תפריט עמוד

לצלם בסערה

לצלם בסערה

איך מצלמים רוח? איך אפשר להוציא את המצלמה וללחוץ על ההדק דווקא ברגעים הקשים ביותר? דורון אראל מתקשה להסביר איך אפשר לתעד את הזוועה הזו הקרויה "מזג אוויר סוער"

בערב יום כיפור 1986 הצלחנו להגיע למקלו־לה, אוכף הרים בגובה 7,400 מטרים, המפריד בין שתי פסגותיו הגדולות של מקלו. היינו ארבעה מטפסים ישראלים, אחרי חודשיים קשים וארוכים ושלושה נסיונות נפל. את הצעדים האחרונים לאוכף עשינו בשארית כוחותינו. הטמפרטורה עמדה על 22 מעלות צלזיוס מתחת לאפס, ורוח אימים נשבה דרך האוכף, עושה את דרכה מטיבט לנפאל בכוח של רכבת אקספרס.

קרוב לשעה נאבקנו ברוח כדי להקים את האוהל. השמש ירדה במהירות, מותירה את הפסגות הגבוהות כאיים אדומים הצפים מעל לחושך השולט בעמקים. 20 קילומטרים מאיתנו ניצב האוורסט, גבוה מעל שאר העולם, צבוע בקרני השמש האחרונות, יפה ומרשים מכל הר שראיתי מימי.

במשך 36 השעות הבאות המשיכה הרוח להתנפל על האוהל. כמעט לא הוצאנו את האף מחוץ לשקי השינה. כשנפלה ההחלטה לברוח למטה, כמעט היה מאוחר מדי. את חמישים המטרים שהפרידו בינינו לבין תחילת הירידה נאלצנו לזחול, תוקעים את הגרזנים בקרח כדי שהרוח לא תקטוף אותנו בדרכה דרומה.

יומיים אחר כך הגענו למחנה הבסיס. רק שם התברר לנו, שביומיים שהיו המרשימים ביותר איש מאיתנו לא טרח להוציא את המצלמה. היינו עסוקים בהישרדות, לא במזכרות.

על סיפון היאכטה "פלאג'יק" במעבר דרייק, עם תחילתה של סופה נוראה. הצצתי לכמה שניות אל הסיפון, צילמתי, ומיד אחר כך שכבתי במשך 16 שעות רצופות על הדרגש שלי, חובק דלי ומקיא ללא הרף. הצוות הוריד את המפרשים, כיבה את המנוע, וכך היטלטלנו במשך יומיים.

הרוח, יותר מכל אלמנט אחר, הופכת לגורם הדומיננטי והקשה ביותר להתמודדות באזורים שבהם יש למזג האוויר תפקיד ראשי. היא מקשה על התנועה, הופכת את התקשורת בין האנשים לבלתי אפשרית, מנתקת אותך מהסביבה ומכנסת אותך לתוך עצמך.

קשה לתאר עד כמה קשה לפעמים ההחלטה לצאת מרמת ההישרדות, לעצור לרגע ולצלם. לא פעם ידעתי שזה הרגע להשתמש במצלמה, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לעשות זאת. את רוב הסופות הקשות ביותר עברתי כך. 36 השעות במקלו־לה, הסערה בהפלגה לאנטארקטיקה, יום הסופה הנוראית במחנה השלישי על האוורסט. בפעמים אחרות, שבהן הרגשתי חזק מספיק, אולי קצת פחות מאוים, חיפשתי לתעד בצילום את האוויר שטס סביבי במהירות של 100 קמ"ש.

פרצופו של אלן היינקס, מטפס בריטי מפורסם, ברגע ההגעה לפסגת בן נוויס בסקוטלנד. זה היה טיפוס קרח בחודש ינואר. שהינו על הפסגה כמה דקות לפני שברחנו במורד. חצי שעה אחר כך תפסה אותנו מפולת שלג מסוכנת.

עם השנים למדתי להתמודד עם התנאים הקשים השוררים בקצותיו של כדור הארץ. הטמפרטורות הנמוכות, הסרבול הכרוך בשכבות הבגדים והציוד, וחוסר היכולת לנוע בחופשיות על מדרונות תלולים, ים סוער או קרח. לפעמים הצלחתי גם לצלם שם. למדתי לבחור את ציוד הצילום המתאים, למצוא את הרגע הנכון, להתגבר על התמרדות הגוף והשכל למאמץ אחד נוסף ולשלוף את המצלמה. אבל הרוח מציבה את האתגר הגדול ביותר: גם להתגבר על תנאי הסערה וגם לצלם את מה שהוא בלתי נראה.

• לגלריית התמונות "חלף עם הרוח" לחצו כאן »

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code