תפריט עמוד

שמורת האריות של אדמסון ובית היתומים לחיות של שלדריק

שמורת האריות של אדמסון ובית היתומים לחיות של שלדריק

מיליוני קוראים הזדהו עם סיפוריהן של אלזה הלביאה ואלינור הפילה. גורת האריות, שהושבה לטבע על ידי בני הזוג אדמסון, והפילה שניצלה בידי משפחת שלדריק הפכו לסמל במאבק להגנת חיות הבר באפריקה. שמורת האריות של אדמסון ובית היתומים לחיות של שלדריק פועלים גם היום, והרבה מאוד אריות, קרנפים, פילים וזברות חייבים את חייהם לאנשים האמיצים האלה

בפברואר 1956 ירה ג'ורג' אדמסון, מפקח הציד הראשי בשמורות הטבע של צפון קניה באותה תקופה, בלביאה תוקפנית. לאחר הירי נשמעו יללות של שלושה גורים, שנלכדו במאורת סלעים צרה. ג'ורג' חילץ את השלישייה והביא אותה לביתו שליד העיירה הקטנה איסיולו (Isiolo), שם טיפל בגורים עם אשתו, ג'וי. אחרי שנתיים הצליחו בני הזוג להחזיר את אחד הגורים – ליתר דיוק, גורה – לטבע. כמה שנים אחר כך כבר הכירו רבים ברחבי העולם את הלביאה אלזה, גיבורת ספרה של ג'וי אדמסון, "לחופש נולדה", שראה אור ב־1960.

מאז לא הפסיקו ג'ורג' וג'וי לפעול למען העברת טורפים מחיי שבי לחיי הטבע ולהעלאת המודעות  לנושא זה. ב־1987 פרסם ג'ורג' אדמסון את סיפור חייו עם האריות ועם אשתו ג'וי, בספר שנשא את הכותרת הדו־משמעית "My Pride and Joy". פעמים רבות הדגישו השניים את אמונתם, כי "אכן, אריות בר מסוכנים, אבל המסוכנים ביותר הם בני האדם; גם לחיות וגם לבני אדם אחרים". סיפור חייהם – ומותם – מוכיח כי הם ידעו על מה הם מדברים.

כדורי פרווה קטנטנים
"ג'וי, איפה את? בואי מהר, יש לי משהו בשבילך, נשמע קולו של ג'ורג'", מתארת ג'וי בספרה את המפגש הראשון עם שלושת היתומים, "גורי אריות, כדורי פרווה קטנטנים". "עברו יומיים עד שהגורים הסכימו לקבל מידינו חלב", היא כתבה, "אך משהחליטו סוף סוף לטעום מן החלב, הם לא רצו להפסיק". אחרי כמה ימים התאקלמו הגורים במחנה, התפנקו בזרועות מאמציהם והתחילו לגדול למעשה כחתולי בית.

במשך 12 שבועות הם חיו על תפריט מיוחד, שכלל חלב לא ממותק, סוכר ענבים, שמן דגים, עצמות וקמצוץ מלח. כשהגיעו לגיל שלושה חודשים כבר היו מסוגלים לאכול בשר טחון, הדומה לבשר שלועסת הלביאה לפני שהיא נותנת אותו לגוריה. הגורים התחזקו אט־אט, ואחרי חמישה חודשים, מספרת ג'וי, "השארנו להם חופש תנועה מוחלט במשך היום, ורק בלילה גידרנו אותם בביתם החדש שבין הסלעים שבקרבת ביתנו".

לאחר זמן־מה הבינו בני הזוג אדמסון, כי לא יוכלו לשמור אצלם תמיד את שלושת הגורים. שניים נמסרו לגן החיות ברוטרדם שבהולנד, והגורה החלשה ביותר, אלזה, נשארה איתם והפכה לבת משפחה. אלזה יצאה עם בני הזוג לציד, שיחקה עם פילים ויצאה לטיולים ביער. יחסים יוצאי דופן נקשרו בין ג'ורג' וג'וי לבין אלזה: היא ישנה איתם במיטה, לא חדלה לבקש ליטופים ופינוקים, ולדברי ג'ורג' אף תרמה רבות לשיפור מערכת היחסים בינו לבין אשתו. ג'וי שיחקה עם אלזה ואף עמלה על הכנת ארוחת הערב שלה, "שכללה כמויות גדולות של בשר נא, לרוב בשר כבש או עז. את יצר הטרף סיפקה אלזה בפיצוח עצמות".

בגיל שנה כבר התחלפו כל שיני החלב של אלזה בשיניים חדשות, ויום אחד, מתארת ג'וי, "חמקה אלזה ליער, שממנו הגיעונו, כעבור כמה דקות, צריחות איומות, ופתאום – שקט. אלזה טרפה עז. היתה זו הפעם הראשונה שאלזה טרפה בעל חיים. כיוון שהיתה טירונית במקצוע, לא ידעה מה עליה לעשות בטרף וסחבה את העז אלינו, כדי לשאול בעצתנו".

שעות רבות בילתה אלזה ביערות שבסביבה, ועם הזמן התפתחו נטיות הטרף הטבעיות שלה. בגיל 23 חודשים היא התייחמה בפעם הראשונה, ובני הזוג אדמסון החליטו כי קרב מועד החזרתה לטבע. "נראה היה שאלזה לקחה את העניין לידיה", כתבה ג'וי, "מזלנו ומזלה היה, שגידלנו אותה עד עכשיו בסביבתה ושהצליחה להתקבל לחברת בני מינה, שחיו חיים פראיים ממש". כשמלאו לאלזה 27 חודשים החליטו בני הזוג לשחרר אותה.

זה לא היה קל. תחילה, שיחררו אותה בסוואנות הירוקות של שמורת המסאי מארה בקניה – שדות הציד הנצחיים של הטורפים. אלזה לא הסתגלה למקום, ובריאותה הידרדרה. הניסיון נכשל, אבל בני הזוג אדמסון לא ויתרו. הם החזירו את אלזה לביתם, שיקמו את בריאותה ואחר כך שיחררו אותה שוב, הפעם בשמורת מרו (Meru), בשולי המדבר של קניה. בחבל מדברי יבש וקוצני זה הצליחה אלזה להשתלב. תחילה צדו עבורה ג'ורג' וג'וי אנטילופות, בדומה ללביאות שמכינות את כפיריהן לחיים עצמאיים, ובמהרה למדה אלזה לצוד בכוחות עצמה. היא הסתגלה היטב לחיי הבר ואף הזדווגה עם אריות, אך לא ויתרה על המשך הקשר החם עם הוריה המאמצים, שבאו לבקרה מדי פעם. באחד מביקוריהם ציפתה להם הפתעה: אלזה הופיעה עם שלושה גורים – אות סופי לכך שהסתגלה לחיי הטבע.

באותה שנה, 1960, הוציאה ג'וי לאור את הספר "לחופש נולדה", שמספר את סיפורה של אלזה. הספר נפוץ בכל העולם ועורר רגשות הזדהות עזים עם חיות הבר ועם זכותן לחיות בחופשי, בחיק הטבע. כשהיתה אלזה בת ארבע היא מתה בזרועותיו של ג'ורג' מקדחת קרציות והותירה כפירים יתומים, שלא השתייכו לשום חבורה. בני הזוג אדמסון טיפלו בשלושת הגורים, שיחררו אותם בשמורת סרנגטי (Serengeti) שבטנזניה, ועקבו אחריהם במשך חודשיים עד שנראה להם כי הסתגלו לחיים עצמאיים.

מקרקס לשמורת טבע
שנים ספורות לאחר מותה של אלזה, צולם סרט על הזוג אדמסון והלביאה אלזה ("Born Free"). 24 אריות הובאו לסט הצילומים – מגני חיות באפריקה, מקרקסים, מבתים פרטיים שבהם הוחזקו כחיות מחמד, ואפילו מחצר המלכות של קיסר אתיופיה אז, היילה סילאסי. בתום הצילומים החליט ג'ורג' לעשות מעשה: הוא הגיש בקשות לשמורות הטבע, לחץ והתחנן, במטרה להביא לשחרור האריות ולמניעת חזרתם לחיי שבי. רעיון זה עורר ויכוחים רבים. המתנגדים הצביעו על הסיכונים לאנשים ולחיות המשק מצד אריות שהסתגלו לחיים בקרבת בני אדם. הם טענו כי יש די אריות בטבע, וכי אין כל תועלת אקולוגית בפעולת ההשבה. ג'ורג' לא התחמק מהעובדה שהאריות מסוכנים, אבל טען: "אכן, אריות בר מסוכנים, אבל המסוכנים ביותר הם בני האדם, גם לחיות וגם לבני אדם אחרים". ועדיין לא ידע אז עד כמה הוא צודק.

לבסוף ניתן לו היתר להחזיק שלושה אריות ולשחרר אותם בשמורת מרו. אבל המזל לא האיר לו פנים: אחד האריות, שג'ורג' כינה בּוֹי, שבר את רגלו בהיתקלות עם תאו, וּוטרינר נאלץ לקבע את העצם השבורה בפין מתכת. זמן קצר אחר כך תקף בוי את בנו של מנהל השמורה ופצע אותו. המנהל ציווה להפסיק את הפרויקט ולסלק את האריות מהמקום. השנה היתה 1970. ג'ורג' נותר לבדו עם שלושה אריות, ללא מקום לשהות בו. ג'וי יצאה למסע הרצאות בעולם על ספרה "לחופש נולדה", והיחסים בין בני הזוג, ללא אלזה, הלכו והתקררו.

תמורת אלף לירות שטרלינג לשנה שכר ג'ורג' רצועת מדבר של יותר מאלף קילומטרים רבועים בפארק הלאומי מרו – שמורת קורה (Kora) – ופנה במלוא המרץ להמשך התוכנית להשבת האריות לטבע. ליד צוק קורה הקים מחנה מגודר, סגר בתחומו את אנשי הצוות והמבקרים ושיחרר את האריות אל הסביבה הפתוחה.

ג'ורג' עצמו לא פחד מאריות, על אף שהם תקפו אותו לפחות שלוש פעמים במהלך חייו. הוא נהג לצאת מהמחנה המגודר במכנסיים קצרים ובסנדלים ולהסתובב לצידם בשמורה. בידיו אחז לעיתים עז, שאותה נטלו מידיו אריות בלי לפגוע בו. רבים מהמבקרים בשמורת קורה בשנות השמונים זוכרים את הגבר, שמחלפות ראשו וזקנו ארוכות ולבנות, הולך בשבילי המדבר, אריות צועדים לידו והוא מלטף את ראשיהם.

ג'ורג' עקב אחרי שלבי ההסתגלות של האריות לטבע, וכשהיה צורך להשלים את מכסות המזון הדרושות להם, קנה גמלים ועיזים מהנוודים הסומלים שרעו את עדריהם באיזור. בדרך זו נוצרו גם יחסי תלות בין האריות לבין ג'ורג', ולאחר שנים ספורות הוכר המקום כשמורת טבע. אבל בכך לא הסתיימו הקשיים. אחד מעוזריו השחורים, מוג'ה, הותקף קשות בידי אריה וחולץ אך בקושי; אחיו של ג'ורג', טרנס, שחי עימו בשמורת קורה והיה אחראי לפריצת שבילים ולסלילת דרכים בה, הותקף וחולץ על ידי ג'ורג' ברגע האחרון, כשראשו כבר היה נתון בין מלתעותיו של אריה. אבל לסטנלי, עוזרו הוותיק של ג'ורג', לא שיחק המזל: בוי, האריה הוותיק, פצע אותו פצעי מוות. ג'ורג' נזעק למקום, כיוון את נשקו אל האריה שליווה במשך שמונה שנים, ירה בו מטווח קצר והרגו.

רציחות בשמורות טבע
למרות הקשיים והאכזבות, המשיך ג'ורג' בפרויקט השבת האריות לטבע. ב־19 השנים שחי בשמורה הוא שיחרר לטבע תריסר אריות שהגיעו מגני חיות בקניה ובאמסטרדם. להערכתו, האריות של קורה העמידו יותר מ־80 צאצאים. ג'ורג' הוכיח כי אפשר לשלב אריות מהשבי בשטח מחיה חדש, שם הם מסוגלים להעמיד צאצאים וליצור המשכיות מוצלחת של אריות פרא. כך, למשל, נעשה בשמורת נקורו (Nakuru) הסגורה, שאליה שוחררו כמה אריות במטרה לווסת את גידול האוכלוסין של האנטילופות.

ג'וי אדמסון בילתה שנים רבות בסיבובי הרצאות בעולם, שבהן חזרה וסיפרה את סיפורה של אלזה הלביאה, וכתבה ספרים נוספים על חיי האדם וחיות הבר באפריקה. כשהיתה בת יותר מ־60, שבה ג'וי לקניה, לחיים במחנה שבשמורת הטבע. ב־1977 החלה בתוכנית השבת נמרים לחיק הטבע בשמורת שבה (Shaba). היא קיבלה גורת נמרים בשם פני, וערכה איתה טיולים רגליים ברחבי השמורה, כדי להרגיל אותה לחיי חופש במקום. בערוב ימיהם, מצאו את עצמם בני הזוג אדמסון חיים במחוזות נידחים, בחברת הטורפים החביבים עליהם. כשנשאלו אם אינם מפחדים לחיות בקרב חיות הטרף, ביטלו את השאלה במחי יד, במשפטו הזכור של ג'ורג': "המסוכנים ביותר הם בני האדם, גם לחיות וגם לבני אדם אחרים".

ואכן, בינואר 1980 נרצחה ג'וי בשמורת שבה, על ידי משרת שפוטר מעבודתו בגלל חשד לגניבה. ג'ורג' יצא משתיקתו רבת השנים וב־1987 פירסם את הספר על חייו עם ג'וי והאריות. שנתיים אחר כך, ב־1989, נורה ג'ורג' למוות בשמורת קורה, על ידי שודדים סומלים. למרות הסיום הטראגי של בני הזוג, שמורת קורה חיה וקיימת. טוני פיצג'ון, שהצטרף למחנה ב־1972 כעוזר לג'ורג' בפרויקט האריות ועסק בעצמו בהשבת נמרים לטבע, ממשיך לטפח את השמורה. כמה מן האריות הועברו לשמורות אחרות באפריקה ומשמשים נושא למחקרים בנושא ההסתגלות לסביבה.

דפנה והפילים
דפנה שלדריק גרה בבית עץ קטן, הפונה אל שמורת הטבע ניירובי שבפאתי הבירה של קניה. מדי בוקר באים להשתכשך בבריכת הבוץ שבחצרה כמה פילונים, עטופים בשמיכות צמר להגנה על חום גופם. אלה הפילים היתומים של דפנה. מלווים אותם מטפלים אפריקנים, שעוזרים בפרויקט שנמשך כבר יותר מארבעים שנה – דפנה שלדריק מגדלת חיות בר שהתייתמו ומשתדלת לשמש להן תחליף אם, לפחות בשלבי חייהן הראשונים.

שלדריק התחילה לטפל בחיות הבר שהתייתמו כאשר היא ובעלה דיוויד התגוררו בשמורת הטבע הגדולה ביותר בקניה, צבו (Tsavo) – איזור צחיח, ששטחו כשטח מדינת ישראל. ציידים מפירי חוק הגיעו אל השמורה וצדו בקשתות ובחיצים משוחים ברעל פילים לשנהב, נמרים וזברות לפרוות, קרנפים לקרן (שיש לה ביקוש למטרות רפואה וגם לצורכי אמנות בעיקר במזרח אסיה. ראו "מסע אחר" 36 ו־76) וכל חיית בר שעשויה לשמש מטבע עובר לסוחר. דיוויד הקים יחידת שדה להילחם בציד הבלתי חוקי, אבל פעמים רבות איחרו לוחמיו להגיע לאתרי הציד, וכל שנותר להם לעשות היה להציל יתומים מפוחדים משיני הטורפים. אלה הגיעו אל מינהלת השמורה, שם לקחה אותם דפנה תחת חסותה.

סמסון, הפילון הראשון שהגיע לבית היתומים, גדל והיה למנהיג של חבורה שהתגבשה סביבו. כשהיה בן 12, היו תחת חסותו שני קרנפים, שלושה יענים ושישה תאואים. סמסון התייחס לכולם כאל פילים וציפה שייהנו כמוהו מן ההנאות הקטנות של החיים. הוא טעה: היענים, למשל, יצאו מאמבטיות הבוץ אומללים למדי, כשנוצותיהם דבוקות לגופם.

בדומה לבני אדם, גם אצל סמסון לווה גיל ההתבגרות בקשיים. חברת הקרנפים והיענים לא ענתה עוד על צרכיו, והוא התחיל להיעדר לימים ולשבועות. כאשר שב מן הגיחות, כילה את זעמו במבנים של מינהלת השמורה. בטבע, כאשר מתבגר פיל, מגרשות אותו הפילות הבוגרות מן העדר המשפחתי, ועליו לצאת לחיים עצמאיים. בני הזוג שלדריק נהגו בצורה דומה וגירשו אותו, בלב שבור, מבית היתומים.

וגר קרנף עם כבש  
בטבע, הפילות הנקבות מנהיגות את העדר המשפחתי, ועל כן אין פלא שאת תפקיד הנהגת בית היתומים ירשה מסמסון פילה. הפילה אלינור הפכה במהרה לשותפה של דפנה שלדריק בגידול היתומים, ולקוראי האנגלית היא מוכרת מספר הילדים המקסים "פילה בשם אלינור", שטרם תורגם לעברית. כשהיתה אלינור בת שנתיים מצאו אותה פקחי שמורת צבו ליד גופת אמה (שחץ מורעל היה נעוץ בה), והביאו אותה לביתה של דפנה. אלינור הנהיגה עדר מורכב ומשונה למדי, שגם נוצרו בו חברויות מפתיעות, עליהן מספרת דפנה שלדריק בספרה.

למשל, ידידות מופלאה בין קרנפה לזברה; קרנפה גדולה בת שלוש, שאמה נורתה לידה, הגיעה עצבנית לבית היתומים של דפנה. היא השתוללה, שברה את דלת האורווה ושקעה בדיכאון. מצבה הלך והידרדר, עד שלא נותר בה רצון לחיות. לעזרתה נחלץ זברה יתום ושובב, שאיבד את עדרו כאשר רדף אחר מיניבוס צבוע בפסים שחור־לבן. הוא לעס את הקרן של הקרנפה העצבנית והיא גירשה אותו; הוא חזר להטריד אותה והיא שבה וגירשה אותו; אט־אט התעורר בקרנפה הרצון לחיות והשתפר מצב רוחה, עד שהחלימה כליל. זוג נוסף שחי בקהילתה של הפילה אלינור הוא הקרנף סם והכבשה מבוזי. סם הגיע לבית היתומים מדוכא ופצוע, לאחר שאמו נטשה אותו ואריות תקפו אותו. הוא התחבר עם הכבשה מבוזי, ובלילות נדחק לישון בקרבתה, לקבל חום, ואולי גם נחמה פסיכולוגית, מצמרה הרך.

בנוסף לחיי הקהילה, דאגה דפנה לטפח את הקשר של החיות היתומות עם עדרי הבר. רוב הבוגרים העזו לצאת ולבלות זמן־מה עם חיות הבר, ובסופו של דבר ויתרו על הביטחון של אורוות החצר ובחרו בחיי הטבע. אבל אלינור נשארה עם משפחת שלדריק, אולי משום שפילות  נשארות תמיד בעדר המשפחתי המקורי. היא המשיכה לאמץ יתומים רבים וטיפחה קשרים חמים במיוחד עם בני מינה הפילים, ובמיוחד עם ררו. הפילון ררו הובא לבית היתומים על ידי פקחים, כאשר אלינור היתה עדיין בגיל העשרה. הוא רץ אליה מיד, נצמד אליה ולא עזב אותה. אלינור היתה גאה בבנה המאומץ, הציגה אותו במפגשיה עם פילי בר ואף הגנה עליו מפניהם בשעת הצורך.

שנות השבעים היו שנים קשות למשפחת שלדריק ולעדרי הפילים באיזור. בצורת ממושכת גרמה למותם של אלפי בעלי חיים. אלינור נהגה לצאת ולשוטט בגפה במרחבי השמורה ולאסוף יתומים. עשרות פילונים תשושים הגיעו לחווה ומתו אחרי זמן קצר. באותן שנים גם עלו בעולם מחירי השנהב, וגבר לחץ הציידים על הפילים. אחד הרגעים הקשים ביותר של משפחת שלדריק היה כשנתקל דיוויד בפיל גוסס, רגליו נפוחות ורקובות מרעל. זה היה סמסון, היתום הראשון שהגיע לביתם. מתוסכל ומיואש ירה דיוויד בסמסון, כדי לשים קץ לייסוריו. חודשים ספורים לאחר מכן נאלצו בני הזוג שלדריק לעזוב את שמורת צבו, בגלל שינויים שנערכו בשמורות הטבע בקניה. זמן קצר לאחר מכן מת דיוויד משברון לב.

שמרטף אפריקני
דפנה עברה לניירובי לבדה והתמסרה לטיפול בפילים יתומים. "הם מגיעים כשהם בוכים, מייללים ובלי רצון לחיות", סיפרה לי בביקורי הראשון במקום ב־1984. "אני שם כדי לתת להם טיפול אמהי". וזה לא תמיד פשוט. דפנה למדה בדרך הקשה כי חשוב לחקות עד כמה שאפשר את תנאי הגידול הטבעיים של בעלי החיים. כך, למשל, פילונים רכים בני פחות משנתיים מתו בידיה, בגלל השומן של חלב הפרות שהיא השקתה אותם. לבסוף מצאה נוסחת חלב שמתאימה להזנת פילים צעירים. ההנקה מתבצעת מבקבוקי ענק, מבעד לבד קנבס אפור וגדול, שאמור ליצור אצל הפילונים את תחושת הביטחון שיש להם ליד אמותיהם.

מטפלים מלווים את הפילונים 24 שעות ביממה. בדומה לדרך שבה מעבירה האם הפילה את הידע לצאצאיה, הם יוצאים עם הפילונים למרעה ומלמדים אותם איזו צמחייה טובה לתזונתם; הם עורכים להם רחצה יומית בבריכות הבוץ – הרגל חשוב לשמירה על העור העדין של הפילונים, משום שהבוץ אוצר לחות בעור ומגן עליהם ממכות שמש ומחרקים עוקצים; בימים הקרים עוטפים המטפלים את היתומים הקטנים בשמיכות צמר כדי לשמור על חום גופם, ובלילות הם ישנים על דרגש קטן לידם, מוכנים לעזור בכל עת שיידרשו לכך.

למרות הטיפול המסור, גידול הפילונים היתומים גורם לא פעם לשברון לב. במהלך ביקורי הראשון במקום ראיתי פילון ינוקא בן שלושה חודשים נלחם על חייו, שרוע על חבילות קש ועטוף בשמיכות. ימים ספורים לאחר מכן הוא מת. פחות ממחצית היתומים המגיעים אל דפנה מצליחים לשרוד. פעמים רבות הם מגיעים פצועים, ובעיקר שבורים מבחינה נפשית. כל פילון שאינו מחזיק מעמד גורם כאב לב, אבל דפנה מתנחמת בכך שבזמן שהאריכה את חייו הוא זכה לחום ולאהבה, שנשללו ממנו אחרי שאמו נהרגה.
הפילונים החיים באורוותיה של דפנה יוצרים חבורות קטנות. כאשר מתגבשת קבוצה של פילונים חזקים דיים, הם יוצאים עם דפנה למסע ארוך אל שמורת צבו הרחוקה, שם ממתינה להם אלינור. היא מאמצת את היתומים למשפחתה המורכבת, וצועדת איתם צעד נוסף לקראת חיי הטבע במחיצת הפילים החופשיים.

מדי פעם עוזבת דפנה את ביתה, לובשת ארשת קרב ויוצאת למסעי הרצאות בעולם, בהם היא קוראת למלחמה בציד הבלתי חוקי ובטבח חיות הבר. מצלמות טלוויזיה ועיתונאים מכרכרים סביבה, והיא עולה לכותרות. אחר כך היא חוזרת לביתה הצנוע שבפאתי שמורת הטבע, מפשילה את שרווליה וחוזרת למלאכת הקודש השקטה שלה.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האי הכי צפוף בעולם

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות