תפריט עמוד

טרק בקרפטים: אל ראש ההר

טרק בקרפטים: אל ראש ההר

ארבעה חברים במועדון הארבעים, מספר המרמז על משבר גילאי מתגבש, יצאו לטרק בקרפטים הדרומיים ברומניה. הם טיפסו בשבילים תלולים ומאתגרים, ישנו בבקתות הרים נידחות, אכלו הרבה צ'ורבה והתקלחו במים קפואים. הפיצוי: נופים מופלאים שכאילו יצאו מכרזה של לשכת תיירות והתובנה שהגיל לא בהכרח מהווה מכשול

בעודי מתנהל בכבדות במעלה תלול של הר רומני, נזכרתי דווקא בבדיחה פולנית: "מה כתוב על השלט שעל המשאית?", שואלת סוניה את חברתה ברוניה (היודעת הכול). "כתוב שם מטען חורג, נו חורג, אם זה נופל עליך זה חורג אותך".

בדיוק כך הרגשתי עם התרמיל החורג שהיה תלוי על גבי. התרמיל ששקל לפחות 20 קילו, נתלה ברצועות רחבות לאורך כתפיי, חבק את מותניי, ואיים כל רגע להחליף איתי תפקידים, בקטע של מי תלוי על מי. זיעה פרצה החוצה מכל חריר אפשרי בגופי, סילונים קולחים בקצב נשימות ונשיפות קולניות, העולות למרבה האימה מתוכי.

ישנם רגעים בחיים בהם אנו שואלים את עצמנו שאלות קיומיות כמו: "מי אני? מה אני? והאם להיות או לא?", ולפעמים גם: "מה לעזאזל אני עושה פה???". על מנת לענות על השאלה החשובה והקיומית הזו, נחזור חצי שנה אחורה. במסגרת אותה מחלה נוראית התוקפת אותנו בשלהי גיל הארבעים, שההשלכות שלה מלוות אותנו עמוק לתוך העשור הבעייתי, החלטנו להקים קבוצה שתיקרא מועדון הארבעים. זוהי עמותה שהוקמה שלא למטרות רווח, ומטרתה העיקרית והיחידה – להוכיח לעולם (אפשר גם ליקום), ולחברים עצמם, שהם עדיין חיים, נושמים ובועטים (בכל מיני מוסכמות טיפשיות), למרות הגיל המופלג. לאחר ראיונות ומבחני סינון נוקשים של אלפי מועמדים, נבחרו ארבעה קורבנות לשאת בגאווה את לפיד המועדון: גיא, עופר, פאול ואנוכי עבדכם הנאמן והסובל, משה.

מי אני, מה אני ואיך לעזאזל הגעתי לפה? אלפיניסטים מתחילים בדרך לפסגת הר אומו

מי אני, מה אני ואיך לעזאזל הגעתי לפה? אלפיניסטים מתחילים בדרך לפסגת הר אומו | צילומים: משה ינקו

בתום גיבוש ארוך ומפרך, שכלל ישיבות אל תוך הלילה בפאב השכונתי, הוחלט לצאת לאתגר האמתי הראשון: מסע מגבש בחו"ל. רומניה נבחרה כיעד מועדף בשל קרבתה הפיזית והמנטלית (לפחות לשני הרומנים שבנינו), ואם כבר רומניה, אז כמה שיותר גבוה ויפה: אזור הרי הקרפטים הדרומיים.

דלק לנשמה ותובנות ראשונות

לאחר טיסה קצרה שארכה קצת יותר משעתיים, נחתנו ברכות על אדמת רומניה. השעה ארבע לפנות בוקר, הטרמינל שקט וכמעט ריק מאדם. לאחר המתנה ארוכה ודי היסטרית לציוד אנחנו בחוץ, מתקבלים בסבר פנים עייף על ידי הנהג הפרטי שלנו: בחור צעיר המחזיק במהופך שלט בעברית שעליו כתוב גיא קלומק, בתוספת הערה – "לא לשלם לנהג". היום הוא יום ראשון, השעה די מוקדמת בבוקר ואנו חולפים על פני עיירות ורחובות ריקים מאדם. בשמונה בבוקר נפרדים בדמעות מהנהג ומההוויה שנקראת "נסיעה באוטו".

העיירה הקטנה זרנשט (Zarnesti) מתחילה להתעורר לחיים. לאחר תקופת הסתגלות על המדרכה נופלת החלטה להצטייד בדלק לנשמה, "אוכל". בסמטה ממול מתגלה לנו שוק כפרי תוסס וחי. סבב טעימות קצר בין דוכני האוכל השונים, מביא אותנו לידי כמה אמיתות:

א. הרומנים מאוד נדיבים, לפחות במה שנוגע לגבינות אותם הם מייצרים. כל טעימה כוללת פלח גבינה שמן במיוחד.

ב. אנחנו כבר לא כל כך רעבים (ראו סעיף קודם).

ג. הרומנית שבפינו מובנת ומקובלת על ידי המקומיים.

וכן גבינות בשוק רומני. אפשר לשבוע רק מהטעימות שמציעים המוכרים בשוק

דוכן גבינות בשוק רומני. אפשר לשבוע רק מהטעימות שמציעים המוכרים בשוק | צילום: שאטרסטוק

מצוידים בכמה קילוגרמים של גבינות מקומיות, בשתי כיכרות לחם עגולות ובכמה עגבניות עסיסיות אנו פותחים במסע רגלי ברומניה, שנמשך לאורך שישה ימים מפרכים, ויהיו בנינו (המזוכיסטים) שיאמרו – גם מהנים.

היום הראשון: שווייץ זה כאן (וגם: פעמיים מים קפואים)

היעד שלנו ליום הראשון הוא בקתת ההרים Cabana Plaiul Foii (בקתות ההרים ברומניה נקראות קבאנה, cabana), הממוקמת בשולי הרי הפגרש (Fagaras) ועל פיתחה של שמורת רכס המצוקים Piatra Craiului. יום ראשון היום, והרומנים, כך מסתבר, אוהבים לטייל. השבילים מוצפים בהמוני מטיילים הצועדים ומטפסים אל פסגות ההרים, הנישאים מעל עמק פרחובה. הצבע הירוק שולט, כיאה לאביב, ושלל פרחים זעירים מסמנים את גבולות השבילים. מידי פעם חוצה את הדרך עגלה רתומה לסוסים, גוררת אחריה פרה שופעת עטינים. בדיעבד, התברר שלכל אזור כפרי כזה יש מכון חליבה, המשרת את כל המשקים בסביבה. יש גם את אלו שלא יכולים להרשות לעצמם סוס ועגלה, ולכן מראה של גברים בחליפות, נושאים ביד אחת תיק משרדי וביד השנייה גוררים פרה איננו נדיר באזורים הכפריים.

בדרך לעבודה עוצרים לחליבה היומית

בדרך לעבודה עוצרים לחליבה היומית

הכל טוב ויפה כל עוד השביל מתנהל בעצלתיים לאורך השיפולים הרדודים של העמק. הסיפור משתנה ברגע שהוא מתחיל לטפס במעלה ההר. בשלב ראשון הנשימה מתחילה להיות תכופה יותר ואז הזיעה מתחילה לשטוף, המטען על הגב כבר לא יושב כל כך טוב ומתחילים לשחק ברצועות על מנת לרכך את הלחץ על הכתפיים ועל מפתח בית החזה הזועק לכל סנטימטר מעוקב של אוויר.

היום הראשון, מתחילים לטפס ומגלים את היתרונות והחסרונות של הגיל...

היום הראשון, מתחילים לטפס ומגלים את היתרונות והחסרונות של הגיל…

אנחנו מגיעים לפסגה, שוקעים בתוך הדשא הגבוה, ומרגישים שתכף תצוץ לה ילדה קטנה זהובת צמות, שתברך אותנו בקריאות יודל ותספר שקוראים לה אדלינה ושהיא הגרסה הרומנית להיידי בת ההרים השווייצרית. זה הזמן להתרווח ולשכב שעונים על התרמיל מול רוח פסגות קרירה, המייבשת את הזיעה ומחזירה לנו את רוח החיים שאיבדנו בעלייה הראשונה שלנו ברומניה. גזיה, פינג'אן, והזמנות שנלקחות מהקליינטים. בתפריט תה צמחים וקפה שחור בסגנון בוץ עמוק.

מנוחת הצועד: גיא בהמתנה לקפה

מנוחת הצועד: גיא בהמתנה לקפה

סופן של הפסקות שבסוף הן מסתיימות. הצד השני של העלייה מתגלה כמדרון די מתון, המסתיים בנחל  Barsa Mare הפסטורלי למראה שחוצה את העמק לאורכו. כאילו בתזמון ידוע מראש, מגיעים איתנו משני ציידי הנחל שתי קבוצות: האחת מורכבת מרועה ועדר סוסים והשנייה מרועה עם עדר פרות. כעת נותר רק להמתין להצגת תכלית שתדגים לנו בזמן אמת חצייה רגלית של נחל גועש למראה. די מהר הבנו שהמפגש הארעי לכאורה של שני הקבוצות, לא היה מקרי, ושאנחנו, בניגוד אליהם, כנראה נצטרך להירטב. הפרות עברו לצד אחד, חוברות לרועה הסוסים, והסוסים עברו לצד השני באותה מתכונת, רק אנחנו בלית ברירה חלצנו נעלים, קיפלנו מכנסים ונכנסנו לתוך הנחל. המים קפואים ואנו צורחים… מעולם לא תיארתי לעצמי כמה מגע של גרביים יכול להיות מענג.

הייתי בטוח שיש פה גשר...

הייתי בטוח שיש פה גשר…

גשם מתחיל לטפטף, אני שולף מטרייה ופורס אותה מעלי למרות מבטי הזלזול של הקולגות האלפיניסטים שאיתי. השעה תשע בערב, עדיין אור בחוץ ואנחנו ממוקמים עמוק בתוך הקאבנה. שעות הדוד מוגבלות וניתן לקבל מים חמים רק מעשר בערב, כך שאנחנו שוב חוטפים מקלחת מים צוננים. מסעדת האכסניה מרשימה למדי ובנויה בסגנון של מסעדת ציידים. שולחנות וכיסאות מעץ כבד, על השולחנות מפות משובצות, חיות מקומיות מפוחלצות על הקירות ותפריט די עשיר ומגוון (המילה צ'ורבה מככבת). הפור נופל על פלטת בשרים ולאחריה – נכון, צ'ורבה.

היום השני: פנחס מצטרף לחבורה

על הבוקר עם הרבה התלהבות ורוח גבית (ואחרי ארוחת בוקר של פרוסות לחם לבן והרבה שמן עם מעט ביצה מעל) אנחנו מתארגנים ליציאה. השביל בעל השם המזמין דיאנה אמור להוביל אותנו לקאבנה הבאה. הדרך עצמה אמורה לעבור על פני מכשול קטן: פיטרה קרולאה – שרשרת מצוקים המתנשאת לגבהים של 2,400 מטר ומהווה תווך בין הרי הפאגרש האימתניים לבין שרשרת הרי בוצ'גי (Bucegi), שבעצמם אינם קוטלי קנים. חוצים את הנחל (הפעם על גשר) ומעברו השני מחכה לנו עדת כלבים מקומית. התקהלות קצרה סביבנו ואז נופלת החלטה (לא שלנו, של הכלבים) – המלווה התורן שלנו הוא בן כלאיים לא מוגדר, קצוץ זנב ולבן. לא היינו צריכים לשאול אותו לשמו, מיד ידענו: פנג הלבן. בשלב יותר מאוחר, כשמערכת היחסים התחממה ולמדנו להכיר אחד את השני, עברתנו את שמו וקראנו לו פנחס.

עופר ופנחס בתחילת שביל דיאנה

עופר ופנחס בתחילת שביל דיאנה

שמחים ועולצים התחלנו לצעוד לאורכו של שביל הגישה, שממנו עלינו על דיאנה. זה המקום לציין לשבח את המדיניות הרומנית בכל מה שקשור לסימון מדויק וברור של שבילי ההליכה בפרט וליחס הרציני והמשכיל כלפי הנושאים הקשורים לתרבות הטיול והשהייה בחיק הטבע בכלל. ישנם כמה מאפיינים בסימון השבילים שיכולנו לאמץ וליישם גם אצלנו: לדוגמה, צבעי השבילים משתנים משביל לשביל כצפוי, אך לסימון עצמו ישנה משמעות שאפשר להיעזר בה גם בשלב התכנון וגם בשטח עצמו – סימון של משולש מורה על שביל שמוביל לפסגה, עיגול מציין שביל מעגלי, צלב מתייחס למפגש עם שביל אחר לאורך הדרך. הכיתוב על השלטים בצמתי השבילים המורה על המרחק ליעד, לא מופיע בקילומטרים כמו אצלנו, אלא בזמן הליכה (ממוצע) בשעות. הנתון הזה מאוד נוח ומתאים למסלולים ההררים, בהם המרחק פחות משמעותי, עקב הקושי הפיזי בהליכה בהם.

דיאנה לא מקלה עלינו

השביל של דיאנה הפסיק די מהר להיות נחמד והחל מטפס באופן די אגרסיבי וישיר כלפי מעלה. הקטעים הראשונים של הדרך עברו בחורש סבוך מאוד של עצי ארז אימתניים, ככל שהוספנו לטפס מספרם קטן ואת מקומם תפסו שיחי טונדרה נמוכים. בשלב הזה אנחנו נתקלים יותר ויותר בערימות שלג, שחסמו וכיסו את השביל הצר. הצעידה בשלג איננה קלה, מעבר להחלקות מצחיקות (כשזה קורה לאחרים) ולעיתים מסוכנות, התמודדנו גם עם היעלמויות של אחת מכפות הרגלים בתוך נקיק סמוי. או אז, היה צורך בהמון עזרה משתי הידיים על מנת לשלוף אותה חזרה למסלול. לא עובר זמן רב והרטיבות המושלגת חודרת לנעלים, ומשם הדרך לגרביים קצרה (וכמו שאימא שלי נוהגת לומר: "המחלות הכי קשות מתחילות מלמטה, בכפות הרגלים…").

שביל דיאנה. העלייה הזאת כבר לא מצחיקה

שביל דיאנה. העלייה הזאת כבר לא מצחיקה

אבל השלב הקשה ביותר היה עוד לפנינו, המצוק. קירות של סלע לבנים, בעלי שיפוע של לפחות 80 מעלות ובקטעים רבים מלווה גם בערימות של חלוקי אבן. זה הרגע שבו ההתקדמות מפסיקה להיות הליכה רגילה והופכת להיות ריקוד טנגו, כלומר, צעד אחד קדימה ועוד שנים בדרדור לאחור.

הגענו לפסגה, מכאן רק יורדים

הגענו לפסגה, מכאן רק יורדים

הפסגה בידינו, וכאן מצפה הפתעה: שולחן פיקניק ענק מעץ לא מהוקצע עם ספסלים תואמים ומבנה עגול בצבע אדום העשוי פיברגלאס עם דרגש קטן מעץ ומספר חטיפים וסוכריות שהושארו במקום על ידי מטיילים. בדיעבד, התברר שהמבנה משמש כמחסה לילי לכאלו שנתקעו על ההר ללא תכנית חלופית. החולצות מוסרות ונתלות לייבוש ברוח הפסגות. התיקים נפתחים ועל השולחן נערמים פירות יבשים, קרקרים בשלל טעמים והכי חשוב – קפה ותה. לאחר שגם אנחנו הותרנו מעשר בתוך האיגלו, המשכנו בדרכנו.

לאן עכשיו?? שילוט לאורך השביל

לאן עכשיו?? שילוט לאורך השביל

השביל מוביל בתחילה לאורך מצוקי הפסגות ואז מושך בחוזק כלפי מטה. בנקודה זו הייתי רוצה לעצור ולהתייחס לרגע לאחד מהחבר'ה (בלי לנקוב בשמות חלילה). מדובר בפנחס. ראשית, היה לי חשד סביר, שלמרות היותו מדריך מוסמך מטעם אגודת הכלבים הרומנית, הוא אינו מכיר את הדרך. בכל פנייה ונתיב שבחרנו, גם אם היה מוטעה, הוא לא ניסה לתקן, נהפוך הוא – פנחס נראה מרוצה ושמח על כל עיכוב אפשרי. שנית, אני כמעט בטוח שהוא ניסה להפעיל עלינו כל מיני שיטות התשה פסיכולוגיות על מנת לשבור את רוחנו. הבחור פשוט לא הראה שום סימני עייפות או קושי מיוחד, להפך, על כל צעד שלנו היה עושה שלושה, עולה, יורד ורץ לסוף התור ושוב להתחלה, ממש שחצנות והתעללות לשמה.

פנחס בניהול נכון של משק האנרגיה

פנחס בניהול נכון של משק האנרגיה

ואז הגיעו הירידות מהמצוק. מה שהחל במדרגות חצובות בסלע, הפך להיות תלול מאוד ובקטעים מסוימים נדרשנו להיעזר בחבלים. בשלב זה הבחנתי שידידינו הזחוח מתחיל לאבד את שלוותו. מרגע לרגע ובפתחה של כל ירידה חדשה, הוא הפך להיות יותר מהוסס ועצבני, עד שזה קרה. באחת הירידות היותר תלולות הוא פשוט עמד ולא הסכים לרדת. לא עזרו כל התחנונים וההסברים, הוא נותר בשלו, ממאן לזוז, רץ לאחור ולצדדים, מסתובב סביב עצמו ולא מפסיק ליבב. לאורך קילומטרים רבים עוד שמענו אותו מלווה אותנו בנביחותיו.

פאול מגלה שהדרך לג'קוזי ארוכה וקשה

פאול מגלה שהדרך לג'קוזי ארוכה וקשה

האמנם החלום על ג'קוזי עומד להתגשם?

היער שוב צמח סביבנו והשלט בצומת הורה על רבע שעה הליכה ל-Cabana Curmatura. ואכן, אחרי רבע שעה, מאחורי העיקול מתגלה הקאבנה: מבנה עץ דו קומתי תלוי על צלע ההר. העשן שעלה מהארובה הפיג את החששות – אנחנו לא לבד, ההכנות לארוחת הערב בעיצומן וכנראה גם מחממים לנו את המים בג'קוזי… נכנסנו פנימה. אין זכר לדלפק קבלה. חדר האוכל כולל שני שולחנות מעץ גס, כמה ספסלים ופתח צר המשקיף אל המטבח.

מבט מלמעלה על השביל שבו טיפסנו

מבט מלמעלה על השביל שבו טיפסנו

הטבח הראשי, כך מתברר, הוא גם בעל המקום. לאחר משא ומתן קצר מפתחות הסוויטה הכי מפוארת בידינו: חדר רחב ידיים עם נוף מרהיב להרים ושש מיטות זוגיות (לגבוה) מסודרות לאורכו. כל אחד תופס מיטה ומאמץ  סידור נוח של שינה במיטה התחתונה וציוד פרוס על העליונה. לאחר התארגנות קצרה אנו יורדים ללובי להתעדכן בשאר הפעילויות שיש למקום להציע. ארוחת הערב תוגש בתשע בערב, וכן, שוב תתבסס על צ'ורבה, פירה (שהתברר שהוא הוא המאכל הלאומי האמתי) ונקניקיות קבנוס. לנוכח פנינו הנפולות, מובטח לנו, שמחר כשההנהלה תתחלף (אשתו מגיעה במקומו), הדברים יראו אחרת, ובכדי להדגיש את רצינות כוונותיו, הוציא פנקס קטן מכיסו ורשם את ההזמנות האקזוטיות ששמע מפינו. מסוחררים מרוחב הלב שנפתח כלפינו, שאלנו לגבי הג'קוזי. מצוידים בתיקי רחצה ומגבות על הכתף, אנו צועדים לאורך השביל לכיוון אתר הרחצה הרשמי: גיגית מבול עץ חלול ומעליו צינור (מעץ, כמובן) שהמים הזורמים לתוכו ללא הפסקה הם מי מעיין קרים כמו שרק מי שלגים מופשרים יכולים להיות.

היום השלישי: פיסת גן עדן

בוקר יום שלישי מקבל את פנינו בחיוך רחב. מתעוררים בעצלתיים לתוך פוסטר מושלם של חברת התיירות השוויצרית (או לחילופין האוסטרית): מרבדים של דשא, יערות ירוקים ואיך אפשר בלי פסגות הרים מושלגות המביטות בנו מכל עבר. לאחר התארגנות קצרה אנו בתנועה. היער אוסף אותנו בזרועותיו העבות. השביל צר ומתפתל במעלה ההר, לא מתפשר, אפילו לא לטובת איזה מדרון קטן. גוויות של עצים המוטלות מסביב מאלצות אותנו לזחול את דרכינו בינות ענפים ושורשים עבותים. בתכנית היומית – טיפוס על המצוק והליכה לאורכו של שביל הפסגה. בסופה של עלייה תלולה אנו מוצאים את עצמנו פוסעים על שביל עזים צר, עולים ויורדים מפסגה אחת לשנייה.

לא קלה הדרך: משה מטפס בין עצים שנפלו וחוסמים את השביל

לא קלה הדרך: משה מטפס בין עצים שנפלו וחוסמים את השביל

רוח פראית נושבת בחופשיות בגבהים הללו, משכיבה לאחור את העשב הצהבהב המכסה את המורדות החשופים. זה הזמן לעצור ולהתיישב בזהירות על השטיח הטבעי, להביט בנוף המדהים הנפרש מתחתינו, לגמוע כמויות עצומות של אוויר מזוקק ולהרגיש קטנים. השמש כבר לוטפת את צמרות העצים כשאנו פוסעים  חזרה לבקתה. שעות האור האחרונות מנוצלות לזמן איכות – כל אחד מאתנו תופס פינה קטנה מגן העדן,  ושוקע בתוך עצמו. זהו הלילה השני והאחרון בבקתה.

סוף סוף הגענו: בקתת ההרים Cabana Curmatura תלויה על צלע ההר

לאחר ארוחת ערב משופרת (כפי שהובטח, ההנהלה התחלפה ואשתו הגדולה של פויו תפסה פיקוד), קיבלנו הזמנה להצטרף לקומזיץ בסגנון רומני. מדורה קטנה, סיפורים ובדיחות ובקבוק של צויקה, שפותח סתימות ועכבות בתקשורת הבין אישית, עובר מיד ליד.

היום הרביעי: בירה בעירו של דרקולה

בוקר כחול וחמים מקבל את פנינו על השביל. אנחנו שמים פעמינו לבראן (Bran), עירו של מיודענו ולאד, הידוע בכינוי דרקולה. הדרך היפה מתגלגלת במורד (רק שלא תיגמר לי הירידה), חוצה מרבדי דשא ירוק, שזור בנקודות צבעוניות של פרחים. לקראת סופה של הירידה אנו פוגשים בשני תרמילים ענקיים (על גבם של זוג צעיר), העושים דרכם במעלה ההר וגם אותם מלווה (איך לא) מדריך מקומי ההולך על ארבע.

בצדו השני של העמק אנו מזהים ניצנים של התיישבות – העיירה מגורה (Magura), המתאפיינת בבתי כפר קטנים פזורים על גב ההר, רובם מקיימים משק חקלאי זעיר. נשים עבדו בשדות, ולא הקדישו לנו מבט כשחלפנו על פניהן. "הגברים בטח עובדים מחוץ לבית", נזרקה ההשערה באוויר. התעלומה נפתרה מהר יותר מחשבנו: בזמן שעצרנו להרוות צימאוננו בקיוסק המקומי, מצאנו את כולם, כולל הכומר, מצטופפים במכולה בגודל שני מטרים רבועים, אוחזים בקבוקי בירה ומלהגים על נושאים ברומו עולם. לאחר תצפית מרהיבה על העיר בראן, גלשנו אליה לאורכו של כביש כפרי צר.

בתי העיירה מגורה מוקפים בנופי הקרפטים

בתי העיירה מגורה מוקפים בנופי הקרפטים | צילום: שאטרסטוק

לקח לנו שעתים ארוכות לחצות את הישובים הקטנים שמסביב ולהגיע למרכז העיר. עונת התיירות עדיין לא הוכרזה רשמית. כך שניתן היה לחרוג מהרגלינו הסגפניים ולשכור סוויטה של שני חדרים במלון הטוב בעיר. זהו מלון יפה בכל קנה מידה מוכר, מעוטר בשלל דגלים מלאומיים שונים, כולל מדינתנו הקטנה. סבב המקלחות הפעם אינו מלווה בזעקות שבר, ומתארך על חשבון משלם המיסים הרומני. לעובדה שעונת התיירות עדין לא החלה יש גם פן אחר שמתבטא ביובש של כל מקומות הבילוי. אנו מסתפקים בסיבוב קצר במרכז הבילויים השומם, מקנחים בבקבוק בירה בפאב מחתרתי תרתי משמע (ממוקם במרתף) ויאללה למיטה, נרדמים כמו תינוקות.

היום החמישי: שלג וערפל (וסלט מפתיע לסיום)

יום המחרת ניפתח בסיור תיירותי דביק בטירה המקומית. זהו מבנה מרשים הבנוי מלבנים מסותתות ויושב על צוק, מוקף בגן מטופח. הטירה, שהוקמה על מנת לפקח על דרכי המסחר באזור, שופצה בשנות העשרים של המאה הקודמת והפכה לארמון הקיץ של משפחת המלוכה הרומנית. החדרים עברו עיצוב מחדש ורוהטו בקפידה ובחן. בשנת 1947 בוטלה המלוכה, ומשנת 1956 הפכה הטירה למוזיאון. יותר מכל מזוהה הטירה עם הרוזן ולאד השלישי, הידוע בכינוי ולאד צפש, כלומר ולאד המשפד. את הכינוי הרוויח ביושר, עקב מנהג אותו אימץ בזמן שלטונו – לשפד אנשים כאקט הענשה, ללא קשר לחומרת פשעם, למוצאם או למעמדם – החוק זהה לעשירים ועניים. מיותר לציין שרמת הפשיעה בזמנו ירדה לאפס.

הטירה של ולאד המשפד (שעליו מבוססת דמותו של דרקולה) בעיר בראן

הטירה של ולאד המשפד (שעליו מבוססת דמותו של דרקולה) בעיר בראן

בשנת 1462 הוא יצא למלחמה נגד הפלישה העותומאנית באירופה וגם אז השתמש בשיטותיו הנוראיות על מנת להכניס מורא בלב אויביו. לא פלא ששנים מאוחר יותר, דמותו היוותה השראה לבניית מיתוס הערפד, בספר של הסופר האירי בראם סטוקר בשנת 1897. הסיפור מגולל את קורותיו של הרוזן דרקולה, ערפד רב און דמוי אדם, המופיע בלילות, מפתה נשים צעירות, נושך את צווארן ויונק את דמן עד מוות, וכך זוכה לחיי נצח. בדיעבד התברר, שהטירה לא הייתה שייכת לוולאכיה, נסיכותו של ולאד צפש, ואם בכלל שהה בה, היה זה זמן קצר בתא המעצר לפני שהוסגר להונגריה.

בתכנית המקורית היינו אמורים לטפס מנקודה זו ישירות על הר אומו (Omu), המתנשא לגובה של 2,506 מטר ומהווה חלק מרכס בוצ'גי. אבל בשל השלגים הרבים שירדו באזור בחורף האחרון, שבילי הגישה אל ההר היו עדיין חסומים ונאלצנו לוותר על הטיפוס. במקום זה סגרנו דיל עם נהג מונית מקומי, שהסיע אותנו לעיירה הסמוכה בושטן (BuştenI) ומשם לקחנו רכבל עד בקתת ההרים Cabana Babele.

קאבנה באבלה ("בקתת הזקנות"). בימים ערפיליים המראה קודר ואפל משהו

קאבנה באבלה ("בקתת הזקנות"). בימים ערפיליים המראה קודר ואפל משהו | צילום: Wikimedia Commons

הבקתה האדומה בעלת הגג ירוק בנויה בגובה של 2,200 מטר, עטופה בערפילים ושלג, המשרים עליה נופך מסתורי ואפל. מיותר לציין שאנו האורחים היחידים במקום. לאחר התארגנות קצרה בחדר שכלל ארבע מיטות בודדות, עם חלון גדול הצופה אל הערפל ותנור חימום שאי אפשר בלעדיו, אנו יוצאים לערפל ולשלג, עטופים בשלל ביגוד ומצוידים בתכנית מגובשת לכיבוש ההומו – מהלך של כמעט שלוש שעות לכל צד. די מהר אנו מבינים שבתנאי הראות הקיימים לא נוכל להגיע (בכל אופן בחתיכה אחת) אל היעד. כל שנותר הוא לקיים תחרות מאולתרת בהטלת מקלות הליכה למרחק ובמלחמת כדורי שלג אכזרית של הכל בכל.

בסיום הקרב, אנו מגששים את דרכנו חזרה לקאבנה ומסתגרים איש איש תחת ספרו. קרע שנפער לפתע בחומת הערפילים מעודד אותנו לצאת מהחדר. אנו מסיירים בין קבוצת סלעים בצורת פטריות ענק הקרויות babele, כלומר הזקנות, וסלע המכונה הספינקס (כולם מצדיקים את השמות).

קבוצת הסלעים דמויי הפטריות שזכו לשם Babele, הזקנות או הסבתות

קבוצת הסלעים דמויי הפטריות שזכו לשם Babele, הזקנות או הסבתות | צילום: שאטרסטוק

ההתבהרות החלקית מחזיקה מעמד ומעודדת אותנו להמשיך בסיור. אנו פונים לכיוון אחד האתרים המפורסמים באזור: צלב ענק, בגובה של מעל עשרה מטרים, הצופה אל העמק. לאחר שעה של הליכה מאומצת בשלג אנו מגיעים. הצלב אכן גדול ומרשים, כשלאורך זרועותיו פזורות עשרות נורות צבעוניות. יש להניח שמראה הצלב המואר בחושך הוא חוויה בפני עצמה.

בדרך חזרה אנו מחישים צעדינו, מונעים מהתעבותם של הערפילים. ואמנם זה קורה בדיוק כשהגענו למחצית הדרך – הראות ירדה כמעט לאפס. בנקודה זו הבנו מדוע סימוני השבילים נעשו על גבי מוטות גבוהים כמו גם שימור מרחק ראייה בין מוט אחד לשני. לנוכח תנאי הראות הקשים, השתדלנו לא לאבד קשר עין, או יותר נכון קשר צעקות בנינו בזמן שהתפרסנו כל פעם כשאחד הסימנים הלך לנו לאיבוד.

לא תיארתי לעצמי שאשמח כל כך למראה המבנה הקודר של הקאבנה. מקלחת, ארוחת ערב, כולל הפתעה מהשף: סלט עשיר המורכב משני מלפפונים חמוצים, חתוכים לפרוסות שקופות ומסודרות במעגל מושלם על גבי הצלחת.

היום האחרון: השמיים והשלג מתחברים (וגם חלום קטן ומתוק)

בוקר יום חמישי. כדי להתמודד עם מכת הערפילים ערכנו מחקר קצר. התברר שזו תופעה המתרחשת כל יום בקיץ בסביבות הצהריים, ונובעת מעצם התעבות האוויר החם העולה מתחתית העמק. לכן, ההשכמה מוקדמת, כיאה ליום הארוך והאחרון שלנו במסע.

הר אומו. עופר, גיא ופאול משתלבים באופק

הר אומו. עופר, גיא ופאול משתלבים באופק

אורזים ומעמיסים את כל הציוד ופוסעים על השביל הצהוב בדרך לכיבוש הר אומו. כיאה לאלפיניסטים מיומנים, אנו מטפסים על פסגות מושלגות, חוצים מדרונות מצופים קרח חלקלק וצוחקים לתהומות שנפערים מתחתינו. הנוף מרהיב ביופיו ובקטעים רבים משלב בין שמים מעוננים ושלג לבן ויוצר אשליה של חיבור מושלם בין השנים.

הר אומו. שמש אביבית על מדרון מושלג

הר אומו. שמש אביבית על מדרון מושלג

על ראש ההר מחכה לנו בקתה נעולה (עונת החורף כאן עדיין בעיצומה) עם עמדה מטאורולוגית לא מאוישת וטרקטור צהוב מכוסה בשלג עד הגג. אנחנו נשארים שעה ארוכה במקום, מתענגים על הנוף ומנשנשים פירות יבשים.

פסגת הר אומו. בקתה נעולה ותחנה מטאורולוגית

פסגת הר אומו. בקתה נעולה ותחנה מטאורולוגית

בדרך חזרה חולפים מבלי לעצור על פני בקתת הזקנות מהלילה הקודם, ומושכים לאורך הרכס לכיוון דרום. ככל שאנו מאבדים גובה, הצבעים והנוף משתנים. יותר ירוק, פחות שלג וצמחייה גבוהה יותר. בשלב מסוים השביל מתחיל לרדת בחדות לכיוון פאתי העיר סינאיה (Sinaia), הקרויה על שם הר סיני.

כבר מריחים את הסוף וזה מלווה אותנו בניחוחות משכרים של שלל פרחים צבעוניים, חורשות יער סבוכות  ושביל ארוך ויפה המתוחזק ברמה גבוהה (קטעים גדולים ממנו מרוצפים).

סינאיה מקבלת אותנו בזורעות פתוחות ובסבר פנים יפות. מכל עבר מתקבלות הצעות מפתות ללינה, אוכל ובידור. אבל קודם כל משהו שחלמנו עליו כל הדרך (לא מה שאתם חושבים, זה מועדון הארבעים לא העשרים). אנו מאתרים את הקיוסק שמכיל הכי הרבה צילומים של גלידות ואז כל אחד ניגש בתורו, פותח את המקרר ובוחר לעצמו את ה"לוקס" המועדף. זהו. יום וחצי של מנוחה עירונית, רכבת לבוקרשט ומשם טיסה ישירה הביתה.

מפת רכס בוצ'גי (פסגת הר אומו מסומנת באדום):

משה ינקו – עובד בחברת החשמל, נשוי ואב לשתי בנות מקסימות, בעל חולשה לשבילים ארוכים ומאתגרים.

האם היית ביעד הזה?

  • 3

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 2

    לא מעוניין

חיי הכפר בטרנסילבניה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות