תפריט עמוד

סאדהואים בקומבה מלה: דרך הייסורים

סאדהואים בקומבה מלה: דרך הייסורים

הסאדהו ההודי - "מתרגל רוחני" - מוותר על בית, משפחה, פרנסה, מעמד חברתי, דעות, אמונות ואפילו על שמו. פעם בשלוש שנים נפגשים מאות אלפי סאדהואים ומיליוני עולי רגל בקומבהה־מלה. במשך חודש תמים הם לומדים, שרים, רוקדים וטובלים בנהר - הכל בניסיון להשתחרר, לחשוף את ה"אני" האמיתי ולגעת בנצח. דני רוה מדווח מהקומבה מלה של נסיק ומאוהלו של "האבא המשוגע"

עברה כמעט שנה וחצי מאז שהייתי בבומביי (או מומביי, כפי שהיא נקראת כיום) בפעם האחרונה. כרגיל בסוף יולי, בחוץ שרר חום שהרגיש כמו מאה מעלות, והגשם ירד בלי הפסקה. התמקמתי באָנְדְהֵרִי (Andheri), פרבר מרוחק של העיר, אצל בָּנְוורי, חבר מג'ייפּוּר (Jaipur), שבא לעיר הגדולה להגשים את חלומו להיות זמר. ועד שזה יקרה הוא מתרוצץ ונותן שיעורים פרטיים בשירה הודית קלאסית לנשותיהם המפורכסות של עשירי תעשיית הקולנוע וחולם על היום שבו יחזור עטור תהילה הביתה לג'ייפור.
רכבת הפרברים היתה מלאה כתמיד. אני קופץ לרית'ם־האוס, חנות המוזיקה הנודעת שבה נפגשו לראשונה אורמוס קאמה ווינה אפסרה בספר "האדמה מתחת לרגליה" של סלמן רושדי, ושבה ניצת סיפור אהבתם חובקת היבשות. אני מבקר גם ב"שער הודו" ואחר כך עובר בבית הכנסת של קוֹלָבָּה (Kolaba), אצל בן־ציון השַמָש, ובדיוק משלים מניין.
מסביב אינספור אספרסו־ברים חדשים ומזללות מקדונלד'ס, צעירים מקשקשים בטלפונים סלולריים, רוכלים וקבצנים, אוטובוסים קומתיים ומוניות שחורות־צהובות, ומוכר בלונים שלא עוזב אותי עד שאני קונה בלון. שלטי החוצות צועקים שבשבוע הבא יעלה לאקרנים סרט חדש של כוכב הקולנוע ההודי ריתיק רוֹשָן, וליד ריתיק החתיך מרוחה על השלטים קָרישְמָה קאפּוּר, שמככבת באיזה אופרת סבון חדשה בטלוויזיה.
רגע לפני שאני יורד לנסיק (Nasik), לקוּמְבְּהָה־מֶלָה (כך בסנסקריט. בהינדי — קוּמְבְּה־מֶלָה), אני הולך עם בנווארי לקונצרט של פנדיט גָ'סְרָאג', מגדולי הזמרים

הפרישות ההודית היא תופעה כמעט בלתי נתפסת מנקודת המבט המערבית:
מיליוני אנשים, בני כל הגילים, פשוט עוזבים את הכל

במוזיקה ההודית הקלאסית. קונצרט חגיגי בשָאנְמוּקָאנָנְדָה־הוֹל, "בנייני האומה" של בומביי. כאלף איש במיטב מחלצותיהם, בהם לא מעט מפורסמים ומפורסמות. מחיר כרטיס: ממאה רופי לשורות האחוריות ועד 500 רופי לכורסאות המרופדות שמלפנים. ג'סראג' עולה לבמה כשידיו מונפות אל על, והאולם רועד ממחיאות כפיים. אחרי קטע קלאסי של יותר משעה הוא מסיים בכמה בְּהָגָ'נים, שירי דבקות לאל קרישנה. הקהל מתמוגג, כל המכופתרים והמגונדרות עומדים על הרגליים באקסטזה. ג'סראג' שב ומניף את ידיו אל על, והקונצרט מסתיים. 
כבר כמעט חצות. אני משתרך החוצה עם כולם.
רגע לפני המולת הרחוב אני מעיף מבט בדיוקנו של שאנמוקאננדה, שעל שמו קרוי האולם המפואר, התלוי על הקיר. שאנמוקאננדה, עטוף בגלימה כתומה ויחף, מביט על כולנו בחצי חיוך כמנהגם של סָאדְהוּאִים. וכי כיצד יכול מי שוויתר כמוהו על בית, משפחה, כסף ופרנסה להביט אחרת על עשירי העיר?

ארבע טיפות נצח
אז מה פתאום אולם קונצרטים קרוי על שם סאדהוּ? ומה זה בכלל סאדהו? ומה היא הקומבהה־מלה? ואיפה זה נסיק?

תהלוכה בכפר טרימבקשוואר, או בקיצור, טרמבק. הכפר קרוי על שם מקדש סמוך, שלידו בנויה ברכת טבילה. בטרימבק טובלים השיוואיסטים, חסידי האל שיווה

נתחיל מהסוף: נסיק נמצאת פחות ממאתיים קילומטרים מבומביי. עיר לא גדולה במושגים הודיים, שאוכלוסייתה מונה כשני מיליון בני אדם. זהו אתר עלייה לרגל מימים ימימה, שהיה לעיר מודרנית (שוב, במושגים הודיים). ליד האכסניות של פעם צמחו מלונות מפוארים לעולי רגל מזָן חדש, שבאים לנסיק בג'יפ העירוני שלהם; אצל מוכר הצ'אי הישן והטוב יושבים רק הזקנים; הצעירים ממלאים אינספור דוכני מזון מהיר וסייבר־קפה; ומקום המפגש החברתי אינו עוד המקדש אלא מכון הכושר. כל הבנים רוצים להיות תְפוחי שרירים כמו ריתיק רושָן; כל הבנות רוצות להיות חטובות כמו קָרישמה קאפור. בקיצור, כמו ערי הודו כולה, נסיק היא שילוב של ישן וחדש, מסורת וקִדמה, אם אתם קוראים לתרבות האמריקאית שבאה עם הטכנולוגיה "קִדמה".
פעם בתריסר שנים נערכת כאן הקומבהה־מלה; קוּמְבְּהָה זה מין כד, ומֶלָה זה יריד או פסטיבל. מאחורי השם "פסטיבל הכד" מסתתר סיפור מיתולוגי, שבאחת הווריאציות שלו מספר על מרדף שמימי של האלים אחרי שד שגנב כד ובתוכו נקטר האלמוות. במהלך המרדף טִפטפו מתוך הכד ארבע טיפות נצח, לפני שחזר כלאחר כבוד לידי האלים (ראו "מסע אחר" 115).
טיפה אחת, כך על פי האגדה, נפלה ליד נסיק, בגוֹדָוָרִי־דְוואר (Godavari-dwar), המקום שבו מתחיל הנהר גוֹדוָרי (Godavari). שלוש הטיפות האחרות נפלו בפְּרָיָג 
(Prayag) ליד אללהבאד (Allahabad) של ימינו, מקום מפגשם של הגנגס 
(Ganges), היָמוּנָה (Yamuna) והסָרָסְוואטי (Saraswati) – שלושה נהרות שהם בעצם שלוש אלות נהר (את נהר הסרסוואטי המיתולוגי "עיני הבשר" אינן רואות); בהָרידְוואר (Haridwar), המקום שבו הגנגס עוזב את ההימלאיה וזורם דרומה ומזרחה אל עבר הים; ובאוּגֵ'ין (Ujjain) שעל גדות הנהר שיפְּרָה (Shipra). כלומר, ארבע הטיפות נפלו בארבע כנפות הודו: צפון (הרידוואר), דרום (אוג'ין), מזרח (פריָג) ומערב (נסיק). כל שצריך כדי לגעת בנצח הוא לטבול לפחות באחד מארבעת הנהרות הללו. השעה לטבילה יפה בכל עת, אך היא יפה שבעתיים בימי הטבילה הגדולים של הקומבהה־מלה. לכאורה אמורה הקומבה־מלה להתקיים אחת לשלוש שנים, בכל פעם באחד מארבעת המקומות. פירושו של דבר שכוהני נסיק וסוחריה, שועיה ופשוטיה, מחכים בדרך כלל לקומבהה־מלה 12 שנה, עד שהיא חוזרת אליהם. אבל מכיוון שבהודו תאריכיהם של אירועים דתיים משתנים לעתים מסיבות מגוונות, הרי שגם לוח הזמנים של הקומבהה־מלה משתנה לפעמים. הקומבהה־מלה הבאה, למשל, תתקיים שוב בנסיק ב־2007. במשך חודש תמים ייפגשו שוב מאות אלפי סאדהואים ומיליוני עולי רגל לטבול יחד בנהר גודוורי.

לכבות את ההשתוקקות
המילה "סאדהוּ" נגזרת מלשון "סאדְהָנָה", "תרגול רוחני" או הליכה בדרך המובילה לשחרור. אין שום קשר למרקיז דה־סאד, אם כי כאשר רואים סאדהואים שעומדים על

סאדהואים בנסיק. לסאדהו יש כינויים רבים, בהם יוגי – "דרך", הדרך לשחרור הנכסף, בהקישו – "קבצן", ובהשאלה – "נזיר", סניסאי – "מי שנטש", מהאטמה – "נפש גדולה" ובאבא – "אבא רוחני"

רגליהם תריסר שנים (בלי לשבת או לשכב) או מניפים ידם אל על 24 שנים (פגשתי אחד כזה שמזמן איבד את התחושה ביד) או שוכבים על מיטות קוצים או מביאים על עצמם סיגופי גוף כאלה ואחרים, אפשר בהחלט לחשוב שהדמיון בין סאדהו לסאדו אינו מקרי.
לסאדהוּ, שוויתר לא רק על בית ומשפחה, פרנסה, מעמד חברתי, נורמות התנהגות מקובלות, דעות ואמונות, אלא אפילו על שמו, יש כינויים רבים: יוֹגִי ("דרך", הדרך לשחרור הנכסף), מוּנִי (מילולית – "שתקן", ובהשאלה – "חכם"), בְּהִיקְשוּ (מילולית – "קבצן", ובהשאלה – "נזיר"), טָפָּסְוִי ("סגפן"), סָנְיָאסִי ("מי שנטש"), קֵוָלִי ("מתבודד"), פָּארִיוְרָאגָ'ק ("נווד"), מָהָאטְמָה ("נפש גדולה", הכינוי שניתן לגָנְדְהִי, אבי הודו המודרנית, שהיה בעצם סוג של סאדהו מודרני) ובָּאבָּא ("אבא", "אבא רוחני", כמו הבאבא־סאלי שלנו).
כל שם מאיר פן אחר של הפרישות ההודית, תופעה שמנקודת מבט מערבית היא כמעט בלתי נתפסת: מיליוני אנשים מכל שכבות האוכלוסייה, בני כל הגילים, פשוט עוזבים הכל. ניטשה כתב על זרתוסטרא שיצא להתבודד בהרים, כי "לא עוד אדם היה זה אלא אחד שהשתנה". התיאור נכון גם ביחס לסאדהו ההודי, שמפסיק להיות "אדם", לפחות במובן המקובל של המילה. הוא מכבה את השתוקקויותיו (חוץ מההשתוקקות לזכות בשחרור) ונוטש את השפה. בלי אלה העולם "נעצר".
היוגה־סוטרה, הטקסט המרכזי של מסורת היוגה שחובר בסביבות המאה הרביעית לספירה, גורסת כי יוגה היא הכחדה (או השקטה) של הפעילות המנטלית. כלומר, היוגי נדרש "לכבות" את החשיבה, משום שחשיבה רציונלית מרחיקה את האדם מטבעו האמיתי, ממי שהוא באמת. "אילו הייתי עץ בין העצים, חתול בין בעלי החיים", כותב אלבר קאמי במיתוס של סיזיפוס, "כי אז לא היתה מתעוררת כל בעיה". וזהו תיאור מדויק של הסאדהואים: הם דוממים כמו עצים ומחקים את בעלי החיים (כפי שיעידו התנוחות היוגיות – תנוחת הכלב, הדג, הצב, הגמל ועוד).
בן־עמי שרפשטיין, במאמרו "היוגה־סוטרה של פטנג'לי והפסיכולוגיה של פרויד", כותב על תופעת הפרישות ההודית: "היוגי בוחר בנצחיות, בידוד והשלמה שאנחנו (האדם המערבי הממוצע) קוראים להם פשוט מוות". ודימוי המוות אכן אינו זר לפרישות ההודית. הטקס שבעקבותיו הופך אדם לסאדהו אינו אלא ריטואל־לוויה: הסאדהו לעתיד עורך את טקס הלוויה שלו עצמו. מכאן ואילך, מנקודת המבט של החברה הוא משול למת – אין לו זכויות ואין לו חובות.
אנחנו התחנכנו על ברכי הפילוסוף הצרפתי דקארט, שאמר "אני חושב משמע אני קיים". והנה באה מסורת הפרישות ההודית ואומרת בדיוק את ההפך: "אני מפסיק לחשוב, משמע אני קיים". אנחנו חיים בעולם ערכים שבו אדם נמדד בהתאם למה שהוא מחזיק ברשותו: ידע, משפחה, כסף וכדומה. והנה תרבות שגורסת כי רק אחרי שמסלקים את כל הדברים ה"חיצוניים" הללו, אפשר לחשוף את ה"אני" האמיתי, האותנטי, הנצחי.

פמיניזם מסוג אחר
פעם בשלוש שנים יוצאת הפילוסופיה הזאת מן הספרים אל המציאות, אל החיים — אל הקומבהה־מלה. עלו על מטוס לבומביי, סעו באוטובוס לנסיק, והפילוסופיה קורמת עור וגידים. מאות אלפי אנשים שחיים את הפילוסופיה הזאת הם המעבדה של עצמם

עולי רגל ליד הנהר בנסיק. השעה לטבילה יפה בכל עת, אך היא יפה שבעתיים בימי הטבילה הגדולים של הקומבהה-מלה

כאן, מבררים אם אמנם אפשר לחשוף את ה"אני" האמיתי, חשיפה שפירושה שחרור, שחרור מכל מה שכובל את האדם בחייו היומיומיים ומסתיר מפניו את מי שהוא באמת.
אתה מסתובב בשבילי טָפּוֹוָאן 
(Tapovan, "יער הסגפנים"), האתר שעיריית נסיק הקצתה לסאדהואים ושבו הם מקימים את אוהליהם ומתיישבים למשך חודש שלם, וכל אדם שני הוא סאדהו. סביב פוסעים בסך אינספור גברים ארוכי שֵׁער ומזוקנים. מקצתם עירומים כביום היוולדם, מקצתם לבושים באזור חלציים בלבד, ומקצתם עטופים בגלימה – כתומה (חסידי האל שיווה), לבנה (האל קרישנה), אדומה (האל־הקוף הָנוּמָן) או שחורה (האלה קָאלי) – איש איש לפי אמונתו ובהתאם לאל שאותו הוא עובד.
בקרב מאות האלפים גם כמה אלפי סאדהואיות סבוכות שֵׁער. לאישה הודית, "נטישת העולם" היא צעד מרחיק לכת עוד יותר מלגבר. החברה ההודית המסורתית מגוננת על נשיה, עוטפת אותן בסארי, מחביאה אותן בבית, מכפיפה אותן לאביהן, אחר כך לבעליהן ולבסוף לבנן בכורן. ובכל זאת נמצאות האמיצות שמעזות להשתחרר מסייגי החברה, ללכת בנתיב משלהן. פמיניזם מסוג אחר. וכמו "עמיתיהן" הסאדהואים, גם הן "פרשנות חיה" לטקסטים העתיקים על אודות הפרישות והשחרור, ולפיכך זוכות כאן לכבוד מלכים.

אני באבא משוגע
אני מגיע לנסיק בשעת ערב ולוקח מיד ריקשה לטפּוֹוָאן. הריקשה עוצרת בכניסה ל"יער הסגפנים", ולאט לאט, בצעד מדוד, אני פוסע פנימה. מסביב עשרות אלפי אוהלים וסככות פח שעיריית נסיק הקימה בעבור הבאים. הגורואים הגדולים יושבים באוהלים ענקיים, עם המוני חסידים ותלמידים שבאו מקרוב. הגורואים הקטנים מתמקמים באוהלים קטנים, וסאדהואים בודדים, שאין להם זיקה לגורו מסוים או למסדר סאדהואים, מסתובבים.
רחובות המֶלָה שוקקים אדם, אווירת קרנבל מסביב, מוזיקה או מנטרות קצובות

סאדהו פגל באפו ("האבא המשוגע") ותלמידים באוהלו בטפוואן. פגל באפו כמעט לא קם מן המיטה-במה שלו במשך כל הפסטיבל. "מה הטעם לצאת החוצה", הוא אומר, "האמת נמצאת בפנים"

נשמעות מרמקולים ענקיים, ולעת ליל האורות מנצנצים ועל בימות גדולות מועלות אפיזודות מן האפוסים ההודיים הגדולים – המָהָאבְּהָארָטָה והרָאמָאיָנָה. על בימות אחרות נושאים דרשנים מכל הזרמים ההינדואיים את דרשותיהם בכל שפה הודית אפשרית (לפחות כמה עשרות). על בימות אחרות מגוללים את סיפוריהם מספרי הסיפורים (פונקציה רבת חשיבות בכפרי הודו, שבהם חשמל, טלוויזיה ובתי קולנוע הם בגדר עתיד רחוק), ומוזיקאים מפורסמים מופיעים בשירה ובריקוד.
אני פוסע בשקט בתוך ההמולה ומגיע לאוהל בינוני בגודלו. במרכזו, על מיטה מפוארת, יושב בישיבת לוטוס סאדהו, כמעט לבדו. "תיכנס", הוא מזמין אותי במחוות יד, ואני חולץ נעליים ונכנס. "איפה כולם?" אני שואל. "אתה יודע הינדי", הוא אומר בחיוך, "איפה למדת?"
אני נשאר אצלו שבועיים. מתברר שהוא גורו מגוּגָ'רָאט (Gujarat) ושמו "פָּגָל בָּאפּוּּ" ("האבא המשוגע"). "משוגע" משמש כאן ככינוי כבוד – מי שרואה את הדברים אחרת. לכן הסאדהואים מכונים גם "משוגעים". באחד הימים ראיין את פגל באפו עיתונאי מעיתון נפוץ בבומביי. למחרת, מתחת לתמונתו שהתנוססה בשער העיתון, הופיע הכיתוב: "אני באבא משוגע… ואני מתכוון להישאר משוגע!"
פגל באפו כמעט לא קם מן המיטה־במה שלו במשך כל הפסטיבל. "מה הטעם לצאת החוצה", הוא אומר, "האמת נמצאת בפנים". בשש בבוקר הוא מתרחץ ואחר כך יושב על מיטתו שלוב רגליים, בערך עד חצות הלילה. הוא מחלק ברכות לעולי הרגל הרבים שנכנסים לרגע לאוהלו, מעניק שיעור לתלמיד שמקשה עליו בשאלה, מקשקש בפלאפון שמישהו נתן לו למשך הקומבהה־מלה עם חסיד או חסידה שמתקשרים לברר איפה הוא יושב בתוך כל הבלגן של טָפּוֹֹוָאן.
פגל באפו עובד את הנומן, האל הקוף. בעצם הם פשוט חברים. הוא מדבר עליו כאילו היה חבר יקר ואהוב. על כיסא סמוך ניצבת תמונה של הנומן, ועל כיסא אחר – תמונת הגורו של פגל באפו. הוא בערך בן שבעים, שערו ארוך עד ברכיים, שפם (וזקן) ארוך לו אמתיים, הוא לא מפסיק לספר סיפורים מן הראמאינה, אוכל פעם ביום ומזמין את עשרות החסידים והתלמידים שלוש פעמים ביום לאוכל גוג'ראטי משובח שנשות כמה מעולי הרגל מכינות באוהל המטבח.
הוא מומחה לצמחי מרפא, אחרי שנים שחי במערה ביער לבדו, ומפעם לפעם הוא ממליץ על תרופה טבעית לאדם חולה שבא לבקש מזור. היום הוא חי באשרָאם מפואר ליד בָּרוֹדָה (Baroda), עיר גדולה בגוג'ראט, ושם יש לו "שעות קבלה", ממש כמו כאן, באוהל הקומבהה־מלה שלו. פעם עמד שלוש שנים (בלי לשבת), כדי להראות להנומן את דבקותו. עכשיו הוא יושב בלי לזוז. לנסיק הגיע בג'יפ של אחד מחסידיו, ורכב לטָפוֹואן על פיל, כיאה לגורו מכובד.
יום אחד הופיעה באוהל היג'רה. ההיג'רות הן קאסטה בפני עצמה, קאסטה של קוקסינלים, גברים בסארי (למי בהודו יש כסף להורמונים או לניתוח לשינוי מין?). זוהי קאסטה נמוכה, וההיג'רות בדרך כלל זוכות ליחס משפיל, בלשון המעטה. באפו התייחס אליה בכבוד רב. היא שרה לו ורקדה, והוא גמל לה בכסף ובארוחה. "קרישנה הוא הפּוּרוּשָה (הגבר) היחידי", הוא מסביר, "בני האדם (גברים ונשים) הם כולם נשותיו. צריך להתייחס לאל באהבה ומסירות כמו אישה לבעלה־אהובה. רק ההיג'רות מבינות את זה עד הסוף".
באפו מתייחס לעצמו וכולם מתייחסים אליו כאל מי שמצוי מחוץ ל"משחק המינים". הוא כמובן נזיר, ובעיני עצמו הוא לא גבר ולא אישה. הוא חסר זהות, ובכלל זה זהות מינית. הוא שקוף, הוא מראה שדרכה יכולים החסידים להתבונן בעצמם. בעיני תלמידיו וחסידיו באפו הוא "מואר", משוחרר, מצוי מעל ומעבר לעולם "הסָמְסָארָה", לתלאות היום־יום שמעסיקות אותנו, איש־איש בחייו. בגלל זה קוראים לאולם קונצרטים מפואר בבומביי על שמו של סאדהו. המוזיקה גם היא סָאדְהָנָה, "דרך" המוליכה לשחרור.

מעשן בלי סוף ולא מתמסטל
אחת לשעה בערך סאדהו צעיר מכין

הסאדהו לעתיד עורך את טקס הלוויה שלו עצמו. מכאן ואילך, מנקודת המבט של החברה הוא משול למת – אין לו זכויות
ואין לו חובות

לבאפו צ'ילוּּם, מקטרת־חומר ובה גָנְגָ'ה (מריחואנה). הוא מעשן בלי סוף, אבל לא מתמסטל. הגוף שלו רגיל לחומר. הוא ממשיך לשבת זקוף לפני, אחרי, תמיד. אז למה הם מעשנים? מה מקומם של הסמים בסאדהנה שלו ושל אינספור סאדהואים אחרים?
היוגה־סוטרה גורסת שיש חמש דרכים להשיג שחרור: לידה, מנטרה, סיגופים, עשבים ומדיטציה. יש כאלה שנולדים "מוארים", חופשיים, ואינם צריכים להשיג שחרור; אחרים יכולים ללכת ב"דרך המנטרה": המנטרה מעסיקה את התודעה ולא משאירה פנאי למחשבה; אחרים יכולים לבחור ב"דרך הסיגופים": כאן הקושי והכאב הפיזי מאפילים על המחשבה; ואחרים יכולים להשתמש ב"עשבים": הסמים מאפשרים לחרוג ממצב התודעה הרגיל, מהאופן שבו האדם רגיל לראות את עצמו ואת העולם; ולבסוף מוצעת "דרך המדיטציה", שהיא לפי היוגה־סוטרה הנעלה מכולן.
תמונת העולם הרגילה של האדם, טוענת הפילוסופיה של הפרישות, רוויה בסבל. אין קשה מלשנות אותה, והסמים עשויים לאפשר זאת, לאפשר לאדם לחרוג מדל"ת אמותיו, לרפות את אחיזתו בתבניות החשיבה הרגילות שלו. הסכנה, מוסיפה וגורסת היוגה־סוטרה, היא שהסמים יהיו בעצמם להתניה. פגל באפו מסכים ואומר שאין לו שום בעיה להפסיק לעשן. לדבריו, בשבילו העישון הוא כמו רכיבה על פיל כל הדרך מנסיק לכאן, כמו הברכה שהוא מחלק לכל דורש, חלק "מדרישות התפקיד" של הגורו. "אתה מאמין לי?" הוא שואל בחיוך ומבקש מהסאדהו הצעיר להכין לו עוד צ'ילוּם.

מיליון טובלים
כשלושים קילומטרים מנסיק נמצא כפר קטן, ובמרכזו ניצב מקדש גדול. הכפר קרוי על

תור לברכת הטבילה בטרימבקשוואר. יותר ממיליון עולי רגל ממתינים כך לתורם לטבול, אחרי הסאדהואים

שם המקדש, טְרִיָמְבָּקֵשְוואר 
(Trimbakeshwar), אחד משמותיו של האל שיוָה. בסמוך למקדש בנויה ברכת טבילה שמימיה הם מי הגוֹדָוורִי שמתחילה (אל תשכחו שמדובר באלת־נהר) לא הרחק מכאן, במרומי הר ירוק. ימי הרחצה של הקומבהה־מלה נחלקים בין ראם־קוּנְד 
(Ram Kund, "הבֵרכה של ראמה", שבה טבל, כך מספרת המסורת, עם אשתו האגדית סיטָא), שהוא אתר הטבילה של נסיק, ובין הבֵרכה בטרימבקשוואר, הקרויה בקיצור "טְרָמְבָּק".
למעשה בראם־קונד טובלים הסאדהואים חסידי האל וישְנוּ (הלוא הוא קרישנה, הלוא הוא ראמה) ואילו בטרמבק טובלים השָיְוואיסְטים, חסידי האל שיוָה. את מאהליהם הקימו השיוואיסטים הטובלים בטרמבק לא בטפוואן אלא בטריָמבקשוואר, על הגבעות הירוקות מסביב. יום הטבילה הגדול הראשון של המֶלָה מתקיים שם, ולכן אני נפרד מפגל באפו ותופס אוטובוס מטפוואן לטרמבק.
ארבע בבוקר, גשם שוטף. האָקְהָרָה ("מסדר הסאדהואים") הראשונה, הג'וּנָה־אקהרה, שבה נמנים אלפי נָאגָה־בָּאבּוֹת (באבות עירומים, הידועים בסיגופים חמורים) מוכנה לטבילה. הגורואים, הסאדהואים וחסידיהם מגיעים בתהלוכה עליזה, לקול תופים וחצוצרות, במרכבות ועל גבי פילים. מסביב המון אדם ואינספור שוטרים המכוונים את ההמולה. הצפיפות הופכת אותי מעולה רגל לעיתונאי, ואני מוצא מפלט במרפסת העיתונות הצופה על ברֵכת הטבילה.
הסאדהואים נערכים מסביב לברֵכה, ולאחר טקס תפילה קצר שמסתיים בשאגה אדירה מאלפי גרונות – "הָרָה הָרָה מָהָאדֵב" (משהו כמו "הידד לאל שיוָה") – הם במים. שוטרים ומצילים שורקים במשרוקיות, וכרוז אדיש מכריז ברמקול, בלי שאיש מקשיב: "חברי הג'ונה־אקהרה הנכבדים, האם תואילו למהר ולפנות את הברֵכה? אקהרות אחרות ממתינות לתורן".
אחרי טבילה ממושכת ממשיכה השיירה אל תוך המקדש, ואקהרה אחרת טובלת בברֵכה. עד חצות היום יטבלו כך בסך כל האקהרות, ולאחר מכן ישובו למאהליהן. אחרי הסאדהואים יגיע תורם של עולי הרגל, ובינתיים לאורך הרחוב הראשי של טרמבק, מפאתי הכפר ועד ברֵכת הטבילה, מחכים לתורם יותר ממיליון עולי רגל, בתור הכי צפוף ודחוס שראיתם מימיכם. הם דוחפים ונדחפים ומקבלים מכות מהשוטרים שמנסים נואשות להשליט סדר בבלגן. הראשונים בתור ממתינים מחצות ליל אמש בגשם השוטף.

להתראות בקומבהה־מלה הבאה
לפנות ערב, לקראת סיומו של יום הטבילה ורגע לפני שאני עולה על אוטובוס בחזרה לטָפּוֹוָאן, אני מחליט לעשות סיבוב אחרון באוהלי הג'ונה־אקהרה. באוהל הראשון במתחם אני פוגש בָּאבָּא אחד, עומד־נשען על מין נדנדה. כבר שלוש שנים הוא עומד, לדבריו, ונותרו לו תשע עד שישלים את נדרו. רגליו נפוחות.
"זה כואב?" אני שואל.
"בוודאי", הוא עונה.
"מאיפה אתה?" אני ממשיך במשימתי העיתונאית.
"משם", הוא משיב בחיוך.
"לא, באמת".
"משם, מכאן, מכל מקום".
"ומאיפה אתה במקור? איפה ההורים שלך גרים?"
"אני לא זוכר. מה, אתה זוכר את הגלגול הקודם שלך?"
הוא מזמין אותי לצ'אי, ואנחנו ממשיכים לפטפט. מתברר שהוא בחור בן עשרים מוָרָנָסי (Varanasi), ולפני שלוש שנים נסע עם כמה חברים לקומבהה־מלה בפְּרָיָג, ליד אללהבאד, קרוב לוורנסי. הוא פגש גורו, התלהב וביקש להיות לתלמידו. "תעמוד על הרגליים 12 שנים", אמר לו הגורו (עד הקומבהה־מלה הבאה בפְּרָיָג) "ואלמד אותך את התורה". ומאז הוא עומד. אוכל בעמידה, ישן בעמידה, הכל בעמידה (אני קורא את מה שאני כותב ולא בטוח שתאמינו. הכל אמת, נשבע לכם).
אני ממשיך להסתובב ופוגש סאדהו זקן. "מי אתה ומה אתה ומה הסיפור שלך?" אני שואל. הוא מספר שהגורו שלו ציווה עליו ללכת ברגל 12 פעמים ממערת אָמָרְנָת 
(Amarnath) שבגבול הצפוני של הודו (בקשמיר) לרָמֵשְווארָם (Rameshwaram), בשפיץ הדרומי של התת־יבשת, ובחזרה, כדי להיות לאָדְהיקָרי (מי שראוי לשמוע את התורה). הוא השלים שני סיבובים כאלה, מצפון לדרום ובחזרה, והוא כבר בן 65. "בחיים לא תספיק לסיים", אני אומר לו. "אז אני אמשיך בחיים הבאים", הוא משיב בהשלמה.
אני קופץ על האוטובוס לנסיק. יותר צפוף מרכבת הפרברים של בומביי. וכשהאוטובוס מתחיל לנסוע בגשם שלא הפסיק לרדת מארבע בבוקר, אני נזכר במשפט שסלמן רושדי כתב על הסאדהואים של הודו, ארץ הולדתו: "היחידים שיכולים לראות את התמונה כולה הם אלה היוצאים מחוץ למסגרת". להתראות בעוד שנתיים, בקומבהה־מלה בנסיק.

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות