לאוס: מסורת ושינוי

"גוווווווול!" שאג שדר הספורט כאשר נבחרת איטליה הבקיעה את שער הניצחון על צרפת בגמר מונדיאל 2006. בין מאות מיליוני הצופים שישבו מרותקים למסכי הטלוויזיה בכל רחבי העולם היתה גם משפחה בת שבע נפשות בכפר קטן בשם מואנג לו (Mouang lu) שנמצא בצפון-מערב לאוס. מכשיר הטלוויזיה בביתם פעל באמצעות גנרטור קטן שנמצא מתחת לבית. בדומה לרוב הכפרים ההרריים והמרוחקים בלאוס, גם בכפר מואנג לו אין חשמל וגם לא מים זורמים או שירותים בתוך הבתים. אבל טלוויזיה כבר יש, אחת ויחידה בכל הכפר, והיא נמצאת בביתו של הונג ספו, שהיה עד לא מזמן ראש הכפר. בזכות קשריו הטובים עם גורמים שונים מחוץ לכפר הוא גם זה שזוכה לארח מדי פעם תיירים כמוני המעוניינים לחוות לינה בבית מקומי (home stay).

בני המשפחה ישבו על הרצפה והביטו מרוכזים במרקע הכחלחל. חלל הבית היה מואר באור נרות קלוש. העשן שהיתמר מהם נמזג בזה שעלה מהכיריים הפתוחים שעמדו בקצה השני של החדר, באזור המשמש מטבח. בתום המשחק שידר הערוץ התאילנדי (הפופולרי ביותר בלאוס) כמה סרטוני פרסומת המציעים להתחבר לחשבון מקוון דרך האינטרנט או לקנות חבילת נופש של מלון וטיסה לאירופה. נראה שמשפחתו של הונג היא לא בדיוק קהל היעד שאליו התכוונו המפרסמים.

הסתכלתי בבית הבנוי כולו מעץ ומבמבוק, נשען על כלונסאות. מתחת לבית לעסו את מזונם בשלווה גמורה חזירים, תרנגולות ותאו אחד; מעל לבית הבהיקה באור הירח צלחת הלוויין – המחשה מעניינת להגדרת המושג "גלובליזציה" על פי אנתוני גידנס, אחד המומחים העולמיים בתחום הסוציולוגיה: "העצמתם של קשרים חברתיים חובקי עולם המחברים בין מקומות רחוקים זה מזה, באופן שאירועים ממרחק של קילומטרים רבים מעצבים התרחשויות מקומיות, ולהפך".

התפוח הגדול של לאוס
הגלובליזציה הגיעה גם ללאוס. באמצעות הטלוויזיה היא שולחת זרועות ארוכות שמגיעות עד לכפרים הנידחים ביותר. אוכלוסיות כפריות המקיימות אורח חיים שלא השתנה במהותו מאות בשנים נחשפות בבת אחת למציאות המודרנית הנמצאת מרחק שנות אור מהם. הטלוויזיה היא מעין גרסה מודרנית ואלקטרונית לחלילן מהמלין. כצלילי החליל היא מהפנטת צעירים רבים, ואלה נוהים אל המרכזים העירוניים כדי לנסות להיות מה שראו בטלוויזיה.

הטלוויזיה בלאוס היא מעין גרסה מודרנית לחלילן מהמלין. הצעירים נוהים אל הערים כדי לנסות לראות מה שראו על המרקע

אחד מאותם מהגרים-צעירים הוא ידידי דז'ו מואה, המשתייך לקבוצה אתנית המכונה המונג (H'mong). דז'ו נולד לפני 28 שנים בכפר קטן על פסגת הר בגובה של יותר מאלף מטרים מעל פני הים. בילדותו צעד בכל יום לבית הספר כשעתיים לכל כיוון, בין שדות אורז וחישות במבוק, תחת שמש קופחת וגשמי מונסון. המאמץ וההתמדה השתלמו, וההשכלה שרכש הביאה אותו רחוק במושגים של לאוס – כלומר שמונים קילומטרים מן הכפר, עד לעיר הגדולה בצפון לאוס, לואנגפהרבנג (Louangphrabang). זהו מחוז הכיסופים של כפריי הצפון, "התפוח הגדול" שטמונות בו הזדמנויות תעסוקה בענף התיירות הפורח בעיר.

דז'ו, שניחן בחוש הישרדות מפותח, הצליח להשתלב בענף התיירות ולמצוא עבודה כסוכן ומדריך טיולים. במהלך היום הוא חלק מ"הכפר הגלובלי". הוא מקבל טלפונים מחו"ל ומבצע הזמנות לטיסות ולבתי מלון, הוא משוטט באינטרנט ופוגש תרמילאים צעירים המתעניינים בטרקים ובטיולים לכפרים אתניים. האנגלית שבפיו קולחת ולא מסגירה את העובדה שהוא החל ללמוד אותה רק לפני חמש שנים. בערב הוא נפרד מהכפר הגלובלי ונוסע אל הכפר שאליו עבר עם משפחתו לפני כמה שנים. הוא נוסע ארבעה קילומטרים בלבד וחוזר מאות שנים בזמן.

הבית שהוא גר בו עם משפחתו בנוי מקש ומבמבוק ויש בו חלל אחד מלבני. על אחד הקירות נמצא מזבח קטן הנראה כמו מסגרת של תמונה שעליה תלויים קרני בקר. המזבח שייך לאביו, השמאן של הכפר, המתקשר עם רוחות ומבצע טקסים לריפוי חולים ולריצוי רוחותיהם של אבות הכפר. אחיו הצעירים של דז'ו חייבים להשכים ולהגיע לבאר הכפר בארבע וחצי לפנות בוקר כדי להספיק לשאוב מים לפני שהזרם ייחלש ויהפוך לזרזיף מקוטע. את השלווה והשקט שאופפים את חצר הבית מפרה מדי פעם שריקה צורמנית של נקר הכלוא בכלוב עץ קטן. "הנקר נמצא כאן בגלל סבתא שלי שמתגוררת איתנו", אומר דז'ו. "היא ביקשה להביא אותו כדי שתוכל להיזכר בקולות הציפורים של ההרים שמהם באנו. קשה לה להתרגל לסביבה החדשה. יש דברים שהיא עדיין לא מצליחה להבין, כמו כלי הרכב החולפים בכביש הראשי שליד הכפר. היא תמיד שואלת אותי מדוע אותו הרכב נוסע בכביש הלוך ושוב". דז'ו וסבתו אולי מתגוררים באותו הבית ושייכים לאותה משפחה גרעינית, אבל הם חיים בעולמות אחרים לגמרי.

כפרים באזור מואנג סינג. הבתים הכפריים בלאוס בנויים מעץ ובמבוק. בחוץ מגדלים חזירים ותרנגולות. מעל לכמה מהבתים הוצבה צלחת לוויין

מי יאכיל את הנזירים?
העיר לואנגפהרבנג היא אבן שואבת לאלפי כפריים צעירים כמו דז'ו. הם נוהרים אליה מדי ‏יום כדי למצוא עבודה מכניסה וחיים קלים יותר מהחיים בשדות האורז הבוציים. זהו המקום שבו מתקיימת הגלובליזציה בצורה המוחשית והברורה ביותר בלאוס. הסיבה לכך נעוצה בתיירים הרבים שמגיעים לבקר בחלק העתיק של העיר, הבנוי על חצי אי תחום בשני נהרות. ללואנגפהרבנג יש חשיבות רבה מבחינה אורבנית, אדריכלית ותרבותית, מפני שהיא משמשת מאז המאה ה-14 מרכז תרבותי-דתי בודהיסטי של העם הלאוטי.

בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים הגיעו הצרפתים והפכו את העיר לבירת ממלכת לאוס, שהיתה, לצד וייטנאם וקמבודיה, לחלק מהמושבה הצרפתית הודו-סין. בעקבות הנוכחות הקולוניאלית הצרפתית נוצר בחלק העתיק של העיר מיזוג בין סגנונות אדריכליים – הלאוטי והקולוניאלי-האירופי. הבנייה בתקופה הצרפתית לא פגעה בתבנית האורבנית המסורתית, המשתלבת בהרמוניה עם הצמחייה הטרופית שסביבה. כמו כן, עד שנת 1975 שימשה לואנגפהרבנג מקום מושב של שושלת מלכים חשובה שלקחה תחת חסותה את עשרות המנזרים הבודהיסטיים, ובתוך כך שיפצה וטיפחה אותם. עד היום אפשר לראות בה מנזרים שמציגים את פסגת האמנות והאדריכלות של לאוס.

בשנת 1995 הכיר ארגון אונסק"ו בייחודה של העיר והכריז עליה כאתר מורשת עולמית. מאז גדל בכל שנה מספר התיירים במידה ניכרת. בשנת 2006 הגיעו לעיר כ-200 אלף תיירים, לעומת כארבעים אלף התושבים המקומיים החיים בה. בשנים האחרונות החלו עשרות מערביים להקים בעיר עסקי תיירות למיניהם, ואחרים באים כדי להתגורר בה במשך כמה חודשים במהלך השנה.

נראה שתופעת המערביים השוכרים בתים לטווח ארוך ויציאת המקומיים מהעיר העתיקה תשנה בקרוב את אופייה המיוחד של העיר, שבכל יום מתקיים בה חג, פסטיבל או פולחן הקשורים לאמונה הכפולה של התושבים בבודהיזם ובאנימיזם. קמפן אינטדו, יליד המקום שחי למשך תקופה מסוימת בצרפת ושב לאחרונה לעירו, הביע בפני את החשש מפגיעה במרקם החיים המסורתי של העיר: "בקרוב לא יהיה מי שיאכיל את הנזירים היוצאים בכל בוקר לסיבוב הליכה בין בתי הכפר כדי לקבל מנחת מזון. בכמה מהבתים כבר לא מתגוררים מקומיים, אלא תיירים ומערביים. כבר עכשיו הנזירים צריכים להאריך את הסיבוב שלהם כדי להגיע לבתי המקומיים ולאסוף מספיק מזון לשתי הארוחות היומיות".

נזירים בלואנגפהרבנג. תופעת המערביים השוכרים בתים בעיר ויציאת המקומיים ממנה עלולה לפגוע במרקם החיים המסורתי. "בקרוב לא יהיה מי שיאכיל את הנזירים", אומר תושב המקום

התיירים והמערביים לא רק משנים את העיר, אלא גם משמרים אותה. מאז שהוכרזה העיר העתיקה כאתר מורשת עולמית, גורמים צרפתיים שונים כמו משרד החוץ וראש עירייה בצרפת המשמש גם כיועץ של אונסק"ו, פעלו רבות לשימור התבנית העירונית שלה וסגנון הבנייה המיוחד. ובכל זאת יש גורמים בלאוס ואף בתוך אונסק"ו הטוענים כי המעורבות הצרפתית אמנם הביאה לידי כך שהעיר נראית משומרת ומטופחת, אבל המקומיים איבדו שליטה מבחינת הגדרת המורשת שלהם והם נאלצים להסכים לדעתו של בעל המאה. יש הרואים בתופעה ניאו-קולוניאליזם. אחד היועצים הצרפתים שפועל בעיר אמר לי בגילוי לב: "זה פרויקט צרפתי הרבה יותר מלאוטי".

ומה חושבים על כך המקומיים? ההכרזה על העיר כאתר מורשת עולמית בשנת 1995 באה עליהם בהפתעה. יש לזכור שבאותה השנה עדיין לא היו בבתי המקומיים טלוויזיות, ואספקת החשמל היתה יום כן יום לא (ולא במובן המטפורי של המילה). כך שתושבי לואנגפהרבנג הצטרפו למועדון היוקרתי של אונסק"ו כשעדיין הם נמצאים הרחק מאחור מבחינת קִדמה ותפישות של שימור המורשת. שימור היה מבחינתם מושג זר ומוזר. הם לא הבינו מה רוצים מהם ומדוע הם צריכים להתחיל לשמר בתים עתיקים מעץ, בתים מטים לנפול המסמלים בעבורם עוני ונחשלות. הפער בין תפישת העולם של אנשי אונסק"ו ושל הגורמים הצרפתיים ובין תפישת עולמם של המקומיים הביא לידי מתחים ועימותים שהגיעו עד כדי נקיטת צעד קיצוני ולא מקובל בתפישה המקומית, של הריסת בתים. מאז עברו הרבה מים בנהר מקונג הזורם לצד העיר, המקומיים למדו על הקשר שבין תיירות לשימור מבנים עתיקים, וגם הם החלו לשתף פעולה.

זנות ויזמות בעיר הגדולה
אחת מתופעות הלוואי לחיבוק הגלובלי היוצר זרימה של סחורות, רעיונות ואנשים היא שגשוג של ענף הזנות. המוסד כשלעצמו אינו זר בלאוס והוא מתקיים כמעט בכל עיירה במדינה. אולם בעיר הבירה ויינטיאן (Vientiane) התופעה גולשת לאחרונה לממדים שטרם נראו כמותם במדינה.

עיר הבירה היא גם העיר הגדולה ביותר מבחינת מספר התושבים שבה – כמאתיים אלף איש – והיא שוכנת במרכז לאוס על הגדה הצפונית של נהר מקונג, סמוך לגבול עם תאילנד. היא נראית כמו פרבר קטן של עיר מערבית, בינונית ואפרורית. הבניינים ברובם קובייתיים, בני שתיים-שלוש קומות, וביניהם חורגות מדי פעם בהידורן וילות צרפתיות מרשימות מהתקופה הקולוניאלית. בשנים האחרונות העיר חווה בום כלכלי שיצר שכבה רחבה יחסית של מעמד בינוני-גבוה, של גברים שיכולים להרשות לעצמם בילוי בחברת יצאניות או "נשים משניות" כפי שהן מכונות בלאוס, מעין פילגשים. עוד סיבה לפריחת הזנות היא נוכחות של נציגויות דיפלומטיות, סניפים של ארגוני סיוע, סוכנות או"ם וחברות השקעה זרות. הגברים המועסקים באותם ארגונים וחברות הגבירו את הביקוש לחיי בידור ופנאי ולשירותי מין.

רבות מהנערות באות לעיר כדי להתפרנס, למשל בטקסטיל, אך מתפתות לעבוד בזנות, שבה מרוויחים פי עשרה יותר

את ההיצע מספקות נערות צעירות שבאו אל הבירה מרחבי המדינה כדי להתפרנס בכבוד בעבודות ששכרן כמה עשרות דולרים בחודש, כמו בענף הטקסטיל. בשלב מסוים הן התייאשו מהעבודה הקשה ומההכנסה הזעומה והתפתו לעסוק בזנות, שבה אפשר להרוויח פי עשרה יותר. בני המשפחה לרוב לא יודעים, ולפעמים גם לא שואלים יותר מדי שאלות כאשר סכומי כסף גדולים מגיעים אליהם ומשנים את מצבם הכלכלי בצורה דרמטית. זה המקרה של נוי, צעירה בת 29 שפגשתי בדיסקוטק מקומי בוויינטיאן.

היא באה מאי דייגים קטן בדרום לאוס, אזור המכונה "ארבעת אלפים האיים" (Si Phan Don) שבו נהר המקונג מתרחב ויוצר סדרת אגמים המנוקדים באלפי איונים קטנים. היא היגרה אל העיר הגדולה כדי למצוא עבודה וגורל טוב מזה שציפה לה בכפר. בפועל היא מצאה את עצמה עובדת משמרות ארוכות ומתישות במפעל הטקסטיל תמורת 45 דולר לחודש. כמו נערות רבות אחרות גם היא הבינה די מהר שאירוח לילי בברים המסתיים לעתים במתן שירותי מין ללקוח הוא דרך מהירה וקלה להרוויח סכומי כסף גדולים. בשלב מסוים היא נכנסה להיריון, וכעת היא אם חד-הורית לילדה בת שנתיים, עובדה שכנראה תמנע ממנה למצוא בעל מקומי. רק לעתים נדירות מוכנים הגברים הלאוטים להינשא לאישה שחיה או ילדה לגבר אחר לפניהם. האפשרות היחידה בשבילה למצוא בן זוג היא להכיר גבר מערבי, אבל הסיכוי לכך נמוך למדי לנוכח העובדה שהיא לא משכילה, אינה דוברת אנגלית ולכן מתרועעת בעיקר עם לקוחות מקומיים.

ואט, בעלת מסעדה מקומית, פוגשת לעתים בעסק שבבעלותה נערות מקומיות הנחשבות לבנות מזל במקצוע היצאנות בשל העובדה שהצליחו "לדוג" חבר-לקוח מערבי. "הנערות הללו בחרו בפתרון המיידי והנוח – עבודה קלה המכניסה הרבה כסף לעומת העבודות השחורות שמשתכרים בהן הרבה פחות", אומרת ואט. "אבל הן לא חושבות על עתידן ועל המשך חייהן. רק מעטות מהן יצליחו אולי להתחתן עם גבר מערבי ולהיחלץ מהזנות. רובן יצטרכו לעסוק במקצוע בערך עשר שנים עד שיהיו מבוגרות מדי ולא מושכות, ואז ימצאו את עצמן 'תקועות' לכל החיים בעבודה שחורה, עם סיכוי קטן למצוא גבר מקומי שיסכים להתחתן איתן".

ואט מייצגת את הפן הזוהר של הגלובליזציה בלאוס. היא שייכת לדור של צעירים עירוניים ושאפתניים שפיתחו חוש יזמות והסתגלו במהירות למציאות המשתנה הטומנת בחובה הזדמנויות עסקיות רבות. היא בעלת מסעדה מצליחה ומשרד לביטוח, והיא גם רוכשת קרקעות להשקעה לטווח ארוך.

משטר קומוניסטי עם כלכלה קפיטליסטית
תופעת הצעירים המצליחנים מסוגה של ואט מעלה את השאלה כיצד יכולה להתקיים החגיגה הקפיטליסטית הזאת במציאות שבה לאוס עדיין נמצאת תחת משטר המכונה קומוניסטי. לאוס זכתה לעצמאות מלאה בשנת 1954. המשטר החדש, שהיה דמוקרטי ופרו-מערבי, נאלץ כבר מראשית דרכו להתמודד עם מלחמת אזרחים שניהלה נגדו המפלגה והמחתרת הקומוניסטית שנקראה "פתט לאו" (Pathet Lao), שפירושו "המדינה הלאוטית". ב-1975 הצליחו הקומוניסטים להשתלט על המדינה. המשטר החדש הוריד על המדינה את מסך הברזל וניתק אותה ממדינות המערב.

בתחילת שנות התשעים, עם קריסת ברית המועצות, עשתה לאוס, כמו יתר המדינות הקומוניסטיות באזור, תפנית חדה וחידשה את הקשר עם המערב. במציאות החדשה התמוססה האידיאולוגיה הקומוניסטית-סוציאליסטית ובמקומה החל תהליך של קפיטליזם פראי שבו המדינה מפריטה את נכסיה ומוכרת את משאביה, יערותיה ומחצביה לתאגידים בינלאומיים. המשטר הנוכחי עדיין מכונה "קומוניסטי" רק משום שבמדינה לא מתקיים שלטון דמוקרטי אלא שלטון אקסקלוסיבי של המפלגה הקומוניסטית, שעל פיה יישק דבר.

את בונקאם סומטאי, חבר המפלגה הקומוניסטית ועוזר המושל של פרובינציית לואנגפהרבנג, פגשתי במסעדה של אשתו. הוא לא ענה בדיוק על המראה הסטריאוטיפי של פקיד משטר אפל ששולח מתנגדי משטר למחנות חינוך מחדש ואינטלקטואלים לשדות האורז. דיבורו היה רך ואטי, הוא הרבה לחייך והתגלה כבעל חוש הומור שנון: "אנחנו בלאוס מתגאים מאוד בעובדה שאנחנו אחת המדינות העשירות בעולם, אם נשווה את האושר הלאומי הגולמי לנפש".

הוא מודע היטב לביקורת ולתדמית השלילית של המשטר בלאוס, ומנסה להסביר: "אומרים שאצלנו אין דמוקרטיה. דמוקרטיה למי? לאנשים שאינם יודעים קרוא וכתוב? לפני שינוי המשטר חשוב להעניק לתושבים השכלה וללמד אותם מהי דמוקרטיה, כאשר המטרה היא בסופו של דבר לשפר את רמת חייהם. זה מה שאנחנו מנסים לעשות".

בונקאם הפתיע אותי כשסיפר ששהה בישראל שישה חודשים בשנת 1995. הוא למד במכון ויצמן במסגרת תוכנית הכשרה מיוחדת של משרד החקלאות לנציגי ממשלות של מדינות מתפתחות. אבל החביבות שלו לא יכולה לשנות את העובדה שהמשטר הנוכחי לא הצליח במהלך שנות שלטונו לחלץ את לאוס מעונייה, והיא עדיין מוגדרת אחת המדינות הנחשלות בעולם. למען ההגינות יש לציין שהתנאים בלאוס היו מקשים על כל משטר לפתח את המדינה: היא מתפרשת על שטח של כמעט 237 אלף קילומטרים רבועים, ברובם הרריים ומיוערים. מספר התושבים הוא 6.5 מיליון, רובם מתגוררים בכפרים קטנים המפוזרים לאורך עמקי נהרות או מורדות הרים.

אזור ארבעת אלפים האיים שבנהר מקונג

כשישים אחוזים מהתושבים משתייכים לקבוצה אתנו-לשונית הנקראית טאיי tai. שאר האוכלוסייה מתחלקת בין עשרות קבוצות אתניות שגודלן נע ממספר מאות אלפים ועד עשרות בודדות, ורק 66 אחוזים מהם יודעי קרוא וכתוב. בשל המצב המורכב והעוני פועלים היום בלאוס מאות ארגוני סיוע לאומיים ובינלאומיים המנסים לעזור למדינה בתחומים שונים. לעתים הפער בתפישת העולם ובמנטליות השלטונית בין נציגי הארגונים ובין המקומיים יוצר מפגשים ושיתופי פעולה הזויים ופרדוקסליים, כמו במקרה של הארגון הספרדי שבו עובד חואן. מטרת הארגון להביא לשקיפות בפעילות השלטון ולהגביר את המודעות של התושבים לגבי הזכויות המגיעות להם ממשרדי הממשלה. משרד המידע והתרבות המקומי פנה אל חואן וביקש ממנו לעזור בהכנת תוכנית רדיו שבה יועלו לשידור מאזינים ויציגו שאלות לפני נציגי הממשלה השונים המשתתפים בפרויקט של הארגון הספרדי. במהלך ההכנות לתוכנית הופתע חואן כשהתבקש להכין מראש את השאלות שיינתנו למאזינים שיעלו לשידור. הוא הופתע עוד יותר כשהתבקש לכתוב גם את התשובות לנציגי הממשלה שיענו למאזינים הצייתנים.

הגלובליזציה מפצלת בין כפר לעיר
האם הגלובליזציה טובה או רעה ללאוס ולתושביה? התשובה אינה פשוטה. מבחינתם של רוב הלאוטים זו מילה לא מובנת ותופעה שכמעט לא תשנה את מציאות חייהם. הכפריים יוסיפו להתגורר מחוץ לכפר הגלובלי, בבתי במבוק וקש, ויוסיפו לגדל ולאכול בעיקר אורז דביק התלוי בגשמי המונסון. יש בהם המתחילים לראות מרחוק את "הארץ הגלובלית" דרך מסכי הטלוויזיה, אבל רק מעטים יזכו להיכנס אליה ולשפר את מצבם.

בערים הגדולות מתחולל תהליך שונה לחלוטין. כאן הגלובליזציה מפגישה בין אנשים, סחורות ורעיונות ויוצרת הזדמנויות חדשות לבעלי יוזמה ותושייה, ובעיקר לבעלי קשרים למנגנון הממשלתי והמפלגתי. הגלובליזציה היום בלאוס אינה מגשרת ומקרבת, אלא מחלקת ומפצלת בין עיר לכפר, בין הדור הצעיר לדור המבוגר שאיחר את הרכבת, בין בעלי גישה למשאבים ובין אלה שהם עצמם המשאבים של המדינה המוצעים למכירה לכל המרבה במחיר.