תפריט עמוד

מחול ותנועה: התנועה לשחרור התנועה

בשנים האחרונות נפתח תחום המחול והתנועה האמנותית לקהל הרחב. שיעורי תנועה שבועיים, סדנאות אינטנסיביות, ובתי ספר קטנים מפגישים כוריאוגרפים ורקדנים מקצועיים עם אנשים מן הרחוב שהחליטו שהריקוד בוער בעצמותיהם. מה מניע כל כך הרבה אנשים לחיפוש תוך כדי תנועה?

מחול ותנועה: התנועה לשחרור  התנועה

טל נחשון  | צילום: גדי דגון


"צוואר ארוך, ראש מורם, גם האנשים בשורה האחרונה של המשכן לאמנויות הבמה צריכים לראות אתכן." מאטה מוראי, סולן הבלט הישראלי זה עשר שנים, עמד מול קבוצה של נשים בנות עשרים עד ארבעים וניסה להעביר להן את יסודות הבלט הקלאסי בטוטליות רבה. אלגנטיות בתנועה כמעלה ראשונה. בחיי, אפילו כתמי הזיעה על החולצה שלו משדרים אריסטוקרטיה של מסורת רבת שנים. אני לא מפסיקה לחשוב למה לעזאזל הייתי חייבת עשר דקות לפני השיעור לבלוס בורקס עמיקם? עמדתי ואחזתי בבר, הרגשתי יותר "על הברזלים" מאשר פרימה בלרינה. בורקס תרד עושה פלייה.
בעצם, אף אחד לא צריך ללמד אותנו לרקוד. מחול הוא צורת הביטוי האמנותית העתיקה ביותר. לקדמונים היה ריקוד לכל אירוע. לעצב, לשמחה, לדיבור צפוף עם האל, עם מזג האוויר. תנועה צרובה היטב בדנ"א שלנו.

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

אל סדנת הבלט של מוראי הגעתי אחרי חודש וקצת שבהם ביליתי בשיעורי מחול ובסדנאות תנועה במסגרות שונות. נראה כי הרבה אנשים נזכרים בצופן הצרוב. הם פוגשים את עצמם ממקום אחר, פחות יומיומי, דרך שפה חדשה, על קו התפר של הריקוד המקצועני, בלי יומרות נראות לעין, אך בהתמסרות רבה. אפילו ששעות הריקוד הן חלק מתרבות הפנאי של רובם, זה אינו תחביב כי אם דרך חיים נוספת שהצטרפה לראשית. ההתכוונות אינה תרפויטית בעיקרה. ריפוי הוא רק תוצר לוואי של התהליך. לסצנה המתפתחת הזאת יש כבר בית פעיל באינטרנט, הומה ומתעדכן, www.bodyways.org.il. הקהל שמגיע מגוון, חוצה גילאים, בעל מטרות משתנות, אך הרצון משותף – לנוע. אם זה יחד בקונטקט אימפרוביזציה, אם לחוד ולהרף יחד כמו בגא-גא של אוהד נהרין, או על פי שיטת לין סיימונסון שגורסת שכל אחד, גם המגושם ביותר, יכול לרקוד על פי כוריאוגרפיה. יש קבוצה מעניינת של אנשים שגילו או התחברו לרצון שלהם לרקוד בגיל מאוחר יחסית, והם משקיעים כעת הרבה שעות ואנרגיה בבתי ספר כמו "סנדסיאל" ו"הקבוצה ביפו". הכרתי גם את אוסקר, נכה ברגל אחת, תלמיד ב"סנדסיאל" שהיה שותף בסדנת "תנועה דרך גבולות ומגבלות" שנערכה במרכז, סדנת קונטקט, ששילבה בין נכים, לאנשים ללא מגבלה נראית לעין (הסדנה נתמכה בידי החברה למתנ"סים, בית דני, חברת AT וד"ר שייקה הוצלר). אוסקר אומר ש"לכולם יש מגבלה, פשוט אצל חלק לא שמים לב אליה." בריקוד שלו הוא מוכיח שמגבלות בתנועה הן רק סוג של צורת חשיבה.

 
הגא-גא של נהרין

"לנוע בין הלמות הבייס-דראם ולעשות אהבה עם עצמך. מוזר, יותר מוזר כמה שיותר מוזר. מותר."
(אוהד נהרין, מתוך דף הנחיות עבודה גא-גא)
הכללים של גא-גא פשוטים: לא מפסיקים אף פעם, הנחיות התנועה מושתתות האחת על השנייה, אפשר להוריד מינון אבל לא לעצור. הקשבה לגוף – התנועה אמורה להיות מענגת ולא מענה, חשוב לשמור על המקום הזה גם בזמן של מעט מאמץ.


ערנות – במהלך המפגש ביקש אוהד נהרין מספר פעמים לא להתמכר להנאה בעיניים עצומות, אלא בעיניים פקוחות, עם מודעות לסביבה ומציאת השראה בה. ושקט – יש זמן לשאלות אחרי המפגש. 


שלושים אנשים בערך חיכו לנהרין, המנהל האמנותי והכוריאוגרף הראשי לשעבר של להקת בת שבע, ביום חורף רטוב למדי. חלק הגיעו למרכז סוזן דלל ממש מרחוק – טבריה וצפת. במשך שישים דקות וקצת היינו במצב של ציפה – זאת היתה נקודת המוצא – הגוף אמור להיות מוחזק, אבל ברכות. מתוך עמדת המוצא יצאנו למעגלים של תנועה מתוך כל מיני מרקמים שהכתיב נהרין, מתוך קושי או רכות. התפתלנו בעמידה ועל הרצפה, ענטזנו עם כל הגוף בשאיפה, אולי, לעסות את הנשמה.


את שפת הגא-גא באמצעות עבודה גופנית הגה נהרין לפני שבע שנים. את השפה התנועתית שלו העביר במשך ארבע שנים בקבוצות מצומצמות ביותר של עובדי המנהלה של להקת בת שבע, לפני שלוש שנים התחיל להעביר סדנאות לקהל רחב יותר של אנשים. נהרין קורא לזה שפה ולא שיטה מכיוון ש"שפה זה משהו מתפתח לעומת שיטה שזה דבר מובנה, דוגמטי. אנחנו כל הזמן מגלים דברים חדשים בעבודה שלנו." נהרין טוען ש"כל אחד צריך לרקוד, זה חשוב לנשמה ולגוף. אני פיתחתי שפה שיש בה יעילות ודרך להגיע לקיבעונות ולחולשות שלנו, לרפא אותם ולגרום לעצמנו להרגיש יותר טוב בקשר אליהם. לפעמים הקיבעונות נפתרים במודע ולפעמים תוך כדי ריקוד הם נפתרים מעצמם, כמו תוך כדי טיפול שיאצו." הוא מספר על הרבה אנשים שעברו תהליך מרפא תוך כדי הסדנאות שלו "אנשים שהגיעו עם מגבלות וחולשות, אנשים שהתביישו באופן קיצוני לזוז, אנשים שהגיעו עם פוביות, ושילוב של שחרור אנדורפינים במוח, חיבור עם האדמה ועם הגוף ויציבות גרמו להם לאופטימיות בקשר ליכולת שלהם למצוא תענוג בגוף.


"הגא-גא דואג לחוזק מנוע, לא תמיד אפשר להוריד את המשא אבל אפשר לשפר את הכוח המתפרץ, את האנרגיה, היעילות ושיווי המשקל. מאמץ יכול להיות גם נהנתני."


התנועה היא ערוץ ביטוי. הקבוצה ביפו | צילום: ריבי נסים

לאחר שעה של סדנה שהסתיימה בריקוד מיוחד, שבו כל אחד פרק מעליו מטעני שטות כאלה ואחרים, הגיע זמן השאלות. "למה אין מראות בסטודיו?" הקהל הנהן בהסכמה, שאלת קונצנזוס שהטרידה את כולם. על אף שחוסר במראות דווקא שיחרר משהו, לפחות אצלי, פחות מודעות עצמית אולי. נהרין היה חריף הרבה יותר בתשובה שלו: "מראות מרעילות את הנשמה. זו אשליה שמראה עוזרת לריקוד. להסתכל בראי זה להסתכל שוב ושוב בדימוי שלא קיים. תראו חתול, כמה הוא אלגנטי, כמה הוא מדהים, הוא מסתכל במראה כדי להגיע לשכלול שלו?" מסתבר שנהרין לא מוכן שיהיו מראות באף אחד מחדרי הסטודיו שבהם הוא עובד, וגם בעבודה שלו עם להקות בחו"ל הוא מכניס לחוזה את סעיף ביטול המראות.

נהרין רוצה שהגא-גא יגיע לכמה שיותר אנשים: "אני מרגיש קצת אידיאליסט, כמו סבא שלי שבא לייבש את הביצות, אני רואה כמה טוב זה עושה לאנשים. זה היוגה שלי והטאי צ'י שלי והספינינג והאירובי שלי." שיעורי גא-גא מתקיימים בסוזן דלל ארבע פעמים בשבוע על ידי קבוצה של מורים שעובדים עם נהרין. הוא עצמו מעביר סדנה אחת לחודש.


"בין האצבעות אוויר זורם. מתאדים ולא עוצמים עיניים. מתחת לעור מונח בכי, בכי נמס לאיטו."

(אוהד נהרין, מתוך דף הנחיות עבודה גא-גא) 

 

הנס קורה בתהליך     

לפני ארבע שנים חיפשה ליאת ברקן, 31, מסגרת לרקוד בה. מקום שאפשר ללמוד בו מחול עכשווי וישלב הרבה קונטקט. באין מסגרת כזאת בנמצא היא החליטה ליצור אותה: "הכנתי מנשרים עם עוד כמה חברים, חילקנו אולי עשרים, ביום הפתיחה היו שם עשרים וחמישה אנשים שבאו ללמוד. זה היה ממש מופלא והמחיש לי שמקום כזה חסר." היא רצתה ליצור מקום שיהיה פתוח למי שרוצה לרקוד: "במשך הרבה זמן התרגלנו לראות מחול כדבר שהוא לא בשביל כולם אלא ליחידי סגולה. אבל מחול הוא בעצם דרך מאוד אנושית להבעה, דרך מאוד עתיקה. גם הרבה תלמידים שהגיעו לבית הספר תיארו מחול כחדר אח"מים סגור, שהם מנסים לפתוח בו את הדלת ולא מצליחים. חלק מהרעיון שלי היה שמחול הוא ממש לא דבר סגור, רציתי לפתוח את הדלת הזאת."



כיום לומדים בבית הספר כחמישים אנשים במסלול של שנתיים, ומבקרים במקום מספר לא מבוטל של אנשים בסדנאות השונות. טווח הגילאים במסלול הלימודים נע בין עשרים לארבעים, גם משלחי היד של התלמידים מגוונים. חלקם נמצאים במהלך קריירה, אחרי תואר או במהלכו, חלק "מצאו" את עצמם בעבר אבל יצאו לחפש שוב. מי שמצטרף למסלול מגיע בין שלוש לארבע פעמים בשבוע לכשמונה שעות בכל פעם – השקעה רצינית מאוד של זמן ואנרגיה גם רוחנית וגם חומרית. ברקן אומרת ש "יש תשובות שונות מאוד ועמוקות ללמה ואיך אנשים מוכנים להשקיע כל כך הרבה, בזמן שרובם לא עושים את זה בשביל קריירה. אנשים שלומדים בבית ספר שמים בצד את התוצאה, גם כהנהלה אנחנו משתדלים לשים בצד את התוצאה ולהתמקד בתהליך שהם עוברים אצלנו. בביטוי של ערוץ אומנותי שנפתח." איילת, 27, תלמידה בבית הספר מוסיפה: "אולי לא אהיה רקדנית בבת שבע, אבל כל האופציות פתוחות בפני. אין דרך אחת נכונה להתעסק במחול." אילנית תדמור, 33, כוריאוגרפית, רקדנית ומורה בקבוצה: "יש משהו כל כך טוטאלי בתוך החוויה של הריקוד, סוג של ראי שיכול להוות מנוף לדברים אחרים בחיים, לאו דווקא לריקוד עצמו." 


 

בסיום השנתיים, שהן לדברי ברקן "קשות אך מופלאות", בוחרים הבוגרים בדרכים שונות לתעל את מה שלמדו: "הקבוצה נותנת כלים לראות מה מעניין בעולם הזה שנקרא מחול. יש אנשים שהולכים לכיוון של בוטו, יש לכיוון של יוגה, יש אנשים שהחליטו ליצור בעצמם ויש כאלה ששילבו תנועה בחיים שלהם, אבל חזרו להתמחות במה שעשו קודם." היא מוסיפה: "כמו בכל דבר אם אתה עובר את התהליך מתוך דאגה מה יהיה ומה אני אעשה, זה נורא קשה. אבל אם אתה מתייחס לשנתיים כאל נס שקרה ואיפשר לך לעשות משהו שגורם לך עונג, יכול להיות שבתהליך יקרו דברים מדהימים."

 

נעים בחלל 
החלונות הגדולים בסטודיו לריקוד "נעים" פונים לרחוב סלמה, שני השיכורים שצועקים ומקללים בפתח ומפריעים לריאיון רק תורמים לאווירת הסלאמס הניו יורקית. רוני פרידמן, מנהלת הסטודיו, קמה בשקט, יורדת לכניסה ומבקשת מהם בנועם ללכת, לאחר ויכוח קצר הם מתרצים ולוקחים את אדי האלכוהול שלהם למקום אחר. השורש נע"מ מותאם היטב גם לרוני וגם לעיצוב המקום שהקימה ברוח הזאת: "רציתי מקום שיהיה נעים לטעות בו. שיהיה לכל אחד מקום להיות מי שהוא ולהרגיש חרא ושזה יהיה בסדר." גם פרידמן מדברת על הפאסון והטווסיות שיש לדימוי של עולם המחול, על הבושה הגדולה שיש לאנשים לרקוד. היא למדה מחול מגיל שלוש, היתה הכוריאוגרפית של "השכנים של צ'יץ'" סיימה בחו"ל תואר ראשון במחזות זמר ולפני שמונה חודשים הקימה את הסטודיו, רעיון שהתבשל אצלה עוד הרבה קודם: "כשחייתי בניו יורק רקדתי בסטודיו שנקרא Dance Space וזה באמת היה חלל שלא היה בו שום דבר אחר חוץ מריקוד. לא פוזה, לא אינטריגות, לא הרגשתי שאני צריכה להוכיח משהו למישהו, וזה די מדהים כשזה קורה דווקא בניו יורק שזה המקום עם הכי הרבה בולשיט."

כשחזרה לארץ היא לא מצאה מקום שיספק לה את התחושה הזאת: "פשוט הכיף של הריקוד בלי הפוזה, הגעתי למקומות ולא היה לי כיף לא לפני השיעור ולא במהלך השיעור, והתחלתי להבין אנשים שחושבים שמחול זה דבר קשה, אם ככה מסתכלים עליך והמורה לא מתייחסת אליך עד השיעור החמישי, אז ברור שתתבייש." היא החלה לחפש חלל כזה בשכונת פלורנטין ולקבץ מורים שיתאימו לרוח של הרעיון: "מבחינתי התפקיד של מורה למחול הוא להעניק, לגרום לאדם שמולו לאהוב את עצמו יותר." ריטה בצלאל, 28, היא אחת המורות בסטודיו המלמדת לפי שיטת לין סיימונסון. היא למדה בניו יורק אצל סיימונסון עצמה, רקדה ולימדה אצל רנה שיינפלד. הבסיס לטכניקה של סיימונסון הוא באמונה שכל אחד יכול לרקוד, כמו כן ניתן לרקוד ובמקביל לשמור על גוף בריא ללא פציעות.

החימום שעושה ריטה משלב בתוכו הרבה מתיחות של יוגה, מטרתן לפתח חוזק ואורך שרירים תוך הקפדה על יציבה נכונה והקשבה לגוף. לאחר החימום מלמדת בצלאל קומבינציה מלווה במוזיקה. הלמידה נעשית בקצב איטי, עד שאחרון התלמידים בכיתה יקלטו את הצעדים. זאת האג'נדה של השיטה, בצלאל: "אתה לא חייב להיות רקדן-על כדי שתהיה לך נוכחות בשיעור, תלמיד חדש שנכנס צריך לדעת מה עושים ולא לדדות אחרי כולם, כל אחד יכול לרקוד, פשוט צריך מורה טוב." בשיעור שהשתתפתי בו, הצטרפתי לקומבינציה אותה למדו כבר הרוקדים האחרים בשיעורים קודמים, בעזרת דימויים והסברים על ההיגיון שברצף התנועות, אפילו אני, אחרונת התלמידים, רקדתי עד סוף השיעור. 

מלבד שיטת סיימונסון, יש בסטודיו "נעים" גם שיעורי יוגה, קונג פו, ריקוד אפריקני, מפגשי קונטקט אליהם מגיעים אנשים מכל הארץ, במהלך השבוע מגיעים לסטודיו בעיקר אנשי פלורנטין. את שיעור יסודות המחול מעבירה רוני פרידמן עצמה: "מי שמגיע לשיעור יודע שהוא אמור להיות שעה, אבל לפעמים אני נסחפת ואנחנו נשארים שעתיים-שעתיים וחצי כי פשוט ממש כיף ואי-אפשר להפסיק." 

 

תנועה בין חול לשמים

במרכז "סנדסיאל" מתכוננים לעוף בשנה הבאה. זה יקרה במסגרת סדנאות "מחול אווירי" שיתקיימו שם, אשר ישלבו אלמנטים מעולם האקרובטיקה והקרקס. יש סיכוי סביר שזה יקרה גם בלי רתמות וחבלים, אולי בזכות הברק והחזון של סנדרה אמסלם, 32, מנהלת המרכז והכוריאוגרפית שלו.


את מרכז "סנדסיאל", בצרפתית: סנד – חול, סיאל – שמים, הקימה אמסלם לפני כשנתיים, לאחר שלמדה קונטקט אימפרוביזציה בחו"ל: "רקדתי מגיל שבע בצרפת. כשהתחלתי להתנסות בקונטקט התאהבתי עד כדי כך שהתמכרתי. עזבתי כל מה שקשור בריקוד קונבציונלי ונסעתי לחו"ל ללמוד אצל חלוצי הקונטקט." המרכז מתבסס על קונטקט, אבל משלב בין שיטות שונות של תנועה ואמנויות משלימות – יוגה, אקרובטיקה ואמנויות הקרקס, שיטת אריה כלב לשיפור הגוף, מניעת פציעות, מודעות ושיכלול הגוף ומסורות תנועה של המזרח הרחוק. "מחול חדש" קוראים לפיוז'ן הזה. שירה פלג, 30, רקדנית בלהקה ומנהלת תוכניות המרכז: "המהפכה שסנדרה מייצגת בעיני היא שיש הרבה פוטנציאל בגוף האנושי ובנשמה. ההכשרה שבדרך כלל עוברים, שהיא הכשרה מערבית, לא מביאה למיצוי הפוטנציאל הזה. לעומת זאת, אנחנו מציעים שילוב בין המסורות והטכניקות – הקונטקט שהבסיס שלו בעולם המערבי, בארצות הברית, למסורות מזרחיות של תנועה." אמסלם מעידה על עצמה ועל המרכז כי יש לו את החותם התנועתי שלו, שמגיע מידע רב שהיא צברה גם על תנועה וגם על מבנה השלד של האדם. המרכז משלב בין קבוצת פרויקט המונה כעשרים איש, לשיעורי ערב וסדנאות שמארחים מאות אנשים מדי שנה. במקביל פועלת במרכז להקה, "טמה". אמסלם: "חיפשתי אנשים שההכשרה שלהם היא קונטקט, שזאת החותמת שלהם, לא בלט קלאסי. בנוסף עוברים הרקדנים הכשרה אינטנסיבית אצלי." מכיוון שההופעות מתבססות על אימפרוביזציה, התנועה הספונטאנית לא נאבדת גם מול קהל, בדרך כלל מקבלים הרקדנים הנחיות כלליות לעבודה ומתוך רעיון מסוים פועלים על הבמה.


בינתיים, עד שימריאו בשנה הבאה, התקיימה במרכז, הרואה את עצמו גם כמרכז קהילתי, סדנה שנקראה "תנועה דרך גבולות ומגבלות". זוהי סדנת קונטקט ששילבה בין אנשים עם מגבלה גופנית המוגדרת כנכות, לאנשים נטולי מגבלה גופנית. בסדנה השתתפו שלושים איש, חמישה-עשר מכל קבוצה. סנדרה ושירה מספרות על ההדדיות שהיתה בסדנה: "האפקט התרפויטי התקיים בשני הצדדים, התרומה היתה לשני הכיוונים ותפיסת המגבלה השתנתה, לכל אחד יש את הדברים שחזקים אצלו ואלה שפחות, מתוך זה נוצרת יצירה אינסופית." המתכת של כסאות הגלגלים לא הפריעה לתנועה בחלל, להפך, אומרת אמסלם: "היתה המון זרימה, המון רכות מצד אחד, אבל המון חוזק בדרך לא מאומצת, המון חלל."


אוסקר כהן, נכה ברגל אחת בעקבות תאונה, שהשתתף בסדנה, מוסיף: "זאת גאווה גדולה להראות לאנשים אחרים מה אתה יכול. בעיקר לרופאים שאומרים לך שאתה לא יכול ואתה מראה להם שהם טועים. אני רוקד אצל סנדרה כבר שנתיים, אבל בסדנה הזאת היתה לי תחושת נוחות יותר גדולה למרות שמבחינתי אין נכים ולא נכים, גם לאנשים שהולכים על הרגליים יש מוגבלות, פשוט אצלם לא רואים אותה, או לא שמים לב אליה." 

 

בתופים ובמחולות 

בסדנת הריקוד האפריקני ב"נעים" חזרנו לשבט. הגברים תופפו, הנשים רקדו במעגל. גם הציניקנים הגדולים ביותר לא היו עומדים בפני שמחהכזאת. הגר מנדלבאום המנחה נופפה בתלתליה תוך כדי קפיצות גדולות ולהרף עין אפשר היה לראות ג'ירפה מציצה מהחלון מלחכת שיח חוביזה קטן שצמח נגד כל הסיכויים בין מרצפות הבטון של רחוב סלמה. חבל שאי-אפשר ללכת ערומים. גם בג'ם סשן של קונטקט אימפרוביזציה עם "הקבוצה ביפו" קשה היה להתעלם מכמות הכיף וההתחברות לשטות – משהו ממחלקת השקילות של האושר שהסתובבה בחדר. גם כמתבוננת מהצד יכולתי לעלות על גל האנרגיה הזה. ועוד לא הזכרתי מגע – אנחנו אוהבים מגע. יכול להיות שחלקנו מעט מחוסרי מגע, והקונטקט הוא עוד דרך להתחבר אליו. אילנית תדמור מכנה את זה: "שאיפה לחזור לתמימות. איך אחרי שגדלים ומאבדים את האותנטיות והתמימות בתנועה אפשר לחזור אליה. איך אפשר להפוך את הגוף לכלי מזוקק שאפשר ליצור ממנו שירה." שירה פלג מ"סנדסיאל" משייכת את כל החזרה לתנועה אורגנית כדוגמת יוגה או קונטקט, זה בעצם חזרה לילד שבנו.

בג'ם שצפיתי בו, ובכלל תוך כדי ריקוד במסגרות השונות, ראיתי ערמות ילדים, בכל מיני גילאים, משחקים אחד עם השני. משילים את הכובד ואת מסכות הרצינות שסיגלו לעצמם לטובת משהו קליל יותר, משוחרר. זהו הכוח המרפא של התנועה.

במהלך השיעור על פי הטכניקה של לין סיימונסון נתנה ריטה הנחיות: "כל עוד יש נשימה, אי-אפשר לעצור את התנועה, צריך לחפש את האיזון בתוכה." "צריך לזרום בתוך התנועה, לא לקפוא בה, אלא לגדול ולגבוה בתוכה." המילים האלה, מלבד העובדה שעזרו לי לבצע את התרגיל, נגעו חזק מכיוון שהן כל כך נכונות גם לחיים עצמם, אפילו ברמת היומיום. בלרינה אני בטוח כבר לא אהיה, אבל אולי השפה החדשה שהתחלתי לרכוש, תעזור לי להתקדם טוב יותר תוך כדי תנועה."


הכתבה התפרסמה ב"חיים אחרים", הירחון הישראלי לרפואה טבעית, תרבות רוחנית ומעורבות חברתית. גיליון 103ֿֿ

האם המאמר הזה עזר לך?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *