תפריט עמוד

מכוניות הווינטג' של קובה

שתפו:

בשנות החמישים של המאה הקודמת חברות רכב אמריקאיות רבות החלו לייצא מכוניות לקובה. כעבור כמה עשורים הפכו המכוניות הללו לסמלה של קובה והן מושכות אוהבי וינטג' מרחבי העולם

עודכן 3.10.19

מכוניות הווינטג' של קובה הפכו לסמל של טיול לקובה. רואים אותן בכבישים של הוואנה – רכבים ישנים משנות ה-40 וה-50, שהיום כבר לא מייצרים אותם. למה קובה עדיין משתמשת בהם, ומה הסיפור העומד מאחוריהן?

לרוב, המכוניות הקלאסיות משמשות כמוניות. חלקן נצבעו מחדש בצבאים עזים, ומסיעות תיירים במחירים גבוהים. מכוניות אחרות, שאינן מתוחזקות היטב, משמשות כמוניות משותפות או מוניות שירות. מכוניות אחרות הן שם לתצוגה בלבד, במוזיאונים למשל, והן ישנות כמו היסטורית המכוניות בקובה.

המכונית הראשונה, הלה-פריסיין, הובאה לקובה מצרפת ב-1898, במהלך מלחמת קובה-ספרד-ארצות הברית. בתחילת המאה ה-20, ארצות הברית הפכה לספקית המכוניות העיקרית של קובה. ב-1919, קובה כבר היתה בראש הרשימה של מדינות דרום אמריקאיות הצורכות רכבים אמריקאים, ואחת מהמובילות בעולם במספר הרכבים לנפש. רכב הפורד T היה אחד מהרכבים הפופולריים ביותר, עם כינוי מקומי – "פונטיגו". עם הזמן, הכינוי הזה הפך למקבילה של טראנטה, ומשתמשים בו לכל רכב ישן, גם אם הוא אינו תוצרת פורד.

בשנות ה-50, יותר חברות אמריקאיות נכנסו לקובה, שמבחינתן היתה שוק צרכנים אידיאלי. החברות הללו כללו את שברולט, קדילאק, דודג', ביואיק וקריזלר. מכוניות נשלחו מהנמלים הדרומיים של ארצות הברית והגיעו לנמל הוואנה תוך ימים ספורים בלבד. חלקן הגיעו לחופי קובה עוד לפני שנמכרו בארצות הברית, והצרכנים הקובנים שימשו מעין שפני ניסיון לפני שיווק המוני בארץ הייצור. כדי להוזיל עלויות, אמריקאים קנו את רכביהם בקובה, והביאו אותם במעבורת שעברה בין שתי המדינות.

בשיא תקופת הייבוא, שנות ה-50, כמאה אלף רכבים נהגו בכבישי הוואנה בלבד, ועוד כ-50 אלף בשאר המדינה. האישה הראשונה שנהגה בכבישי קובה היתה זונת צמרת ידועה  בשם לה מקורינה. היו לה תשעה רכבים שהיא קיבלה ממאהביה ומעריציה, שכלו אנשי עסקים ידועים ופוליטיקאים. גם הסופר המינגוויי חי בהוואנה עשרים שנה, שבמהלכן הוא צבר שבעה מכוניות.

מה ששם קץ לכל השפע שהגיע מארצות הברית היה המהפיכה הקובנית ב- 1959, המלחמה הקרה, והחרם שארצות הברית הטילה על קובה כתוצאה מכך. מרגע שהוטל עליה חרם, שום דבר לא יובא מארצות הברית לקובה. לקובנים לא היתה אפשרות לקנות מכוניות חדשות, והם נאלצו להסתפק בישנות ולתחזק אותן שוב ושוב. מכונאים הפכו ליצירתיים יותר, וחידשו את הרכבים בצבעים שהנהג האמריקאי לא היה שוקל להשתמש בהם. את חלקי החילוף הם קיבלו מברית המועצות, כמו גם מכוניות חדשות (אך באיכות פחות טובה). בשנות ה-90 התיירות לקובה גברה, והקובנים השאירו את המכוניות מסיבות אחרות – מכוניות הווינטג' הפכו לאטרקציה תיירותית בפני עצמן, ולעוד אמצעי לעשיית רווחים.

מתוך 150 אלף המכוניות שנרשמו בקובה בשנות ה-50, 70 אלף עדיין בשימוש עד היום. בעליהן נעזרים בקרובי משפחה החיים בארצות הברית כדי להביא את חלקי החילוף הנחוצים. אוהבי וינטג' ברחבי העולם מגיעים לקובה בשביל המכוניות, מה שייקר את המכוניות מאוד. רכב אספנות אמריקאי יכול להגיע למחיר של מאה אלף דולר. יתירה מזו, חוק מ-2010 אוסר על זרים לקנות מכוניות וינטג' קובניות.

כך, שילוב של נסיבות פוליטיות, כלכליות ואחרות, הפך את הטראנטה הקובנית לאוצר, ולסמל המיוחד של קובה.

בתמונה הפותחת: מכוניות וינטג' בהאוונה, בירת קובה, צילום שאטרסטוק
לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות מקובה

"גריז" בתפאורה קובנית: מכוניות עתיקות בקובה
"גריז" בתפאורה קובנית: מכוניות עתיקות בקובה

לימור צדוק במסע בעקבות הרכבים המצועצעים של קובה, שגרמו לה להתגעגע לנעוריה ולסצנת "גריז" לוהטת בתפאורה קובנית. מכוניות יפות אלה מקרטעות על הכבישים ומזמן הפכו לקולאז' עתיק שבו השלדה מתוצרת שברולט, הפנסים מתוצרת קאדילק, המושבים תוצרת דודג' והמנוע ...

לימור שדה-חן צדוק | צילומים: לימור שדה-חן צדוק

עולם הסיגרים והטבק של קובה
עולם הסיגרים והטבק של קובה

ברחובות קובה הסיגר החושני חובר לקצב הסלסה, ללחות הדביקה ולאווירה הלטינית בסמטאות. בהוואנה, נדמה כי רב התושבים יושבים במפתן הבית, כך שהרגליים והסיגר בולטים אל הרחוב. הסיגר שנחשב לסמל סטטוס יוקרתי וגאווה לאומית לא יוצא מפיהם של האוכלוסייה ...

לימור שדה-חן צדוק | צילומים: לימור שדה-חן צדוק

מסע בקובה: כשוודו פוגש נצרות
מסע בקובה: כשוודו פוגש נצרות

לימור צדוק, שליחת מסע אחר לקובה, מדווחת מהמסע: החל מההתלבטות אם לגיטימי בכלל לנסוע בימים אלה, אל המפגש עם האמן אנריקה רוטנברג, עם נכדתו של פידל קסטרו ועם כוהנת דת הסנטריה מאדרינה כרמן. וגם: פלאשבקים מחוף העבדים בבנין, ...

לימור שדה-חן צדוק | צילומים: לימור שדה-חן צדוק

שתפו: