שמעתי את הדיונה שרה

בדיונות מזמרות נמצאו גרגירי חול מלוטשים, מבריקים וכדוריים יותר מהרגיל. האם אינטראקציות בין גרגירי החול הללו גורמות לחול לשיר? מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד, בהנחה לגולשי מסע אחר!

לפני עשר שנים נחנך בעיר קוטוגה (Kotoga) שביפן מוזיאון החול נימָה, שבו מוצג שעון החול הגדול בעולם, חמישה מטרים גובהו, מטר אחד קוטר בסיסו. משקל החול שבשעון הוא טונה אחת, ומיליוני הגרגירים הזעירים שבו זורמים כל העת מחלקו העליון לתחתון דרך צינורית צרה מאוד, שקוטרה 0.85 מילימטר. זרימת החול נמשכת שנה אחת בדיוק, ובסופה, ביום האחרון של השנה בחצות הלילה, הופכים את השעון, ותקתוק החול מתחיל מחדש.
עם כל הכבוד לחול במוזיאון של קוטוגה, הסיפור המרתק באמת נמצא דווקא בחול שבחוף ימה של העיר. חולות קוטוגה ניחנו בתכונה מופלאה: הם משמיעים קולות. זו, כנראה, הסיבה לכך שחוף קוטוגה (Koto הוא כלי מיתר יפני מסורתי) מכונה גם "החוף המוזיקלי" ו"החוף המזמר". ביפן יש עוד כמה חופים מזמרים, ומתברר שהתופעה אינה ממש נדירה. ידוע על יותר משלושים אתרים בחופי העולם ובמדבריותיו, שבהם "שרים" החולות בקולות שונים ומשונים, חלקם רועמים במיוחד, כולל אתר הנמצא לא הרחק מכאן, בחצי האי סיני.

גניחה חנוקה ונהמות רעם בהר הפעמון
כ־1,500 שנה חלפו מאז שהתופעה הוזכרה לראשונה בספרות, ועדיין אין הסבר מדעי מלא לשאלה מהם החולות המוזיקליים וכיצד נוצרות אותן מנגינות, שריקות או נהמות הבוקעות מגרגירי החול. התפישה המקובלת היא שהחול המנגן מורכב רובו ככולו מקוורץ, המשמיע קולות במהלך תנועת הגרגירים. בחופי הים תדרי הקולות הם בדרך כלל גבוהים, קצרים וחלשים יחסית; הצלילים של דיונות החול המדבריות חזקים הרבה יותר. הם נשמעים בתדר נמוך יחסית ונמשכים זמן רב, לפעמים כמה דקות. המוזיקה של הדיונות מלווה בדרך כלל גם ברעידת הקרקע.

תיאור מאלף של התופעה אפשר למצוא בכתביו של הסיני טון־פאן משנת 880, המספר על שטח חולי במחוז קאנסו (Canso). כאשר רוכבים שם על סוס או מהלכים ברגל, מתאר טון־פאן, "נשמעות שאגות החול למרחק של עשרות קילומטרים". תיאור מודרני יותר, מוזר לא פחות, מביא החוקר הבריטי ר.א. בגנולד, ששהה במדבר לוב במלחמת העולם השנייה. "בשתי הפעמים זה קרה בלילה שקט. לפתע נשמע רעם מלא עוצמה, כה חזק עד כי נאלצתי לצעוק כדי שבני הלוויה שלי יוכלו לשמוע אותי. במהרה החלו חולות ממקומות אחרים להשמיע קול[…] מצרפים את המוזיקה שלהם, עד כי נראה היה שהם מנגנים באותו הקצב. המקהלה המוזרה נמשכה יותר מחמש דקות, לפני שהדממה חזרה והקרקע פסקה מלרעוד".
לא הרחק משם, בחצי האי סיני, כקילומטר אחד משפת המים, אפשר לשמוע את נהמת החול בג'בל נאקוס (Nakus) או נאגוס (Nagus) – "הר הפעמון" בערבית. עדי שמיעה מספרים כי כאשר חול נע בהר, נשמעים הצלילים למרחוק. החוקר האמריקאי קרינגטון בּוֹלטוֹן, שהיה באיזור בסוף המאה ה־19, מתאר את מוזיקת החול ששמע כרצף של טונים נמוכים, כמו צליל הבס של העוגב.
תיאור מפורט וציורי של המתרחש בהר מופיע בספרו של ח. בר דרומא "הנגב" משנת 1935:  "ההר הזה בנוי אבן־חול לבנה ומתפרכת[…] באחת הגאיות העמוקות[…] נצטבר חול נודד, חול דק ויבש, עד לגובה 120 מטר[… אחת משכבות] החול נתונה בשיפוע גדול והחול עצמו דק ויבש מאוד ומשום כך הוא נעתק ממקומו על נקלה ומחליק ויורד במגע בלבד; ובשעה שהחול מחליק ויורד משמיע ההר את קולו – מִתחילה קולות גניחה חנוקים ורועדים ואחריהם קולות שאון ונהמת רעם המתגלגל ובמידה שתנועת החול מתגברת כן מתגברים והולכים הקולות וכאשר ינוח החול ישקטו גם המה".  

קולי קולות ובנות קול בג'בל נאקוס
מה גורם לקולות המשונים הללו? אחד ההסברים מתייחס למרקם החול, גודל הגרגירים, צורתם ומידת הלחות שבהם. מתברר כי בדיונות מסוימות קיימים גרגירי חול מלוטשים, מבריקים וכדוריים יותר מהרגיל, הנוצרים כתוצאה מהתנגשויות של הגרגירים בינם לבין עצמם. כאשר חלה תנועה כלשהי בחול, מתרחשות אינטראקציות בין גרגירי החול הללו, אז נוצרים הקולות ולעתים גם רעידות.
במחקר שנערך באחרונה בדק צוות חוקרים קנדי את אורכי הגל של האור הנפלט מהגרגירים. הבדיקה הראתה כי החול המנגן, להבדיל מחול רגיל, מכיל מים מעורבים בסיליקה (דו תחמוצת הצורן), מה שיוצר ריכוז גבוה במיוחד של קריש סיליקה (silica gel). הג'ל הזה, סבורים החוקרים, מדביק את הגרגירים בצורה רופפת, וכאשר יש תנועה של אוויר, הגרגירים מתחילים לנוע בהרמוניה ולהרעיד את האוויר בדומה לפעולת הקוֹלן, המשמש לקביעת טון ולכיוון כלי נגינה.
עד כאן ההסבר של הפיזיקאים הקנדים, שמודים גם הם כי אינם מבינים לחלוטין מאין מוציאים הגרגירים את הקולות. וכאילו לא די בכך, מתברר כי החולות עצמם לא תמיד מנגנים. החולות בג'בל נאקוס, למשל, משמיעים את קולם "רק לפרקים". משהו על הגחמות של חולות נאקוס אפשר ללמוד מעדותו של חוקר בשם פלמר, המופיעה גם היא בספרו של בר דרומא: "פלמר וחבריו ראו את גבעולי הקש התקועים בחול שהמה מרעידים אף כי כל רוח לא נשבה אז. מרוב חום ויובש, ממגע רגליה של חיה, מכובד הסלע המתגלגל או מאיזו סיבה אחרת יעתק החול ממקומו ויוליד קולות וקולי קולות ובנות קול והשומע לא ידע אי מזה וכיצד באו קולות אלה". בינתיים, כך נראה, גם החוקרים לא ממש מבינים אי מזה וכיצד באים הקולות.