתר מאחורי ההקשרים התרבותיים שנקשרו לשם כרמן. התוצאה בסרטו היא הפשטה של הסיפור המקורי על נפתוליו העלילתיים, וחשיפת הקונפליקט הבסיסי כפי שהוא, ללא כחל ושרק צועני- האהבה הבלתי אפשרית בין שתי דמויות שנמשכות לבלתי מושג. כרמן של גודאר כמו בכל קודמותיה,נמצאת בתנועה מתמדת לעבר אובייקט רומנטי חדש, אשר כוח משיכתו פג ברגע שהוא הופך לאפשרי, למושג. כרמן היא, מבחינות רבות, התשובה הנשית לדון ז'ואן.
"עין הצועני כעין הזאב", מצטט מרימה בסיפורו פתגם ספרדי. כרמן אינה כיפה אדומה, אפילו לא בעיני יוצריה. 

כתבה: ענת שפאץ