תפריט עמוד

פרדוקס הבגט השחור

פרדוקס הבגט השחור

מיקומה הייחודי של סנגל באפריקה המערבית, בין מדבר סהרה לאפריקה הטרופית, הפך אותה לצומת שבה נפגשו הסחר הטרנס־סהרי, סחר העבדים המערבי והקולוניאליזם האירופי. התערובת הזו יצרה תרבות אפריקאית־מוסלמית־צרפתית עשירה ומורכבת ומדינה מרתקת להפליא

כתבה זו מוקדשת לזכרו של ליאופולד סֶדאר סֶנגוֹר – משורר, הוגה דעות חשוב ונשיאה של סנגל בעשרים השנים הראשונות לעצמאותה – אשר נפטר ב־2001 והוא בן 95

קריאות הבוֹנז'וּר (צרפתית), סלאם עליכום (ערבית) ונְגָדֶף (שפת הווֹלוֹף) אשר נשמעו מתחת לחלון בבוקר יומנו הראשון בדקאר (Dakar), בירת סנגל (Senegal), חיזקו את התרשמותי מליל אמש. הטיסה בקו פריז־דקאר רימזה על התערובת התרבותית הססגונית הצפויה בהמשך: גברים בגלימות מסורתיות (בובו) ישבו לצד גברים בחליפות צרפתיות גזורות היטב או ליד צעירים במיטב פריטי אופנת בנטון ודומותיה. לבושן של הנשים היה מגוון לא פחות – משמלות וכיסויי ראש מסורתיים ועד המלה האחרונה באופנה הפריזאית. קומתן התמירה, גזרתן החטובה ויופיין של רבות מהנשים הסנגליות הפעימו אותי. למחרת התברר כי הרושם לא היה מקרי. יופיים וססגוניותם של אנשי סנגל בלטו לעין גם בסיור מקרי באחד מרחובות העיר.
ייחודה של סנגל, מדינה באפריקה המערבית בת כעשרה מיליון תושבים, הוא במיקומה על קו תפר בין תרבויות רבות. סנגל שוכנת לחופי האוקיינוס האטלנטי. בקו אווירי, דקאר היא הנקודה הקרובה ביותר ליבשת אמריקה

הקולוניאליזם הצרפתי האמין ב"שליחות המתרבתת", כלומר בהענקת התרבות הצרפתית לאפריקאים. הצרפתים שאפו ליצירת מעמד של  "צרפתים שחורי עור", אך בהמשך נבהלו מריבוי האפריקאים בעלי זכויות אזרח ונסוגו ממדיניות ההטמעה

שמצידו השני של האוקיינוס, כלומר בנקודה המערבית ביותר באפריקה. סנגל גם נמצאת בין מדבר סהרה ובין אפריקה הטרופית. מיקומה הייחודי הוביל לכך שהיא הושפעה מתהליכים היסטוריים רבי עוצמה: הסחר הטרנס־סהרי, סחר העבדים הטרנס־אטלנטי והקולוניאליזם האירופי.
תהליכים אלה הוטמעו לתוך מה שניתן לכנות "התרבות הסנגלית" והשפיעו על עיצוב דמותה העכשווית. לעינו של תייר המשוטט בדקאר בולטות במיוחד שלוש השפעות תרבותיות: ההשפעות האפריקאיות המקוריות, ההשפעות המוסלמיות וההשפעות הצרפתיות.
עבורי היתה הנסיעה לסנגל מימוש של חלום בן כמה שנים, שבמהלכן חקרתי את הגותו ומדיניותו של ליאופולד סֶדאר סֶנגוֹר – משורר, הוגה דעות חשוב ונשיאה של סנגל בעשרים השנים הראשונות לעצמאותה. באופן מיוחד, רציתי לבחון את אחת התיאוריות שלו, שהתמקדה בחשיבות ההטמעה בין תרבויות. תרבות, טען סנגור, היא מכלול ההשפעות שעיצבו אותה במהלך התקופות השונות של קיומה; עליה לספח לעצמה את ההשפעות המתאימות לה ולסלק את אלה הסותרות את מהותה. לאור רעיון זה רציתי לפרק את המכלול המכונה "תרבות סנגלית" ולבחון את ההשפעות הרבות שהוטמעו בתוכו, ובמקביל להרכיב את המכלול מחדש, ליצור זווית ראייה אישית על תרבות עכשווית ודינמית באפריקה בתחילת המאה ה־21.

כור היתוך בין־אתני
יום ראשון בסנגל הוא יום שבתון. התחושה בעיר הבירה היא של שלווה ורוגע, "הורדת הילוך" ביחס למקום שממנו באתי. משפחות וחברים יושבים ברחוב, שותים תה ומנהלים שיחות אינסופיות. בשעות אחר הצהריים והערב עוברת הפעילות לאיזור החוף. רבים רוחצים בים או פוסעים לאורך אחת משתי הטיילות: "הקורניש הגדול" (המערבי) ו"הקורניש הקטן" (המזרחי). לאורך החופים פזורים מתקני ספורט רבים, ומראה המתעמלים על החוף, כמו הרצים הרבים לאורך הטיילות, מרהיב.
פעילות אינטנסיבית אחרת מתרחשת בשווקים הרבים הפזורים ברחבי העיר. הצבעוניות עזה, הריחות מגוונים. חוויה רב חושית. אננס, מנגו, קוקוס ובננות

בכל קרן רחוב בדקאר אפשר למצוא בולנז'רי. לא, זו לא המאפייה עמוסת המעדנים מצרפת, אלא קיוסק קטנטן המוכר בגטים. איזור רחוב ויקטור הוגו, למשל, מזכיר קצת את הרובע הלטיני בפריז

נערמים בערימות גדולות לצד מגוון עצום של בדים, כולל בד האינדיגו, שסנגל מפורסמות בייצורו, תבלינים, יצירות אמנות ועוד.
בשוק סנדאגה הגדול במרכז העיר אפשר למצוא הכל. שווקים אחרים, קטנים, מתמחים בסחורה מיוחדת: בשוק המאלאי, ליד תחנת הרכבת, מוכרים מוצרים ממאלי
 (Mali) השכנה. שוק הדגים סוּבְּדיוּן, ליד החוף, מזמן חוויה מיוחדת, אם כי ריחנית מדי לטעמי. לעת ערב מצטופפים סביב הדייגים אלפי בני אדם כדי לקנות משפע תוצרת הים הטרייה. המחירים זולים מאוד במושגים מערביים: בפחות משקל אחד – מאה פרנק אפריקאי (CFA) – אפשר לאכול דג ענקי מטוגן.
סִקרן אותי במיוחד הממד האנושי. מי הם האנשים שמרכיבים את ההוויה הדינמית של השוק בפרט ושל דקאר בכלל? כמו שאר מדינות אפריקה, סנגל אינה ישות לאומית שצמחה בתהליך היסטורי הדרגתי, אלא מושבה לשעבר, שגבולותיה נקבעו באופן שרירותי על ידי המעצמות הקולוניאליסטיות. לפיכך היא מורכבת מקבוצות אתניות שונות, חלקן בעלות קשרים היסטוריים ותרבותיים, אחרות ללא קשר ביניהן.
כמו בירות אפריקאיות אחרות, גם דקאר היא כור היתוך בין־אתני. הוולוף היא הקבוצה האתנית הגדולה ביותר במדינה – כ־43 אחוז מכלל האוכלוסייה – ואנשיה בולטים

התחנה המרכזית בדקאר. מרבית התחבורה הציבורית בדקאר שייכת למנהיגי המסדרים הסופיים. מיניבוסים ומוניות מעוטרים בסמלים מוסלמים סופיים ובתמונות של מנהיגי המסדרים

בגובהם וביופיים הרב. הם גם דומיננטיים בתחומים מגוונים, ממסחר ועד ממשל. צרפתית היא אמנם השפה הרשמית בסנגל, אבל  שפת הוולוף, ששמה כשם הקבוצה, היא השפה הנפוצה ביותר. כשמונים אחוז מהתושבים דוברים אותה. בעיר הבירה, מרובת הזהויות האתניות, וולוף היא ה"לינגווה פרנקה", שפת התקשורת הבין־אתנית.
בסנגל חיות עוד קבוצות אתניות רבות: סֵרֵר, לאבּוֹ, פֵּל, הטוּקוֹלֵר, סָרָקוֹל, דיוֹלה, בָּסארי ומָנְדינְגה, כמה מהן מונות מאות אלפי אנשים ואף יותר ממיליון (כמו הסרר, הפֵּל והטוקולר). אחרות מונות אלפים ספורים (הבסארי למשל). לכל קבוצה מאפיינים המייחדים אותה: שפה, היסטוריה, העדפות תרבותיות, עיסוקים פופולריים. הסרר, למשל, נחשבים כמעולים שבלוחמים, עוד מימי הממלכות העתיקות ששלטו כאן פעם. סנגור, המשורר, ההוגה והנשיא לשעבר, הוא בן סרר שנולד בכפר ז'ואָל (Joal), כ־115 קילומטר דרומית לדקאר, וברבים משיריו תיאר את יופייה ורבגוניותה של תרבות ילדותו.
יחסית למדינות אפריקאיות אחרות, מאופיינת סנגל בפלורליזם תרבותי. מלחמות ומאבקים על רקע אתני הם מועטים במקרה של סנגל, מלבד בחבל קזָמאנס (Casamance) שבדרום המדינה, השואף לעצמאות מאז שנות השישים של המאה העשרים, רצון אשר הוביל למלחמה ארוכה ועקובה מדם באיזור. תחושתי כי בסנגל נוצר כור היתוך בין־אתני, שהתבססה על הכרת ההיסטוריה הסנגלית בעת החדשה, התחזקה לאחר שיחות עם אנשים. ייתכן כי אחת הסיבות המרכזיות לכך היא קיומו של גורם מאחד על־אתני, האיסלאם: דתם של יותר מתשעים אחוז מתושבי המדינה.

איסלאם נוסח סנגל
אני מכירה את האיסלאם בהקשר המזרח תיכוני שלו. האיסלאם הסנגלי שונה. אמנם מאמצע שנות השבעים ניכרות השפעות איסלאמיות רדיקליות יותר, אך האיסלאם הסוּפי הוא הדומיננטי במדינה, כך שהאווירה בדקאר היא מוסלמית, אך בגרסה מתונה ופלורליסטית. הנשים אינן רעולות, ולבושן של רבות מהצעירות מודרני ומערבי.
כשני אחוזים מתושבי סנגל הם נוצרים, וגם חגיהם נחגגים בדקאר ברוב הדר. העיר לובשת חג הן בחג המולד והן בחג הקורבן. הפלורליזם הדתי, כחלק

האווירה בדקאר היא מוסלמית, אך בגרסה מתונה ופלורליסטית. הנשים אינן רעולות, וגם חגים נוצריים נחגגים ברוב הדר. בתוך משפחה מורחבת אחת חיים בסובלנות הדדית בני דתות שונות

ממכלול של פלורליזם תרבותי, בא לידי ביטוי, למשל, בכך שבתוך משפחה מורחבת אחת חיים בסובלנות הדדית בני דתות שונות.
אדליין, סוכנת הבית שבו התגוררתי בדקאר, היא נוצרייה קתולית. שלוש בנותיה לומדות בבתי הספר של המיסיון. לדבריה, חלק מבני משפחתה המורחבת הם מוסלמים. הם חוגגים ביחד את החגים של שתי הדתות, ומעולם לא התגלעו ביניהם חיכוכים על רקע דתי. לא יכולתי להימנע מלחשוב על המזרח התיכון.
תפילת יום שישי בדקאר. הרחובות הסואנים דוממים, חנויות נסגרות, והרחובות מתמלאים באלפי גברים מתפללים עם שטיחוני תפילה. הם עומדים וממלמלים חרישית את התפילות, כורעים כמו על פי סימן מוסכם, ושבים ונעמדים. לאחר התפילה לוחצים הגברים את ידי חבריהם, משוחחים בשקט ומעניקים נדבות לקבצנים, לילדים ולבעלי מום. בהדרגה מתפוגגת אווירת הקדושה וההזדככות. החיים חוזרים למסלול החולין. גם המסגדים הרבים הפזורים ברחבי העיר, מהם קטנים ושכונתיים, אחרים גדולי ממדים ומפוארים, מלמדים על כוחו של האיסלאם בעיר.
כיצד הגיע האיסלאם לסנגל ומה מייחד אותו? בתודעתנו נתפש מדבר סהרה כחיץ ענקי ובלתי עביר, המפצל בין אפריקה הצפונית לשאר היבשת. קיומו של ראלי פריז־דקאר, מרוץ רכבי השטח החוצה את המדבר מדי שנה, סותר הנחה זו. במידה מסוימת משחזר מרוץ זה את עקבותיו של הסחר הטרנס־סהרי, שעדויות לקיומו יש כבר מהמאה הראשונה לספירה. באמצעות סחר זה חדר האיסלאם בהדרגה לאזורים שמדרום לסהרה. בניגוד לאיסלאם האורתודוקסי באפריקה הצפונית, שהגיע לאיזור במאה השביעית ולווה בהשפעות ערביות בולטות, התאפיין האיסלאם שמדרום לסהרה באופי

המורשת הקולוניאלית בולטת בפער שבין אליטה מצומצמת, בעלת נטיות תרבותיות, לשוניות וגם כלכליות צרפתיות, ובין ההמונים, אשר הקשר היחיד שלהם עם צרפת מתבטא באכילת בגט | צילום: נפתלי הילגר

פרגמטי וגמיש, כתוצאה מהתמזגותו האיטית עם התרבויות האפריקאיות המקומיות.
יש עדויות לקיומו של האיסלאם באיזור סנגל כבר במאה ה־11, אך תנופתו הממשית היתה ממחצית המאה ה־19, כשהתבסס כוחם של שלושת המסדרים הסוּפִיים: מוּרידִיָה, תיגָ'נִיָה וקָדְִרִיָה. הסוּפיוּת, שמזוהה באופן מסורתי עם הקשר הישיר שבין האדם לאלוהיו (ראו "מסע אחר" 110), הפכה בסנגל לבסיס הסדר הדתי, הכלכלי והחברתי ובאופן עקיף גם הפוליטי.
תהליך זה, המייחד את סנגל בעולם המוסלמי כולו, קשור בקולוניאליזם הצרפתי. כאשר זה התפשט לפנים הארץ במאה ה־19, ובמיוחד במאה העשרים, הסתמכו הצרפתים על מנהיגי המסדרים המוסלמיים כמתווכים בינם ובין האוכלוסייה המקומית וכשומרי הסדר והחוק. בתמורה הכירו הצרפתים בסמכויותיהם הדתיות והטקסיות והעניקו להם כוח כלכלי רב. כשזכתה סנגל  בעצמאות, הכירו מנהיגיה בפוטנציאל האלקטורלי העצום של מנהיגי המסדרים ופנו אליהם כדי למשוך מצביעים. בתמורה העניקו להם עוד כוח כלכלי.
כיום שולטים מנהיגי המסדרים לא רק בענפי ייצור מסורתיים כמו חקלאות, אלא גם בענפים כלכליים מודרניים יותר כמו תחבורה. מרבית התחבורה הציבורית בדקאר, שמתנהלת במיניבוסים שמכונים "קרפיטים" (שיבוש הצירוף car rapid, מכונית מהירה), שייכת למנהיגי המסדרים. כמעט כל הקרפיטים והמוניות שבהם נסעתי בדקאר היו מעוטרים בסמלים מוסלמים סופיים ובתמונות של מנהיגי המסדרים.
עדות בולטת נוספת לכוחם של המסדרים בדקאר היא אוספי הנדבות למען המסדרים המוסלמיים. ילדים עם קופסאות פח אדומות ונערים וגברים עם תמונות של מנהיגי המסדרים, תלויות על שרשרות גדולות או מוחזקות בידיהם, ניצבים בכל רחוב וצומת בדקאר. מגייסים כספים.
מרכז המסדרים נמצא בעיר הדתית טוּּבּה (Touba) – אתר עלייה לרגל למאמינים מכל סנגל ואף מחוצה לה. בחגיגות הגראנד מאג'אל (Grand Magal), למשל, המתקיימות לזכרו של השייח' אמדו במבה, מייסד מסדר מוּרידִיָה, עולים לרגל אל טוּּבה כשלושה מיליון בני אדם. "עולי רגל" נוספים הם מנהיגים מכל גוני הקשת הפוליטית, אשר מחפשים לגיטימציה פוליטית. וכך, למרות ההפרדה הרשמית בין דת למדינה והאיסור על קיום מפלגות בעלות מצע דתי, כוחם הפוליטי של מנהיגי המסדרים רק מתחזק. במקביל, בולטת בתרבות המקומית גם הטמעת ההשפעות המערביות בכלל, והצרפתיות בפרט, כפי שמלמד סיפורו של הבגט.

הפלגה אל אי העבדים
בכל קרן רחוב בדקאר אפשר למצוא בולנז'רי. לא, זו לא המאפייה עמוסת המעדנים מצרפת, אלא קיוסק קטנטן המוכר בגטים. למראה הפריזאי של אנשים המסתובבים עם הלחם הצרפתי בידיהם נוספים שמות של רחובות המעידים על השפעתה של צרפת. סביבות רחוב ויקטור הוגו, שבו התגוררנו, הזכירו את הרובע הלטיני בפריז, על בתי הקפה, המסעדות והגלריות שבו. השפה הרשמית היא, כאמור, צרפתית, וכל תחנות הרדיו והטלוויזיה משדרות בה, למעט אחת המשדרת בוולוף.
במרחק כחצי שעה של הפלגה מדקאר נמצא האי הקסום גורֶה (Gorèe). הפלגתי לשם ביום ראשון. המעבורת היתה עמוסה במשפחות ובחבורות של נוער ומבוגרים, שיצאו לנפוש ביום השבתון. האווירה באי היתה עליזה וססגונית ביותר, הנופשים בילו ברחצה בים, בהכנת דגים על האש, בשתיית תה ובמשחקי כדור. החום והלחות הבריחו אותי לעבר אחד מבתי הקפה הרבים הפזורים על החוף. הרוח שנשבה מהאוקיינוס היתה מרעננת, והמים הבריקו בגוונים של טורקיז, כחול ותכלת.
במבט לעבר האי נשקפו הסמטאות על בתיהן הקולוניאליים היפהפיים בגוניהם הצהובים והאדומים, בתריסיהם הכחולים והירוקים ובשיחי הבוגנוויליאה הענֵפים המקיפים אותם.

המסגד הגדול, דקאר. המסגדים הרבים הפזורים בעיר, קטנים ושכונתיים, גדולי ממדים ומפוארים, מלמדים על כוחו של האיסלאם, דתם של יותר מתשעים אחוז מתושבי סנגל

מעניין במיוחד הוא המוזיאון המוקדש לסחר העבדים. עד לפני תקופה קצרה סברו כי גורה היה יעד מרכזי של חברות שסחרו בעבדים, מעין תחנת ביניים בין פנים הארץ ובין "העולם החדש", שאליו נשלחו העבדים. כיום מתנהל ויכוח בין ההיסטוריונים לגבי נכונות טענות אלה. ובכל זאת, הביקור במוזיאון מאפשר הצצה והזדהות, ולו גם חטופות, עם אחת הטרגדיות הקשות בתולדות המין האנושי, זו של סחר העבדים הטרנס־אטלנטי.
גורה היתה אחת מארבע הקהילות של צרפת בסנגל, לצד דקאר, רוּּפיסְק 
(Rufisque) וסן לואי (Saint Louis). עקב קרבתו לאירופה והמבנה הטופוגרפי הנוח של נמליו, היה חבל ארץ זה, כבר במאה ה־15, יעד למגלי ארצות ובהמשך לסוחרי עבדים. קשריה של צרפת בסנגל החלו במאה ה־17, עם חדירתן של חברות סחר גדולות למוצא הנהר סנגל. בסוף המאה ה־19, כשהתחזק המרוץ הקולוניאלי באפריקה המערבית, הרחיבה צרפת את שליטתה מעבר לארבע הקהילות, לפנים הארץ.
הקולוניאליזם הצרפתי האמין ב"שליחות המתרבתת", כלומר בהענקת יתרונותיה של התרבות הצרפתית לאפריקאים. הצרפתים דגלו במדיניות של הטמעה, ששאפה להפוך את האזרחים מתושבי ארבע הקהילות ל"צרפתים שחורי עור", בעלי זכויות אזרח מלאות, כולל הזכות לבחור ולהיבחר לאסיפה הלאומית בצרפת עצמה. אולם רוב תושבי הקהילות היו נתינים נטולי כל זכויות. כאשר התרחב השלטון הצרפתי גם לפנים הארץ חששו הצרפתים מריבוי האפריקאים בעלי זכויות אזרח, נסוגו ממדיניות ההטמעה וחידדו את ההפרדה בין אזרחים לנתינים.
 מורשת קולוניאלית זו ניכרת בסנגל עד היום ובולטת בפער שבין אליטה מצומצמת, בעלת נטיות תרבותיות, לשוניות וגם כלכליות צרפתיות, ובין ההמונים, שהקשר היחיד שלהם עם צרפת מתבטא באכילת בגט.
הביקור בסן לואי, כשלוש שעות נסיעה צפונית לדקאר, ממחיש את עוצמת הפרדוקס הצרפתי בסנגל. תכנונה האירופי של העיר ניכר ברחובותיה הרחבים והישרים, בכיכרות המוצלות ובמבנים היפהפיים. מיעוטם שמור, רובם בדרגות שונות של התפוררות, שממחישה את הפער בין המורשת הקולוניאלית ובין המציאות האפריקאית העכשווית.
פער זה מתחדד בנסיעה לכפר הנופש קאפ סן לואי (Cup Saint Louis), השוכן על דיונת חול בדלתא שבין הנהר לאוקיינוס. זהו מעין דגם משופר מאוד של סיני, שבו ניתן ליהנות בערב מיין משובח לצד מבחר פירות ים ולהשקיף על החולות הלבנים, דקלי הקוקוס ומרחביו האינסופיים של האוקיינוס. אולם בדרך לכפר הנופש עוברים דרך משכנות העוני של הדייגים, על בתיהם המתפוררים ומאות הילדים דלי הלבוש ברחובות, שממחישים את הפער המתרחב בין עשירים לעניים, אחת מבעיות המפתח של המציאות הסנגלית.

תמונת מצב עכשווית
כיצד לסכם את התרשמותי מסנגל? מצד אחד, אפשר להדגיש את הבעיות הקשות שהיא מתמודדת איתן בתחילת המאה ה־21. אפשר לתאר את הבעיות של דקאר, כרך שצמח במהירות – מ־350 אלף תושבים ב־1960 למעל שני מיליון כיום. אפשר לתאר את העוני העצום, שבולט ב"ערי המסכנוֹת" עצומות הממדים שצמחו סביב העיר, ובהן תנאי המגורים קשים והביוב זורם ברחובות. אפשר להכביר מלים על התשתיות הקורסות, על ההזנחה בכל תחום, מכבישים ועד משרדי ממשלה, ועל חוסר האכפתיות של הממשלה כלפי האזרחים בתחומי החינוך והבריאות. פעם נחשבה האוניברסיטה של דקאר מרכז מחקר וידע חשוב; הזנחתה כיום מסמלת את חוסר האכפתיות כלפי תחום

האי גורֶה, מרחק כחצי שעה של הפלגה מדקאר. ביקור במוזיאון המוקדש לסחר העבדים מאפשר הצצה והזדהות עם אחת הטרגדיות הקשות בתולדות המין האנושי, זו של סחר העבדים הטרנס-אטלנטי
צילום: נפתלי הילגר

ההשכלה הגבוהה בסנגל. צעירים סנגלים רבים שעימם שוחחתי באוניברסיטה איבדו תקווה והם שואפים ללמוד ולחיות בחו"ל.
היו רגעים שבהם היתה השוטטות ברחובות דקאר מטרידה ומעייפת. האווירה בעיר אינה אלימה, ויכולתי לשוטט לבד בביטחון יחסי, אולם עובדת היותי "טובאב" (כינוי מקומי ללבנים, זרים) עוררה זרם מתמיד של בקשות לנדבות ותרומות ונסיונות למכור דבר מה. תופעה זו התגברה באופן משמעותי בשנים האחרונות, עקב שיעור הצמיחה של האוכלוסייה (יותר מחמישה ילדים למשפחה), העוני המתגבר ואדישות השלטונות.
זוהי גם הנקודה שבה מתחזק כוחם של המסדרים הדתיים, משום שהם מצליחים למלא את החלל שנפער בין מוסדות המדינה לאזרחיה. אפשר לתאר גם את התרחבות הפער בין דקאר לשאר חלקי המדינה. חוסר ההשקעה בפריפריה מוביל להגירה מוגברת אל העיר, בעיקר של צעירים, ולשקיעתו של האיזור הכפרי.
מצד שני, אפשר להצביע על היציבות הפוליטית ועל הדמוקרטיה של סנגל. בניגוד לחלק ניכר ממדינות אפריקה, לא היו בסנגל הפיכות צבאיות וחילופי שלטון אלימים. מאז עצמאותה התחלפו בה שלושה נשיאים בלבד (את סנגור החליף הנשיא עבדוּ דיוּף, ומ־2001 מכהן בתפקיד עבדולאי וואד). באופן יחסי יש בה חופש ביטוי, אמצעי תקשורת חופשיים ואופוזיציה פעילה. אפשר לעמוד על תהליכי פיתוח, גם אם איטיים ובעייתיים, שיכולים להוביל לשינוי. חדירתם המהירה של המחשבים לדקאר מעידה על כך – פזורות בה חנויות אינטרנט רבות, שבאמצעותן יכולים התיירים לשלוח דואר אלקטרוני הביתה.
אפשר לתאר את השלווה והסובלנות שמאפיינות את החברה הסנגלית. קצב החיים בה איטי ושליו הרבה יותר משלנו, והדאגה לקבוצה היא מאבני היסוד של החברה. גם בסנגל קיימת חומרנות קפיטליסטית, כפי שתואר ביחס לפערים המעמדיים, אך יש מה ללמוד ממנה בתחום הסיוע ההדדי וחיי הקהילה. מקובל שסביב שולחנו של מי שמרוויח כסף, גם אם הוא משכיל ועירוני, יהיו סמוכים אנשים רבים מבני המשפחה המורחבת. הדאגה להוריו המבוגרים של האדם היא ערך מרכזי בחברה זו, ואם נשווה מציאות זו למקובל אצלנו, ניתן אולי לתהות אם המדד לתפקודה של חברה אינו מגוון יותר מאשר הצלחה כלכלית גרידא.
מה שהפתיע אותי היה העדרה הכמעט מוחלט של תיירות ישראלית בסנגל. אמנם זו ארץ מישורית שלא נחשבת אטרקציה תיירותית, אך דווקא משום כך היא בבחינת ארץ בתולה לתרמילאי הישראלי. לדעתי, דווקא תיירות תרמילאית, השונה מתיירות כפרי הנופש של מרבית האירופאים בסנגל, יכולה להתאים יותר לאופי הנדודים הישראלי. אם משלבים גם ביקור במדינות השכנות המרתקות, כמו מאלי ממזרח ומאוריטניה 
(Mauritania) מצפון, יכולה סנגל להפוך יעד אטרקטיבי לטיולים חדשניים והרפתקניים.


תודת המחברת לאנשי שגרירות ישראל בדקאר בתקופת שהותה בה – לשגריר דורון גרוסמן, לנועה פורמן ולמרק, לאיילת וחיים לוי, לעמית ברקאי ולמשפחת צביאלי, על התמיכה והסיוע. תודה מיוחדת ליונתן כרמלי ולמשפחתו.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות