תפריט עמוד

שייט במזרח קנדה – ארבעה בקאנו אחד

שייט במזרח קנדה – ארבעה בקאנו אחד

חלקה המזרחי של קנדה, סמוך לגבול עם ארצות הברית, מרושת באינספור מקווי מים: אגמים, נהרות, פלגים ומפלים. משפחה ישראלית אחת חוותה את כל היופי הזה ממש מגובה המים, בשיט הרפתקני ומלא הפתעות בקאנו

עזבנו את טורונטו בגשם שוטף. לאחר חודשיים ללא משקעים, נפתחו ארובות השמים מעל העיר הקנדית, ובתוך שניות היא נשטפה בכמויות עצומות של מים. היה זה חודש אוגוסט, ולפנינו היה מסע סביב האגמים הגדולים שבגבול ארצות הברית וקנדה, איזור שנראה כי רובו מכוסה אגמים ונהרות. התוכנית היתה לנסוע במכונית, לשוט בקאנו, לטוס במטוסים ולצעוד ברגל באיזור שבו התגוררו בעבר שבטים אינדיאניים. המשלחת שלנו כללה את אמוץ בן החמש, סלע בן התשע, סוזן בת זוגי ואני.

לאחר שש שעות נסיעה הגענו לכפר קטן, שבו התחלנו את המסע והקמנו שני אוהלים סמוך למים. לילה ראשון וחשוך בלב היער הוא סיבה לבהלה גדולה ולתנועה ערה בין האוהלים. בימים הבאים טיילנו באיזור המכוסה בחלקו הגדול אגמים ויערות. בין נקודות היישוב חיברו הרבה נחלים ונהרות ומעט דרכים סלולות. עץ המייפל החליף בהדרגה את התירס והפך לגידול העיקרי, ומטעים רבים שלו נראו לאורך הדרכים. רוב הסירופ המיוצר באיזור זה מופק בדרך המסורתית. את השרף הנחלב מגזע העץ אוגרים בדליים ומובילים על מזחלות הנגררות על ידי סוסים אל מקום הבישול. שם, בליל חורף ארוך, מתאספים היצרנים ומבשלים את הנוזל בהילולה גדולה.

יתרונותיו של הקאנו
לפי המיתוס האמריקני, הבוקר הוא גיבור התרבות של תקופת ההתיישבות באמריקה הצפונית, אבל המיתוס הקנדי מציג גרסה אחרת. הרבה לפני שרינגו וביל קרטר דהרו על סוסיהם לעבר השמש השוקעת, פילסו החלוצים הקנדים את דרכם מערבה, כשהם חותרים בקאנו אינדיאני בסבך האגמים והנהרות של הארץ הצפונית.

כל חלקה המזרחי של קנדה הוא מאות אלפי קילומטרים רבועים המרושתים באלפי אגמים, נהרות, בריכות, שלוליות וכל צורה אחרת של מקווי מים. השבטים האינדיאנים שחיו כאן נעו בקלות יחסית על פני חבל הארץ הקפוא בחורף; בקיץ, הדרך היחידה לנוע ממקום למקום היתה בהפלגה על פני המים. 

האינדיאנים נזקקו לכלי שייט שיוכלו להתמודד עם מים סוערים ותנאי מזג אוויר קשים, ואשר יוכלו לשאת ציוד למסעות ארוכים. למשקל היתה חשיבות מכרעת, מכיוון שלא פעם היה על הנוסעים לחצות קטעים יבשתיים בין מקווה מים אחד למשנהו, כשהציוד וכלי השיט על גבם. הקאנו ענה על צרכים אלה. במקור, נבנתה סירה ארוכה והידרודינמית זו מקליפת עץ ליבנה. היא היתה יציבה מאוד, בעלת קרקעית שטוחה ורחבה למעבר במים רדודים. עשרות השבטים שחיו באיזור שבין האוקיינוס האטלנטי במזרח, האגמים הגדולים במערב ומפרץ הדסון בצפון ניהלו את חיי המסחר וגם את המלחמות בסירות קאנו.

אנחנו לא התכוונו לנהל מלחמות, ואפילו לא לקשור קשרי מסחר, אלא לצאת למסע בקאנו על המים. היינו בדרכנו אל אגם ששת המיילים (SIX MILES LAKE) שבו התכוונו להתחיל את השיט. על כביש צדדי שהוביל לכיוון צפון־מזרח גילינו במפה שבקצהו, על חופיו של המפרץ, שוכנת PENETANGUISHENE. שארית הדרך עברה עלינו באימונים לבטא בקול רם את שם המקום הזה, מחשש שניאלץ לשאול מישהו על הדרך אליו.

חופו של מפרץ ג'ורג'יאן חולי ורחב, ודומה לחוף ים. גם גודלו של המפרץ, שמצידו האחד אי אפשר לראות את צידו השני, מטעה והוא נראה כמו ים רחב ידיים. הקמנו שני אוהלים לא הרחק מקו המים, והלכנו לישון לצלילי מוסיקת טכנו שבקעה משתי סירות מירוץ נוצצות, מלאות בצעירי העיירה בעלת השם הבלתי אפשרי, שאולי מבטאים אותו פנטאנגוושנה, ואולי לא.

הבוקר שלמחרת התחיל בטבילה במים הקרירים. לאחר שהקפנו את סוורן סאונד (SEVERN SOUND) וחצינו את הגשר מעל נהר סוורן, יצאנו לדרך. הנהר היה התוואי שקישר בין מפרץ ג'ורג'יאן לאגם סימקו, ובמאה הקודמת התנקזה אליו כל התנועה. המשכנו צפונה, לאורך חופיו המזרחיים של המפרץ. לארוחת צהריים אספנו תותי בר ואחר הצהריים שוב חנינו בפארק קטן על גדות אגם ששת המיילים. מכאן תכננו לצאת לשיט הקאנו, מסע של 56 קילומטרים מאגם ששת המיילים למפרץ ג'ורג'יאן ומשם במעלה נהר גיבסון.

כל המשפחה בקאנו אחד
האיש השמן עמד והביט בציוד שהלך ונערם על הרציף. קאנו ארוך וצר, עשוי אלומיניום שצבעו כחול, התנדנד במים לצד הערימה שהלכה וגבהה. "אתם מתכוונים להיכנס ארבעה אנשים לקאנו אחד?", שאל בספקנות. כשעניתי בחיוב  הוא הביט בי בחוסר אמון מוחלט.

העמסנו את הציוד על הקאנו, כשהוא ארוז ומוגן היטב מפני המים, ונכנסנו בזהירות פנימה. סוזן, בחודש הרביעי להריונה, ישבה בחרטום. סלע מאחוריה, אחריו אמוץ ואני במאסף. כל אחד מאיתנו אחז באומץ במשוט. ביקשתי מהאיש השמן שישחרר את החבל מן הרציף, וכך יצאנו לדרך.

אגם היורון בקנדה
נוף טיפוסי באגם היורון

חצינו מפרצון קטן ופנינו צפונה לאורך חופו המערבי של אגם ששת המיילים. אמנם שכרנו את הקאנו הגדול ביותר שמצאנו, אבל מטעננו היה כבד למדי, כך שרוב הקאנו היה טבול במים, ורק 20 סנטימטרים הפרידו בין קצהו העליון לפני המים. סוזן, שישבה ראשונה, היתה אמורה לקבוע את קצב החתירה. אבל זה לא תמיד עבד, ורוב המסע נראה הקאנו כמו טחנת רוח.

לאחר שעתיים של חתירה התעקל האגם מזרחה והסתיים במפרץ קטן ומוגן. בראשו גלשו המים אל נחל רדוד ומסולע. פנינו למשטח של סלע חשוף לא הרחק מהנחל ונחתנו על היבשה. המעבר היבשתי הראשון בשורה ארוכה של מעברים שהמתינו לנו לאורך הדרך.

אחרי ארוחת הבוקר, העברנו את הקאנו על ציודו אל ערוץ הנחל שנמצא במרחק 120 מטרים מן האגם. ערמנו את כל הציוד על החוף, ובמאמץ משותף העברנו אותו אל הנחל. כל שנותר לי היה להעביר את הקאנו. הנפת 32 קילוגרמים באורך של שישה מטרים וברוחב של מטר אינה משימה קלה, במיוחד אם צריך לשאת אותם ביער. כמעט שעתיים לאחר שהתחיל המבצע ישבנו שוב בסירה, וסוזן הדפה אותנו בעזרת המשוט מן החוף.

הערוץ היה צר עד כדי כך שהיער הצומח על גדותיו הסתיר את השמים. ניצלנו את הזרם כדי לנוח ממאמץ החתירה, וגלשנו באיטיות קדימה. מתוך השקט עלו קולות היער, והמים הצלולים פכפכו בנעימות. לאחר כשעה נשפך הנחל אל אגם קטן, הראשון משישה, בדרך למפרץ ג'ורג'יאן. צמחי מים כיסו את פני האגם, וחלקים גדולים היו מכוסים פרחי מים. ריבוי הצמחייה הקשה עלינו את מציאת קו החוף ומעברי המים. מזווית הראייה הנמוכה של הקאנו נדמה היה לנו לא פעם שהדרך חסומה מכל הכיוונים.

שוב נאלצנו לעבור עם הציוד והקאנו ביבשה. הפעם היה המעבר ארוך ותלול יותר מקודמו. כשנכנסנו לסירה חשנו גאווה של מנצחים. בחמש אחר הצהרים חלפנו במעבר צר מן האגם האחרון אל מימיו של מפרץ ג'ורג'יאן. המפרץ, הצמוד לאגם היורון (HURON), הוא חלק ממערכת האגמים הגדולים, המכסים יחד 247,000 קילומטרים רבועים. מימיהם של ארבעה מן האגמים הללו נשפכים במפלי הניאגרה לאגם אונטריו וממנו לנהר סנט לורנס. כשמופה האיזור בראשונה נחשב מפרץ ג'ורג'יאן לאגם בפני עצמו, אבל היום הוא נחשב לחלק מימת היורון; וכך משישה אגמים נותרו חמישה.

סירות קאנו נחות על פני המים 

ביקור לילי מפחיד
השמש עדיין עמדה גבוה בשמים בשש בערב, כשעגנו על אי קטן. בפעם השלישית באותו יום פרקנו את הקאנו, משכנו אותו אל היבשה, והקמנו אוהל על משטח קטן בקצהו המחודד של האי, היישר אל מול המים.

השמש המשיכה לרדת לאיטה בקשת ארוכה. כמה רצועות עננים רחוקים הסתירו במערב את מפגש השמש עם מי המפרץ. כמעט בלי ששמנו לב ירד החושך והשתלט על הכל. בסביבות השעה עשר שוב ראינו את השמש, לפני שנעלמה במי האגם. היא החליקה מתחת לעננים וניצבה רגע בינם לבין המים, שולחת קרניים שהאירו הכל באור מופלא. מי האגם זהרו באדום, וחזית העצים בלטה על רקע השמים החשוכים כבר במזרח.

הקסם פג בבת אחת, ועם רדת הלילה צנחו גם הטמפרטורות. הקור שלח אותנו לאוהל. אספנו את האוכל בשתי שקיות, קשרנו אותן בחבל ואת קצהו השני השלכנו מעבר לענף גבוה. בעזרת החבל הרמנו את השקיות, והותרנו אותן משתלשלות כשלושה מטרים מעל פני הקרקע. לא רצינו שדובים שחורים ודביבונים יבקרו בלילה באוהל בחיפוש אחרי המזון. הנחנו שאם הריח ימשוך אותם למחנה, הם יתאכזבו לגלות שהאוכל נמצא הרחק מהישג ידם ויתרחקו כלעומת שבאו.

כיבינו את המדורה בחול ובמי אגם, וזחלנו אל שקי השינה. כשהשתרר השקט, אפשר היה לשמוע קולות מכל עבר. לפתע נשמעו צעדים משני צידי האוהל. הרגשתי את פעימות ליבי הולכות וגוברות. לפני 12 שנים, דוב שחור ביקר אותי ואת סוזן כשישנו באוהל, זו לא היתה חוויה נעימה. סלע שאל בלחש אם אני שומע את הקולות. גיששתי אחרי הפנס, פתחתי את דלת האוהל והארתי על ישבנו של דביבון גדול שרץ לכיוון העץ שעליו תלינו את שקיות האוכל. שניים מחבריו כבר עמדו על הענף מעל השקיות, מביטים בהן בעיניים כלות.

שמחתי לראות אותם, ולא את קרובם הגדול והשחור. יצאתי וניסיתי להבריחם בצעקות. היו אלה כנראה דביבונים למודי צעקות; לא עשיתי עליהם שום רושם. הם הביטו בי באדישות והמשיכו לבהות בשקיות. בינתיים, הצטרפו אליהם דביבונית ושני גוריה. כעת היו שלושה דביבונים על הענף מביטים באוכל בחמדה, ועוד שלושה למטה, מביטים בהם בתקווה. השלושה שלמעלה נעו בחוסר שקט, כחושבים כיצד לפתור את הבעיה. חששתי שאחד מהם ינסה להשתלשל על החבל או לקפוץ על השקית. הרמתי כמה אבנים מהקרקע והתקדמתי אליהם תוך כדי הקמת רעש. הדביבונית שלמרגלות העץ זינקה לעברי, חשפה שיניים ונשפה. נרתעתי לאחור, ותהיתי אם לא עדיף דוב שחור אחד על פני קבוצה מלוכדת של דביבונים. אבל אז, בהחלטת פתאום, ירדה השלישייה מהעץ, וכולם נעלמו ביער.

נכנסים לנהר
התעוררנו לבוקר חיוור וקר. ערפילים נמוכים ריחפו על פני המים, שצבעם היה כעין החלב. מביקור הדביבונים לא נותר זכר. השקיות נותרו על העץ בבטחה. הרתחנו את מי האגם ושתינו תה. לאחר זמן העלימה השמש את הערפילים, ומזג האוויר נראה מבטיח יותר. בתשע בבוקר שוב היינו בדרך. חתרנו צפונה, מותירים את האי מאחור. הקאנו חתך את מי האגם הדוממים והותיר אחריו שובל של אדוות. התקדמנו לעבר מפרץ ארוך וצר, שבקצהו מעבר יבשתי קצר שחסך לנו שבעה קילומטרים של שיט.

יום ארוך היה לפנינו. חתרנו בצמוד לקו החוף המזרחי. לקראת סופו, נעשה המפרץ צר יותר ויותר. בתחילתו היה משטח של סלע חשוף, וארבעים מטרים ממנו היה עוד מפרץ. על משטח הסלע ניצב פסלה של המדונה, עדות להימצאותם של בני אדם. בין שני המפרצים קישר ערוץ רדוד ומסולע. גררנו דרכו את הקאנו, כדי לחסוך את הטרחה הכרוכה בפריקת הציוד ובהטענתו.

16 הקילומטרים המימיים שלפנינו היו פתוחים, ללא הגנה של איים; רצינו לעבור אותם מהר ככל האפשר. הכיוון הכללי היה צפונה. השתדלנו לא להתרחק מהחוף. הרוח כמעט לא נשבה, אך גלים קטנים הרעידו את המים ונשברו בקצף אל החוף. כולם השתתפו במאמץ החתירה בהתלהבות גדולה, ואני שהייתי אחראי גם על ההיגוי סמכתי על הצוות שלי, והתחלתי לקצר ולוותר על פיתוליו של קו החוף. שלוש שעות נמשכה הדרך, וכשנכנסנו לפתחו של נהר גיבסון חשנו רווחה גדולה.

הותרנו את מפרץ ג'ורג'יאן מאחור, והתקדמנו במעלה הנהר שהתעקל מזרחה. טרטור מנוע נשמע מרחוק, ומאחורינו הופיעה סירה קטנה. שני כלבי קוקר־ספנייל ניצבו נלהבים בחרטומה, שולחים את אפם קדימה ואוזניהם מתנופפות ברוח. כשהתקרבה הסירה, קפצו הכלבים למים ושחו בשמחה. הסירה נעצרה לידנו. האיש שישב בה סיפר לנו כי הוא מוציא לטיול את כלביו של שכנו, מן הבית שבשפך הנהר.

משבי רוח קלים העלו גלים קטנים על פני המים. דקות ארוכות לפני שהגענו אל המפל שמענו את רעמי המים. הם גלשו בעוצמה רבה על משטח סלע משופע ונפלו בקצף רב אל הנהר, שלושה מטרים נמוך יותר. שוב פרקנו את הציוד, אבל בזכות המיומנות הרבה שרכשנו, בתוך חצי שעה היה המפל מאחורינו.

קו החוף הסלעי במפרץ ג'ורג'יאן

המשכנו מזרחה. הפסקת הגשמים הממושכת נתנה את אותותיה במפלס מי הנהר. הם היו רדודים מאוד, וסלעים רבים בצבצו מעל פני המים, כך שבטן הקאנו נגעה מדי פעם בקרקעית. כשלושה קילומטרים אחרי המפל חסם סכר של בונים את הנהר לכל רוחבו. גובהו היה כשישים סנטימטרים, ומעברו השני נקוו המים בתוך אגם קטן. במאמצים משותפים גררנו את הסירה מעל הסכר. מעבר לאגם הקטן היה הערוץ צר, והמים שקטים. לעיתים התנשאו מעל הגדות מצוקים בגובה שבין עשרה ל־15 מטרים, וצמחו עליהם עצי אורן גבוהים.

לעיתים היה הערוץ צר מסולע עד כדי כך שנאלצנו לגרור את הקאנו דרכו. בחמש אחר הצהרים הגענו למדף סלע שנראה מתאים לחניית לילה. האוהל שהקמנו השקיף אל הנהר, שזרם 15 מטרים למטה. התארגנו ללילה האחרון של הטיול. על מדרגת סלע רחבה הדלקנו מדורה. ארוחה חגיגית וטבילה בנהר ציינו בעצב את סופו של המסע. נכנסנו לשקי השינה לפני שירד הלילה. כמה קילומטרים מאיתנו נצנצה אנטנה גבוהה באורות אדומים, להזכיר לנו שאנו קרובים לציוויליזציה.

סירת רפאים במרק לבן
כשעלינו על הסירה בשמונה בבוקר, עדיין כיסו ערפילים את המים. דממה שררה סביב. הקאנו דמה לסירת רפאים השטה במרק לבן. התקדמנו לא יותר מכמה מאות מטרים ושמענו שוב את הרעש המוכר של ההתחככות בקרקעית הנהר. במהלך השעה הבאה גררנו את הסירה, דחפנו וחתרנו לסירוגין. המים, שעומקם היה פחות מ־20 סנטימטרים, לא איפשרו לכולנו להפליג יחד. בשל המאמץ הרב שנדרש מאיתנו לא שמנו לב שהערפילים התפוגגו והשמש כבר חיממה את האיזור.

הנהר שוב זרם בקניון צר. קיווינו שכאן יהיו המים עמוקים, וכי נוכל להפליג בבטחה. המים אמנם היו עמוקים, אבל סדרה של מעברים סלעיים צרים אילצה אותנו לפרוק את הקאנו מכל הציוד ולחזור ולהעמיסו שלושה מטרים אחר כך. בשתיים אחר הצהריים עברנו את המעבר היבשתי האחרון. היינו קרובים למפגש עם כביש 69. חתרנו לאיטנו במים השקטים, מביטים על היופי סביב. אבל העיניים כבר חיפשו את הגשר, והראש כבר חשב על המכונית, על טורונטו, על הבית.

רעש המכוניות מכביש 69 הלך והתחזק. כשיצאנו מהפיתול האחרון של הנהר התגלה הגשר במרחק שישים מטרים מאיתנו: ארבעה מסלולי בטון הנתמכים על ידי ארבעה זוגות עמודים, שניים על כל גדה. חזרנו לציוויליזציה.

התנועה על הגשר היתה כבדה. היה זה יום שישי אחר הצהריים, וכולם נסעו לבלות סוף שבוע בקוטג' המשפחתי שבכפר. המכוניות חלפו במהירות, הותירו מאחוריהן המולה גוועת וסירחון של עשן. בעבר לא שמתי לב לכך: ההצטלבות בין הנהר לכביש אינה רק מפגש בין שני צירי תנועה, אלא גם בין צירי העבר וההווה.

העלינו את הסירה על הגדה הצפונית של הנהר. סוזן והילדים ארגנו את הציוד, ואני יצאתי להביא את האוטו, שחיכה 18 קילומטרים במורד הכביש. אחרי צעדה של שלושה קילומטרים, עצר לידי רכב, וצ'אנג, מוכר קרח ותולעים, הציע לי טרמפ. בארבע אחרי הצהריים עלינו על מכונית וחצינו את הגשר, מעל הנהר, דרומה, לכיוון טורונטו. אם צפה בנו מישהו מלמטה, הוא ראה אוטו לבן קטן הסוחב על גגו קאנו כחול גדול, נעלם לאט לתוך הערפל.

הדרך לנהר גיבסון, קנדה


לחצו להגדלה

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

קרנבל החורף בקוויבק

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות