מסע צילום בלדאק וקשמיר: מחפשים את נקודת הכיפתור

עם פתיחת חופשת הקיץ ביולי, יצאתי להדריך טיול צילום ופוטותרפיה (תרפיה באמצעות צילום) יחד עם גלעד בנארי. שלושה עשר צלמים וחובבי צילום, ביניהם גם כאלו שצילמו רק עם טלפונים ניידים, יצאו לדרך. הם ביקשו לתת ביטוי ולהעמיק את הדיאלוג הפנימי שלהם גם באמצעות הצילום במסע מרתק בלדאק.

לאורך הטיול הוזמנו חברי הקבוצה לחפש את "נקודת הכיפתור" בין הצילום לסיפור הפנימי שלהם. רגעים אינטימיים ומרגשים אלו יישארו בין חברי הקבוצה. הכתבה תעסוק בחוויית מסע הצילום.

המסע המרהיב היה מאתגר וחייב התמודדות עם הסתגלות לגבהים שמעל ל-5000 מטרים, לינה חלקית באוהלים, ניתוק מאינטרנט לאורך ימים, ואם לא די בכך גם התמודדות עם וירוס בטן שחלף כאש בשדה קוצים בין חברי הקבוצה.

קשמיר התווספה לטיול מ"הדלת האחורית" ובאופן לא צפוי לקראת סופו של הטיול. דרך אותם רגעים לא מתוכננים שיכולים להפתיע אותך לטובה או לשלילה. המקומיים יחשבו שזה משהו ב"קארמה" שלנו שזימן אותנו לקשמיר. מדוע? איך זה קרה? נגיע לשם בהמשך…

לדאק – פניו של הירח

חבל לדאק נחשב לאזור המיושב המרוחק והמבודד ביותר בהודו. הוא שייך רשמית לתת היבשת הענקית, אבל דומה כי ללדאק אין ולא כלום עם מדינה זו. נופיו מזכירים את פני הירח.

מדובר באחד המדבריות הגבוהים בעולם, התחום בין שני רכסי ההרים הגבוהים ביותר על פני כדור הארץ: הרי ההימלאיה מדרום ורכס קראקורם מצפון-מערב. בשני רכסים אלו, שוכנות ארבע עשר הפסגות הגבוהות בעולם, כולן מעל רום של 8000 מטר, המצויות עדיין בתהליך של התרוממות.

העובדה כי חבל לדאק תחום בין רכסי הרים גבוהים, מובילה להורדת המשקעים המושלגים ברכסים אלו והוא נותר "מדבר בצל גשם".

במדבר הלדאקי הזה, ניתן למצוא שילוב נדיר וסוריאליסטי של דיונות חול, גמלים דו דבשתיים, אגמים קרחוניים ופסגות מושלגות.

גובהו של חבל לדאק נע בין 3500 מטר ועד 7000 מטר בפסגות הגבוהות. בשוליו עברה דרך המשי ההיסטורית.

בשל תנאי המחייה הקשים בלדאק, האזור שמר על הצביון התרבותי הייחודי שלו. לאורך כל ההיסטוריה הוא היה מיושב בדלילות וגם כיום בשטח הדומה לשטחה של הונגריה או קוריאה הדרומית (96 אלף קמ"ר), מתגוררים בסך הכל כשלוש מאות אלף איש.

חבל לדאק נחשב לאזור המיושב המרוחק והמבודד ביותר בהודו. הוא שייך רשמית לתת היבשת הענקית, אבל דומה כי ללדאק אין ולא כלום עם מדינה זו

טיבט הקטנה

מראה אנשיה, דתם ותרבותם של תושבי לדאק, קרובים יותר לשכנה הגדולה מצפון מזרח – טיבט, מאשר לתושבי הודו עצמם. פניהם עגולים ועיניהם מלוכסנות.

לעומת טיבט, לדאק לא נפגעה מהכיבוש הסיני וחלק משכיות החמ

דה הקדומות ביותר של הבודהיזם הטיבטי השתמרו דווקא בה. "גומפות" (סטופות בודהיסטיות) מעטרות את הנוף, גלגלי תפילה ממוקמים בכניסה לכל כפר ומקדש והעובדה ש-75% מתושביה מאמינים בבודהיזם טיבטי, מובילים לכך שרבים מכנים אותה "טיבט הקטנה".

סביב עניין הבודהיזם התחוללה בהודו דרמה גדולה. הבודהיזם, הדת השלישית בגודלה בעולם, נולד והתפתח בהודו החל מהמאה ה 5 לפנה"ס אך ברבות השנים, נעלם ממנה וכיום למעלה משמונים אחוז מהאוכלוסייה הם הינדואיסטים. "איי הבודהיזם" היחידים שנותרו בהודו, מרוכזים בצפונה. בדרמסלה, מתגורר עד היום הדלאי למה, לאחר שברח מטיבט בעת הכיבוש הסיני בשנת 1959.

כיום רוח האיסלאם המגיעה ממערב מאזור ג'אמו וקשמיר, נושבת בנחישות אל קרביו של הבודהיזם הטיבטי. יותר ויותר תושבים מתאסלמים.

מראה אנשיה, דתם ותרבותם של תושבי לדאק, קרובים יותר לשכנה הגדולה מצפון מזרח – טיבט, מאשר לתושבי הודו עצמם. פניהם עגולים ועיניהם מלוכסנות

הנחיתה בלדאק וההסתגלות לגובה

התחלנו לנטול כדורים להסתגלות לגובה כבר בארץ. כ-48 שעות לפני הנחיתה בלה (LEH), בירת המחוז, הממוקמת בגובה של 3500 מטר!

שדה התעופה הקטן, היחיד בלדאק, נמצא בלה והטיסה אליו מדלהי, חולפת מעל הרי ההימלאיה המושלגים, בואכה אל המדבר.

בימים הראשונים בלה, חווינו את הגובה כסוג של שוק. לאחר מספר צעדים הגוף הפתיע אותנו עם התנשפויות כבדות, חולשה וסחרור. הליכה קצרה, בעיקר בעלייה, נחוותה כמסע מפרך.

מומלץ ללון בלה שני לילות לפחות לפני שממשיכים בטיול, לטייל באיטיות ולהקפיד על מנוחה.

המקומיים ממליצים גם על אכילת מרק שום והקפדה על שתיית מים מרובה.

עבורנו לה היתה רק נקודת ההתחלה ו"הקרקע" הנמוכה למסע שהעפיל עד לגובה של 5700 מטרים, ב"פאס" קארדונג לה – מעבר ההרים המוטורי, הגבוה ביותר בעולם.

דרך העפר בה עלינו מלה אל ה"פאס" צבעה בהדרגה את המדבר הצהוב בלבן. את הדרך המושלגת ההררית, ניסו לפלס באופן סיזיפי, פועלים רבים. הם נאבקו בדרדרות האבנים החוסמות את הדרך השכם וערב.

דגלים טיבטים צבעוניים, סימלו את ההגעה ל"פאס". מנטרות בודהיסטיות טיבטיות הרשומות על הדגלים, פוזרו שם בעזרת האמונה בכוחה של הרוח. המטאפורה של "גג העולם" הפכה לממשית. נדמה היה שאם רק נזיז את האצבע, נדגדג את אלוהים.

התרגשות, חרדה גופנית והוד הבריאה, התערבבו בנו יחדיו.

אחדים מאיתנו התקשו לנשום, הרגישו לחץ בחזה, חולשה וסחרור. אלו היו רגעים עוצרי נשימה, תרתי משמע ודאגנו להצטייד מבעוד מועד בבקבוקי חמצן אישיים ובמכלי חמצן גדולים בג'יפים. תסמיני מחלת הגבהים נעלמו כבמטה קסמים, ברגע שבו ירדנו בגובה מיד לאחר חציית מעבר ההרים וכשחזרנו לגבהים של כ-3500 מטרים.

לאורך הטיול חצינו חמישה מעברי הרים שהתנשאו מעל ל-5000 מטרים, עוצמת הטבע הלדאקי נחקקה בכל אחד מאיתנו ונרשמה גם בעין המצלמה.

אחדים מאיתנו התקשו לנשום, הרגישו לחץ בחזה, חולשה וסחרור. אלו היו רגעים עוצרי נשימה, תרתי משמע

נישואי פוליאנדריה

כבר בטיסה ללדאק, ניתן להבחין מהמטוס בניסיונות ההישרדות של האדם, עת הוא מצטופף לאורך הנהרות בניסיון למצוא חלקת אדמה למחייתו. פסיפס חקלאי בגווני ירוק, עוטף את שולי הנהרות ונראה כשובלים ירוקים בלב המדבר. בתי בוץ ואבן בלתי מסותתת מנקדים את העמקים האלו.

28% בלבד משטחה של לדאק, ראויים לעיבוד חקלאי. עובדה המובילה בין היתר לפוליאנדריה – סוג מיוחד של ברית נישואין, אותה ניתן לפגוש רק במרחבים הקשוחים האלה של הודו, טיבט וסין.

הפוליאנדריה היא תופעה נדירה יחסית, שמקובלת בתרבויות מעטות. מדובר בברית נישואין, לפיה אישה אחת מתחתנת עם מספר גברים. העניין הוא שלא מדובר בגברים הזרים זה לזה, אלא באחים! האישה נישאת לאחים של הבעל הראשון.

למי שלרגע מרימה גבה ומתמוגגת מהעוצמה הנשית החולקת לעצמה מספר גברים, אני מציעה לא להתבלבל. מדובר למעשה בחברה פטריארכלית בה הדומיננטיות גברית ואלו מספר גברים החולקים ביניהם אישה משותפת. הם גרים כולם באותו הבית והגברים הם בעלי הקרקע והזכויות.

כיצד קשורה עובדת מיעוט שטחי החקלאות בלדאק לנישואי הפוליאנדריה?

מסתבר שכאשר לאב המשפחה אין מספיק אדמות לחלק לכל בניו, הבנים מקבלים ביחד את האדמה, ונישאים לאותה אישה. כך הפוליאנדריה מונעת פיצול של הקרקע לחלקות קטנות שאינן מספיקות לכלכלה של המשפחה ומאפשרת את חלוקת נטל העבודה החקלאית בין גברים רבים. עונת הזריעה והגידול החקלאי בגובה של יותר מ-3,500 מטר קצרה ונקטעת בחדות בתחילת החורף. הטמפרטורות יורדות למינוס שלושים מעלות והקרקע נצבעת בלבן. כתוצאה מכך הקו המפריד בין הישרדות לרעב הוא דק ביותר. כל בני המשפחה מגויסים לעבודת צוות יעילה ומהירה על אותו שטח אדמה.

הפוליאנדריה היתה נפוצה באזור במשך מאות שנים וכיום היא הולכת ונעלמת. כשנכנסו לכפרים, עדיין פגשנו את סגנון החיים הזה.

על שדים ורוחות רעות

בליבה של לה חווינו חוויה שמאנית מיסטית, מיוחדת במינה. ניסיונות רבים נעשו על מנת שנצליח להשתתף בטקס הזה. עד לרגע האחרון חששנו שמא השמאנית לא תסכים לנוכחות שלנו. הוקפצנו אליו מהרגע להרגע, לאחר ששלחנו אליה שליח שאמר לה שאנחנו מרגישים ממש לא טוב וחייבים לקבל את עזרתה.

שמה של השמאנית הולך לפניה בעמק הרחב של לה. נאמר לנו כי הדלאי למה בכבודו ובעצמו, מנהיג הבודהיסטים הטיבטים, אישר למקומיים את תוקף סמכותה. זאת על אף שהיא מרפאת בעזרת "דת הבון", דת המאמינה ברוחות ובכוחות הטבע. דת שקדמה להופעת הבודהיזם הטיבטי שהגיע לאזור במאה ה-8 לספירה.

על גרם מדרגות בכניסה לבית השמאנית, ישבו אנשי הכפר ברגליים יחפות. כל אחד אחז בכאב אחר. חלקו גולם בגוף וחלקו בנפש.

חלפנו על פניהם. חלצנו נעליים ונכנסנו לחדר מרופד בקרעי שטיחים.

ההמון פרץ פנימה. צפיפות אנושית נדרכה בציפייה.

השמאנית נכנסה לחדר והשתררה באחת דממה.

היא נעטפה בכתר לוטוס מבד והותירה רק את עיניה החודרות גלויות לקהל. ברעידות וגניחות, השליכה גרגרי שעורה על תוף קטן. כיוון נפילתם הורה לה את התשובות לשאלות הקהל.
אישה בקהל נאנקה מכאב. טמנה ראשה בשקע המנחם שבין הצוואר לכתף של בעלה.

השמאנית הצמידה את פיה לבטנה וינקה מתוכה את השד הרע. לעתים היא ינקה אותו גם בעזרת צינורית קטנה. כעת הסיטה מבטה הצידה וירקה נוזל שחור מפתיע לתוך הדלי.

רגעים מצמררים אלו של נוזל עכור, הופיעו רק עם המטופלים שמצבם היה כנראה קשה יותר. זה נחווה על ידינו כמעשה קסמים. לא נצליח להבין זאת דרך פריזמה מערבית.

השמאנית הצמידה את פיה לבטנה וינקה מתוכה את השד הרע. לעתים היא ינקה אותו גם בעזרת צינורית קטנה

מכרה הזהב של לדאק

הנוודים הטיבטים ועיזי צמר הפאשמינה. אני חושבת שמהם הכי התרגשתי בטיול. הילדים שלי צוחקים עלי שאני מכריזה את זה על הרבה מדי רגעים בחיים.

בפנים מוכתמות, צרובות משמש. ברסטות של בוץ ושיער נטוש. אפשרו לנו ילדי "הנוודים למחצה", להסתתר איתם באוהלים מפני הגשם. הגשם נדיר כאן במדבר הכי גבוה בעולם.

שלושה חודשים בלבד בשנה, בקיץ, יוצאים בני הצ'אנגפה לרעות את עדרי הצאן באדמות הערבה והביצות של רמת צ'אנג טאנג. חייהם סובבים סביבם. עבורם העיזים הן הקשר אל הרוחות השומרות ולכוח העליון. הן מקור הפרנסה שלהם.

בחורף הם ספונים בבתי האבן לצד אגם צומרירי בגובה 4600 מטר. הם נאספים סביב גחלים לוחשות במרכז הבקתה, כשבחוץ הטמפרטורה צונחת למינוס שלושים מעלות.

למרות ה"קיץ" לבשנו שכבות רבות של ביגוד ולנו כאן באוהלים. המקלחת היתה "הוט באקט" (דלי עם מים חמים). היינו מנותקים מאינטרנט ומחוברים לגנרטור שבמשך שעתיים בלבד בלילה, סיפק לנו חשמל להטענת סוללות המצלמות שלנו. בגבהים האלו, שתינו "תה חמאה". תה טיבטי מלוח מחלב וחמאה של יאק. בוסט של אנרגיה וקלוריות ישר לווריד.

התרגשנו להיכנס לתוך המאהלים של בני הצ'אנגפה וחווינו את גז העיזים. בקיץ, כאשר הצמר אינו הכרחי להן כהגנה מפני הקור, גוזזים את "צמר הפשמינה".

דווקא כאן, כאשר המבט פתוח עד כמעט לאין סוף ללא מפריע,

קשה ליצור את קו הראייה המחבר את היד המיובלת הגוזזת את שיער הפשמינה עם היד המטופחת שמלטפת וקונה את צעיפי הבד הייחודי בחנות יוקרה בפריז.

מדובר בצמר הנחשב לעדין פי שמונה משיער אדם! "הצמר המלכותי", טווים ממנו את אחד הבדים המשובחים ביותר בעולם. בטיול שלנו הרחקנו עד לקשמיר. שם פגשנו שוב את צמר הפשימנה, הפעם על נולים בני מאות שנים. שם מייצרים ממנו את השטיחים הקשמיריים היקרים והמפורסמים.

הנוודים הטיבטים ועיזי צמר הפאשמינה. אני חושבת שמהם הכי התרגשתי בטיול

קשמיר בהפתעה

בהפתעה גמורה נחתם מסע ההדרכה והצילום שלנו בלדאק במסע גם לקשמיר.

בשל הגשמים העזים והשיטפונות שפקדו את צפון הודו, לא יכולנו לצאת מלדאק בטיסה. נאלצנו לדחות את טיסת החזרה לארץ ביומיים. שתי דרכים בלבד מחברות את לה לצפונה של הודו: הדרך לקשמיר והדרך למנאלי.

הדרך למנאלי, הכרוכה בנסיעה בת יומיים, התמוטטה גם היא בשל הגשמים.  לא נותר לנו, אלא לפתוח בנסיעה לקשמיר, בה נמצא שדה תעופה שקיווינו להצליח להמריא ממנו חזרה לדלהי.

ההחלטה הזו היתה כרוכה ביציאה לדרך בת 12 – 10 שעות נסיעה. נסיעה שיצאנו אליה בגב שפוף והפכה לאחת הדרכים היפות והמרגשות שחווינו. הכביש המקרטע, שחלקו בכלל דרך עפר, פילס את מסלולו לאורך נהר האינדוס בינות לפסגות מושלגות וכפרים הטובלים בירוק.

נהר האינדוס מתחיל את זרימתו למרגלות ההימלאיה בטיבט ולאחר מסלול של למעלה משלושת אלפים ומאתיים קילומטר, נשפך בפקיסטן לים המערבי. בנסיעה לאורכו בהינו במימיו בחיפוש אחר "דולפיני האינדוס" החיים בו ונמצאים בסכנת הכחדה. לאורך נהר האינדוס, עורק החיים של לדאק, התפתחה לפני חמשת אלפים שנה ציביליזציה ותרבות הארפאנה. סמל הסאוואסטיקה – שאומץ בהמשך על ידי הנאצים כצלב הקרס, נוצר על ידה. במקור זהו סמל עתיק המייצג את המרכז המכנס אליו את ארבע רוחות השמיים, בדומה להתכנסות במדיטציה.

תלאות הדרך שהודו זימנה לנו, לא תמו.

לאחר כעשר שעות נסיעה לקשמיר, באישון לילה, כשעה בלבד מההגעה, ארבה לנו הפתעה נוספת. מחסום משטרתי בגובה של כמעט 4000 מטר, עצר אותנו על אם דרך העפר ולא אפשר לנו להמשיך.

מה לא ניסינו לעשות שם באותו הלילה במחסום הקפוא. הגענו עד למשרד החוץ, השגרירות והקונסוליה הישראלית בהודו, אך מצאנו את עצמנו מאלתרים שוב… ולנים במלון הכי קרוב שהצלחנו למצוא. בדיעבד הבנו שזה היה מין "דיל" הודי כזה, בין המלון לשוטרים במחסום, בתמורה ל"בקשיש" שהם קיבלו ממנו.

זה היה לילה בו חולדות התרוצצו לי בחדר. אחת מהן טיפסה על עפרה ופרעה את שערה (למרות שהמלון היה "יוקרתי").

זיכרון מפחיד

עבורי לשוב לקשמיר היתה הפתעה גם ברמה האישית והזמינה אותי לבחון האם שמרתי בתוכי סוג של פוסט טראומה…

בקשמיר כמעט איבדתי את חיי בשנת 1991, בפיגוע טרור פקיסטני.

הודות ליופייה של חברתי, ששבתה את ליבו של יוסוף, בעל ה-"house boat" בו ישנו, ניצלו חיינו.

בליל הפיגוע, לילה שקט וקסום על אגם סרינגר – בירת קשמיר, לא שמענו את דפיקת הדלת. טרוריסטים פקיסטנים עברו מהאוס בווט אחד למשנהו וחיפשו תרמילאים מישראל. יוסוף פתח את הדלת אך לא נתן להם להיכנס. הוא אמר להם שאנחנו מאיטליה. הם עברו להאוס בווט השכן, בו לנו שלושה בחורים ישראלים שטיילו איתנו, פצעו אחד מהם והרגו את איציק.

שמענו יריות. חשבנו שמדובר בזיקוקים.

יוסוף הבריח אותנו בסירה אל היבשה. שם שגרירות ישראל ארגנה בחטף אוטובוס לכל הישראלים. נסענו כל הלילה עד שהגענו חזרה לדלהי.

לא האמנתי שאשוב לקשמיר פעם נוספת בחיי. כעת לאחר למעלה משלושים שנה, קשמיר נראתה לי אחרת. בטווחים של כל עשרה מטרים ניצב חייל הודי חמוש. האגם שוקק חיים, בעיקר בלילה. חנויות מעץ על כלונסאות נבנו לאורך התעלות.

הרוכלים המוסלמים בשווקי העיר קיבלו אותנו במאור פנים וכשאמרנו שאנחנו ממלטה, השיבו לנו "הכל סבבה אגוזים".

הרוכלים המוסלמים בשווקי העיר קיבלו אותנו במאור פנים וכשאמרנו שאנחנו ממלטה, השיבו לנו "הכל סבבה אגוזים"

מה מקור המתח בקשמיר?

עד לפני חמש שנים בלבד, הודו היתה מחולקת לעשרים ותשע מדינות. לדאק היתה חלק ממדינת ג'אמו-קשמיר.

בבוקר אחד בשנת 2019, עלה מודי – ראש ממשלת הודו לשידור טלוויזיוני והכריז קבל עם ועדה, כי הוא מפרק את המדינה הזו, שמעתה תחשב לטריטוריית איחוד. הווה אומר, שלא יהיה לה דגל/חוקה ושלטון משלה. היא תהיה תחת שליטה מנהלית ישירה של הממשלה.

עם רגע ההכרזה, נשמעו דפיקות על דלתות המנהיגים המקומיים והם נעצרו. קווי טלפון נותקו, נותק האינטרנט ואלפי תיירים נדרשו לעזוב. הודו כולה סערה.

איך פתאום ביום אחד – מפסיקה מדינה להתקיים ככזאת? מה הוביל לצעד נועז זה?

מדובר בדוגמה נוספת, לתוצאה הטרגית של הקולוניאליזם הבריטי של המאה הקודמת.

ב-1947 הבריטים מחליטים לתת להודו עצמאות לאחר ששלטו בה במשך מאות שנים. הם עשו זאת בצורה שתגרום למלחמות עם שכנותיה להמשיך עד היום. בדומה למה שהבריטים עשו לנו, גם כאן הם ביצעו תוכנית חלוקה אתנית. הפרידו בין האוכלוסייה ההינדית למוסלמית.

המקומות בהם שלטה דת ההינדואיזם, הפכו למדינת הודו ואילו השטחים שבהם היה רוב מוסלמי, הפכו למדינת פקיסטן. פקיסטן המערבית ופקיסטן המזרחית, שאחר כך הפכה לבנגלדש.

בחודשים לאחר החלוקה התרחשו חילופי אוכלוסין: שישה מיליון הינדים עברו מאזור פקיסטן אל שטחי הודו החדשה, וכשישה מיליון מוסלמים יצאו משטחי הודו אל פקיסטן. לעיתים קרובות גורשו אנשים בידי שכניהם או בידי שליטים מקומיים, ללא עידוד הממשלה.

במהלך החלוקה ומעבר האנשים מאזור לאזור, אנשים איבדו את מקומות העבודה, את בתיהם, ולעיתים נתקלו במעשי אלימות בדרכם אל שטח המדינה האחרת.

שתי הממשלות החדשות, בשתי המדינות, לא היו ערוכות להתמודד עם חילופי אוכלוסין בקנה מידה עצום שכזה, וכתוצאה מכך התחוללו אירועים אלימים ומעשי טבח בשני צדי הגבול.

ביום בו עזבו הבריטים את הודו, החלה המלחמה בין הודו לפקיסטן ואפגניסטן. סכסוך הממשיך להתקיים שם עד היום. למעלה מעשרים מיליון בני אדם נהרגו שם לאורך השנים ומיליונים נוספים נותרו ללא קורת גג.

פיגועי טרור המשיכו לאורך השנים. על רקע המלחמה של הודו בטרור האיסלמיסטי בקשמיר החליטה הממשלה על צעד חריף במיוחד, בו כאמור הודיעה הודו על ביטול המעמד של ג'אמו וקשמיר כמדינה.

מאז הצעד האמיץ הזה תנועת הבדלנות בקשמיר נמצאת בירידה, אם כי היא עדיין קיימת.

איני יודעת האם יוסוף שהציל את חיי, אותו איש נמוך, קרח ושמנמן שהיה אז בשנות החמישים, שישים לחייו, עדיין חי. אבל הייתי שמחה לפגוש אותו ולתת לו חיבוק.

***
אחרית דבר: חווינו מסע מרגש, מסעיר ומרתק. כולנו זקוקים עדיין לעבד אותו ונעזרים לשם כך גם בעזרת כוחו של הצילום – בתיעוד, שימור והקפאה של רגעים משמעותיים בחיים.

———

לימור שדה-חן צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.
האתר של לימור טיולים קרובים
פייסבוק
אינסטגרם – zadoklimor

הרבה תודה ל-Ajay (Aju) Vashist, המארגן טיולים בהודו מכל הלב ב-15 השנים האחרונות – טיולי נשים וטיולים פרטיים בכל רחבי הודו

נתקלת בטעות בכתבה? חוסר עדכון? נשמח לקבל ולעדכן >>‎