תפריט עמוד

טיולים וירטואליים: מסע לכאורה

טיולים וירטואליים: מסע לכאורה

גיחות וירטואליות לחלל וטיולים במציאות מדומה תלת ממדית כבר קיימים. מה יהיה השלב הבא? טיולים בעולמות סינתטיים? השתלת שבב זיכרון של מסע במוח? טריפים פרטיים עם "סמים חכמים"? נאורה שם־שאול משרטטת קווים לדמותם של מסעות אלטרנטיביים ש(אולי) נערוך ב־100 השנים הבאות

אהובי נסע למכסיקו. חלק מהמסע אני עוברת יחד איתו, מביתי שבתל אביב. הוא מתכונן באמצעות האינטרנט, מברר פרטים, מתכנן מסלולים ומזמין מקומות לינה דרך מסך המחשב, המציג תמונות ריאליסטיות של המקומות שאליהם הוא מתעתד לנסוע. גם אחרי שנסע, אני ממשיכה ללוות אותו. הוא לקח איתו מחשב נייד עם מצלמת וידיאו קטנה הצמודה אליו וטלפון סלולרי. כאשר הוא מגיע לכפר ססגוני או לנוף מרהיב, או כשהוא סתם מתגעגע, הוא מתחבר לרשת ושולח לי הודעה בתוכנת ה־ICQ לתקשורת באינטרנט בזמן אמיתי. גם אם אין שם חשמל וקו טלפון, הסוללה של המחשב הנייד מספיקה לשמונה שעות.

יש הטוענים שהעולמות האלה קרים ומנוכרים, שזהו מסע שלא כדרך הטבע. אולם חשוב לזכור שאלו הם מחוזות חדשים, שרק הגענו אליהם; בנינו ובנותינו יפתחו אותם להגדרות חדשות של יופי, אסתטיקה וחום

אני מקבלת את ההודעה, מפעילה את תוכנת הווידיאו־קונפרנסינג, המאפשרת שיחת ועידה שמשתתפיה רואים זה את זה, ואנחנו מדברים על רקע הפירמידות האצטקיות שמאחוריו. זוהי בעצם אותה טכנולוגיה המשמשת רובוטים משטרתיים לפירוק מטעני חבלה, מדענים שחוקרים את הירח מכדור הארץ או רופאים מנתחים המבצעים דיאגנוזה מרחוק. ולחשוב על זה שפעם הייתי צריכה לחכות שישלח לי מכתב, שהיה מיושן ברגע שהגיע, או לשיחת טלפון מקוטעת.

בינתיים נמאס לי ממכסיקו. אני משתוקקת למעט תרבות קלאסית. "אולי ניסע לאירופה", אני מציעה לו. "אין בעיה", הוא אומר, "אקח אותך לפריז, מלכתי, אקח אותך עד לירח". שנינו מקלידים בו בזמן את כתובת האתר של פרויקט נוטרדאם, http://www.vrndproject.com – אתר המציע שיטוט וירטואלי רב משתתפים בנבכי קתדרלת נוטרדאם דה פריז. 

הקמת הקתדרלה החלה בשנת 1163 על ידי מיטב המומחים של תקופתה, שהשתמשו בשיאי הטכנולוגיה של זמנם. נוטרדאם הווירטואלית הולכת ונבנית על ידי קבוצת מומחי תלת מימד בשם VRND, והיא מספקת סימולציה לכל מי שרוצה לבקר בקתדרלה בלי להיות בפריז. הסימולציה מתבצעת בטכנולוגיות חדישות של צילום והלבשת טקסטורות על מודלים של הקתדרלה, בצורה שמתאימה גם לתיירים וגם לחוקרים המעוניינים לבחון כל עמוד ופסל מכל זווית אפשרית. 

אהובי ואני משוטטים בנוטרדאם בעקבות המדריך הווירטואלי, דמות סינתטית אך

אינטליגנטית יחסית. המדריך, נזיר שמנמן בגלימה חומה, מוביל אותנו אל תוככי הקתדרלה ועונה בסבלנות לשאלותינו. ריח של קטורת עולה באפי – טכנולוגיה שהומצאה במכון ויצמן מאפשרת כבר להעביר ריחות באמצעות הרשת – ותחושת רוממות וחגיגיות מציפה אותי, כמו שקורה לי תמיד בחללים גבוהים כל כך, בעיקר כשהם מונומנטים דתיים. בשלב מסוים אנחנו מתחילים להשתובב, לשאול את המדריך הווירטואלי שאלות שהוא לא מסוגל להבין, ובסוף אנחנו בורחים לו ומתייחדים בתוך העוגב ממש, מוקפים בצינורות, שפופרות ומיני קלידים עתיקים. 

החוויה הזו מחזירה אותנו לתקופה שבה נהנינו להשתעשע במשחקי מחשב כמו Teken (משחק מכות בתלת מימד של Play Station) או Doom (משחק המחשב הראשון שהשתמש במנוע תלת מימד בזמן אמיתי). אז הרגשנו לראשונה איך זה לנוע בתוך מציאות מסונתזת. ידענו, כמובן, שהיא לא אמיתית, אבל זה לא הפריע לנו להיטמע בה באמונה שלמה, לרוץ במסדרונות אפלים ובמבוכים מפותלים ולצרוח בהפתעה כשמעבר לפינה צצו מפלצות המאיימות להרוג אותנו.

סלעים כסופים וציפורים מלאכותיות
אהובי נסע למכסיקו, ואני מתגעגעת. אני מתיישבת על הכורסה, מרכיבה לראשי את הקסדה הביתית להגברת תפיסת התלת מימד. בתוכה יש מעין משקפיים עם מסך סטריאוסקופי לכל עין, ואוזניות לסאונד. התענוג אינו זול (מחירה של קסדה כזו כ־2,000 דולר, ואפשר לראות דוגמאות באתר –http://www.iisvr.com), אבל שווה. התחושה הרבה יותר אמיתית. 

אני אוחזת בידי את הג'ויסטיק, מוט ההילוכים לניווט בסביבות תלת מימד, ונכנסת למקדש עתיק של בני המאיה. האוזניות שבקסדה משמיעות לי את צעדי המהדהדים בין קירות האבן. אני לובשת את הכפפות המצוידות בחיישנים, שמאפשרים לתת פקודות ניווט והתמצאות בתוך הסביבה התלת ממדית, ואפילו לגעת בחפצים שונים. הקיר קר ולח. אני מתקדמת, והחיישנים שבקסדה קולטים את תנועות הראש שלי ומזיזים את המראה בהתאם, על פי זווית ההסתכלות שלי.

עולמות מדומים נוספים ייפתחו בפנינו, והם עשויים להיות חלופה לא רעה עבור אנשים רבים, שאינם רוצים או יכולים לערוך מסע בפועל. אנשים חולים ומוגבלים, וכאלה שאין להם די פנאי או כסף לצאת למסע הרפתקאות

ההתלהבות מהטכנולוגיות הללו ליצירת מציאות מדומה (Virtual Reality) היתה בשיאה בתחילת שנות התשעים, אך היישום עדיין בתחילתו. לא רק שמערכות כאלה היו יקרות מאוד (חברות כמו VPL ו־SENSE8 מכרו אותן אז בלא פחות מחצי מיליון דולר), אלא שהקסדה היתה כבדה, וטענו שהיא לא היגיינית מספיק וגורמת לכאבי ראש. 

הגרפיקה היתה ירודה, והיא עדיין כזו גם בתפר שבין המאה ה־20 ל־21. עדיין אין כוח חישוב חזק מספיק כדי להשתמש בדי פוליגונים (גופים גרפיים, אבני הבסיס לגופי תלת מימד), שיציגו נכונה את הנופים, ובעיקר כדי לאפשר תזוזה מהירה שלהם על פי תנועת הראש, מה שגורם לפעמים למידה מסוימת של סחרחורת ולחוסר התמצאות במרחב. עם זאת, היה בטכנולוגיה הזאת חזון והיא הציתה את הדמיון: כשהוצגו לראשונה מערכות של מציאות מדומה בתערוכת "סיגראף" בשנת 1992, השתרכו תורים של לא פחות מ־30 אלף מבקרים, שרצו לחוות את ההתנסות בתלת מימד.

ז'רון לניר (Jaron Lanir), אחד מחלוצי התחום, הקים בתחילת העשור את החברה המסחרית הראשונה שייצרה מוצרים כאלה, וטבע את המונח "מציאות מדומה". "הטכנולוגיה הזו תקשר בין אנשים באופנים שלא היו קיימים לפני כן", אמר, "ותספק לנו שפה חדשה בין האדם למכונה ובין אדם לרעהו". אחרים אמרו על הטכנולוגיה הזו שהיא לא תוכנה או חומרה, אלא מקום ומצב קיומי, שבו נבחן חוש האפשרות מול חוש המציאות. תיאטרון של המוח, אשליה, תעתוע חושים, המקום שבו נעלמים המחשבים, והאדם הופך לנשמה של המכונה.

ומה עם הירח, אני מזכירה לאהובי את הבטחתו. אני יודעת שאין עדיין תיירות אל מחוץ לכדור הארץ, על אף שבמשך שנים האמנו שזה עומד לקרות בקרוב. עזבי את הירח, הוא אומר. אנחנו עומדים לנסוע הרבה יותר רחוק. הגיע הזמן לארגן לנו סביבה אחרת, רק שלנו. 

נקודת היציאה שלנו למסע הזה היא http://www.thirdplanet-inc.com, אתר של חברת Thirdplanet Entertainment, המשווקת מוצר בשם "התייר הפלנטרי" 
(Planetary Traveler). זוהי מערכת של אנימציה ממוחשבת, שלוקחת את משתמשיה לעולמות וירטואליים רחוקים וצבעוניים. האיש שעומד מאחורי המערכת הוא יאן ניקמן 
(Jan C. Nickman), שנחשב לאחד האמנים המובילים בתחום המדיה הדיגיטלית. ביל הופמן מה"ניו יורק פוסט" אמר על "התייר הפלנטרי" שהוא "טריפ חוקי, לכל מי שהחמיץ את שנות השישים". 

גם כאן יש מדריך וירטואלי. קוראים לו סומוק (Sumoc), צאצא מיוחס לגזע מציוויליזציה אחרת, והוא מלווה את הנוסעים בנופים המופלאים. גם הנוסעים וירטואליים במידה רבה,

לבקר בנוטרדאם דה פריז, בלי להיות בכלל בפריז. בעקבות המדריך הווירטואלי, נזיר שמנמן וסינתטי | עיבוד של צילום מסך מאתר האינטרנט של פרויקט נוטרדאם (VRND)

ומיוצגים באמצעות אוואטרים – מעין דימוי של דמותנו במחשב. אנו חולפים מעל למפל מים עוצר נשימה, עמק ורוד והרים זכוכיתיים למראה. "זה כיף", אני לוחשת לבן זוגי, "אבל אני רוצה להיות איתך לבד". אהובי, שלפי כל הסימנים כבר היה פה קודם והכיר את כל האפשרויות, שוכר לנו עולם משלנו.

ביציאה מהחללית הווירטואלית שלוקחת אותנו לעולם שלנו, אנחנו עוברים במסדרון של סלעים כסופים, המוארים בנרות אדמומיים וריחניים. עכשיו אנחנו בחוץ, מרחפים יד ביד, מדלגים בין הסלעים, עוקבים בהשתאות אחרי יצורים מתכתיים – מעין ציפורים מלאכותיות בעלות כנפי ענק, הנוסקות לעיתים קרוב קרוב מעל לראשינו. קשה לדעת כמה זמן חלף. מנסיוני בעולמות הדיגיטליים, אני יודעת שתפיסת הזמן של העולם האמיתי מתעוותת.

מרחוק נשמעת מוסיקה הולכת וגוברת. בובות האוואטר שלנו כל כך מתאימות לסביבה: הן לא אנושיות אמנם, אבל מקרינות חום ואהבה וגמישות רבה, ורוקדות להפליא לצלילי המוסיקה הנשמעת עכשיו בבירור. סלעים שלמים מתפרקים לחלקיקים וחוזרים ומתאגדים מחדש, וגם העצים רוקדים לפי הצלילים. מימיני בוקעת פתאום קשת, בשחור לבן דווקא, עם מעט זהב. על פי זווית מבטו והבעת פניו הנדהמת של האוואטר, אני יודעת שגם אהובי רואה את זה. הקִרבה הווירטואלית הזו אליו מעוררת בי געגועים אמיתיים. פתאום קשה לי לראות אותו קרוב כל כך ובאותה עת רחוק כל כך. אני נפרדת ממנו לשלום, מאחלת לו המשך מסע נעים ומתנתקת מהמחשב.

מציורי המערות לפארק סיגאיה
כל המתואר לעיל אינו מדע בדיוני. הוא קורה כאן ועכשיו, ובעוד הרבה מקומות בעולם, שם בוחרים לעצמם גיבורים אחרים אוואטרים משל עצמם. הטכנולוגיה של מציאות מדומה הביאה עימה חידוש, שהוא בגדר קפיצת מדרגה. ראשית, ביכולתנו להיטמע בתוך המציאות הממוחשבת, ואף לבצע אינטראקציה בתוכה: אנחנו יכולים לנווט את דרכנו כרצוננו, להתקרב ולהשתהות במקומות שמעניינים אותנו, לחלוף ביעף על אזורים משעממים, לגעת בחפצים, להרגיש אותם, להפעיל אותם ואפילו להיפגש עם דמויות אחרות בתוך אותה מציאות מסונתזת. שנית, מעבר לסימולציה של מציאויות מעולמות רחוקים, יכולות להיות במציאות המדומה גם מציאויות חדשות, מומצאות, שאינן פועלות לפי חוקי הזמן וגבולות המקום, ואינן נסמכות על כללי הפיזיקה וההיגיון של העולם האמיתי.

יש מי שיגיד שהעולמות האלה קרים ומנוכרים, שזהו מסע שלא כדרך הטבע. אולם חשוב לזכור שאלו הם מחוזות חדשים, שרק הגענו אליהם; בנינו ובנותינו יפתחו אותם ודאי לכדי פאר היצירה, כמידת צורכם והגדרתם של יופי, אסתטיקה, חום, ניכור וכדומה. האמיצים וההרפתקנים ייצאו כחלוצים, כמו אותם מגלי ארצות וכובשי פסגות של ימים עברו, לבנות ולהמציא מציאויות חדשות. האחרים – תיירי העתיד – יבקרו בהן ויתנסו בחוויות המיוחדות להן. 

בעצם, מסעות וירטואליים הם לא ממש משהו חדש. זוהי מין גרסה מודרנית למסעות שערכנו בדמיוננו עוד בימי הסיפור שבעל פה סביב המדורה ואחר כך באמצעות ספרים.

לקרוא את ה"אודיסיאה" של הומרוס זה גם סוג של מסע וירטואלי, וכך גם המעקב בדמיון אחר מגלי יבשות, כובשי ארצות ונוודים למיניהם. יש הטוענים, שמסע וירטואלי בדמיוננו בעת קריאת ספר יכול להיות אפילו חזק יותר מזה המומחש לנו בתמונות ובקול, כלומר – בסרט או בתיאטרון. 

ההיסטוריה של ההדמיה מלמדת אותנו שהרצון להמחיש לעצמנו סיפורים ומצבים הוא אחד המניעים החזקים לפיתוחים טכנולוגיים ותרבותיים. ההיסטוריה של ההדמיה אינה מתחילה במחשב. היא מתחילה בציורי המערות הפרהיסטוריים, עוברת דרך ציורי הפרספקטיבה של הרנסאנס, המצאת הדפוס במאה ה־15 והצילום במאה ה־19, וממשיכה בקולנוע, בטלוויזיה ובמשחקי הווידיאו והמחשב של המאה ה־20. גם סימולטורים צבאיים קיימים כבר כמה שנים טובות. 

באופן פרדוקסלי, הטכנולוגיות החדשות הללו מאפשרות סוג חדש של קרבה אל הטבע. קחו, למשל, את אתר הנופש סיגאיה (SeaGaia), שנבנה ב־1993 באי קיושו שביפאן. "תן לטבע לקחת אותך מצרות היומיום", זו הפרסומת לחוף הים המלאכותי הזה (Sea=ים, Gaia=אדמה), שנבנה (במציאות, לא במחשב) על כ־80 אלף מטרים רבועים, בעלות של 400 מיליון דולר. יותר ממיליון איש מבקרים באתר מדי שנה, מבלים על שפת הים, שוחים, עושים ספורט. 

בפארק המים סיגאיה שורר קיץ תמידי, בטמפרטורה קבועה של כ־28 מעלות צלזיוס. יש עשרות פעילויות ואטרקציות – מסככות שיזוף ומגרשי גולף למבוגרים ועד מערות הרפתקאות ומגלשות דרקונים לילדים. הגלים המלאכותיים יכולים להגיע לגובה של שני מטרים וחצי, והכי מצחיק לראות את הבחורה שיושבת בחדר הבקרה מחליטה לעשות הקפצה קטנה למבקרים, לוחצת על כפתור ומודיעה ברמקולים שהנה מגיע טייפון 7 מכיוון מערב. כולם יוצאים בבהלה מן המים ורצים לתפוס מחסה.

זוהי דוגמה מאלפת לניסיון של האדם ליצור לעצמו סביבה נשלטת, כתשובה לקשייו להסתגל אל הטבע. במובנים רבים, תופעת התיירות כולה אינה אלא ניסיון לשלוט בסביבה. מאמץ מתמשך להתאים את הסביבה אלינו יותר משאנו מתאימים את עצמנו אליה. האדם, מתברר, הוא פריק של שליטה. מאז ומתמיד מנסה האדם לבנות את העולם ולהתאים אותו לצרכיו, והטכנולוגיות החדשות יוצרות הזדמנויות חדשות. הווארד ריינגולד 
(Howard Rheingold), חוקר והוגה בתחום הקהילות הווירטואליות, שתיעד את ימיה הראשונים של תעשיית המציאות המדומה והשלכותיה, כתב: "האדם החליט מזמן שהוא פוחד מהטבע ורוצה לשלוט בו. עתה הוא מתקרב לכך. אלא שבזמן שיצרנו עולמות סינתטיים, חיות וצמחים מלאכותיים, הושחת הטבע סביבנו, זוהם האוויר ומקורות המזון התקלקלו. האם יכול להגיע רגע שבו יכבה החשמל, ונגלה שאין לנו גן עדן אלא גיהנום?".

ומה יהיה על הנפש?
מדעי הנאנו־טכנולוגיה, העוסקים ביכולת שלנו לפרק, ליצור ולתכנת גופים קטנטנים ביותר, מדברים על היכולת לסדר מחדש את המולקולות, על הנדוס מחדש (ReIngeneering) ושליטה על האורגניזם ומבנה החומר. רובוט קטנטן יתקן חלקים בתוך גופנו, וטכנאי נאנו יבנו עבורנו כל גוף שנזמין. בתיאוריה זה עובד, במעשה – זה רחוק עדיין מכלל מימוש. אבל הטכנולוגיות רק הולכות ומשתכללות. בעתיד, המסעות הווירטואליים עשויים – או עלולים, תלוי בנקודת ההשקפה – להיות אלטרנטיבה למסעות כפי שהם מוכרים לנו כיום. 

עולמות מדומים נוספים ייפתחו בפנינו, והם עשויים להיות חלופה לא רעה עבור אנשים רבים, שאינם רוצים או יכולים לערוך מסע בפועל. אנשים חולים ומוגבלים, כאלה שאין להם די פנאי או כסף לצאת למסע הרפתקאות ממושך או אנשים שרוצים לחוות הרפתקאות נועזות, אבל לא רוצים להסתכן באמת. החלופה הווירטואלית בטוחה ומוגנת יותר, ממש כמו שהיו תמיד מסעות כורסה. לא מן הנמנע שרבים יעדיפו לצרוך תיירות וירטואלית על פני תיירות בעולם האמיתי, שבו אי אפשר לשלוט במזג האוויר, להימנע מאלימות או סתם להבין את השפה של המקום הזר. 

נכון לסוף המילניום, עדיין לא מסתמן באופק פתרון לבעיות השפה הטבעית ואין לנו מתרגמים אוטומטיים. אבל דמיינו לכם כמה נוח היה יכול להיות טיול בווייטנאם, נניח, לו

היינו יכולים לתקשר ישירות עם כל איכר שאנו פוגשים בדרך. אפילו נסיעה לפריז או לפראג תהפוך לחוויה אחרת לגמרי כשהשפה הזרה לא תהיה מכשול. 

בהנחה שההתבוננות והדיאלוג עם בני אדם הם מרכיבים מרכזיים בכל מסע, האם התקשורת האנושית תדעך משום שנוכל, ואולי נעדיף, לתקשר עם בבואות ורובוטים? אני מעדיפה להאמין שתקשורת בין בני האדם דווקא תשתפר, מכיוון שנעקוף את מחסומי השפה והתפיסה המעכבים אותנו כיום. מרגע שנתפוס אפשרות של מציאויות אלטרנטיביות, נבין טוב יותר גם את המציאות שלנו, של היום, זו הקרויה העולם האמיתי.

קשה לנחש איך בדיוק זה יקרה, אבל ברור שבעתיד ישתנו אופני המסעות שלנו, גם במציאות המוכרת לנו וגם במציאויות אלטרנטיביות. יתפתחו אמצעי תחבורה מהירים הרבה יותר מהקיימים; מערכות לוויניות (GPS) למיפוי ולזיהוי מקום תשמשנה להתמצאות בעולם שכולו ממופה ומקודד; תקשורת ברשתות מהירות תהיה זמינה מכל פינה, ואנו נתחבר אליה באופן טבעי, משקעים בכל מקום בסביבתנו או ממחשבים שנלבש על גופנו; נוכל לקבל מידע לגבי כל מקום וכל דבר שמעניין אותנו בזמן אמיתי, תוך שימוש בממשקים חדשניים, למשל, דיבור אל מכונה. 

יש מי שמסביר את הקדמה כולה בעובדה שנתקצרו המרחקים. אנשים, חפצים ומידע – כולם נעים במהירות גדולה יותר מבעבר. אולם השינוי אינו רק כמותי, אלא איכותי, תרבותי, תפיסתי. בכמה מהתחומים הללו אנחנו די קרובים לחזון העתיד. באחרים, אנו תקועים עדיין, מחכים לפריצת דרך. איננו מבינים לחלוטין כיצד פועל המוח ומהי התודעה, וכלל לא ברור עד כמה נוכל לפצח חידות אלה. יש גם כאלה שטוענים, כי למרות התחושה שאנו קרובים לתשובה, 20 האחוזים הנותרים הם בעיה שפתרונה אינו נראה באופק. יחד עם זאת, ביישומים רבים די בהדמיה של 90 אחוזים כדי לקבל תחושה מלאה של המציאות.

אם רוצים להמשיך ולהתפרע, אפשר לדמיין מסע שכולו מתרחש בראש, בדמיון, בתודעה. כרגע, פירוק של גוף, העברתו במרחב והרכבתו מחדש במקום אחר מתרחשים רק בסרטים. אולי בעתיד נוכל לגשת לסוכנות של מסעות וירטואליים ולהזמין השתלת שבב עם זיכרון של מסע, מבלי שביצענו אותו בגופנו (כמו בסרט "זיכרון גורלי"). כך, נטולי גוף, נהיה גם נטולי מגבלות. מסעות אל החלל, למשל, לא יהיו עניין מסובך כל כך.

אני מתיישבת בכורסה, מרכיבה לראשי את הקסדה הביתית להגברת תפיסת התלת מימד. בתוכה יש מעין משקפיים עם מסך סטריאוסקופי לכל עין, ואוזניות לסאונד. לא זול, אבל שווה. התחושה הרבה יותר אמיתית

עוד סוג של טיול וירטואלי עתידי יהיה אולי מסע כימי במוח. בעשור האחרון מתפתחת בארצות הברית תעשייה של Designer Drugs, המכונים גם "סמים חכמים". אלה הם בעיקר חומרים טבעיים, אך גם תרכובות כימיות, שמשפרים את יכולתו של האדם לחוות מגוון תחושות, מערנות פיזית ועונג ועד ריכוז מחשבתי. ייתכן שבעתיד נוכל לתכנת ולתכנן בדיוק את סוג הטריפ, תרתי משמע, שנרצה לערוך. בניגוד לנסיונות שעורכים אנשים כיום בסמים ובפטריות הזיה למיניהם, שאין לדעת את השפעתם ואת הסכנות הטמונות בהם, הסמים החכמים יהיו גם מסעירים וגם בטוחים.

אבל מה על הנפש, שואל אהובי, שחזר בינתיים ממכסיקו המוחשית והאמיתית. מה יהיה על הנפש עם כל הפירוקים האלקטרוניים והשכפולים הדיגיטליים? האם מסעות וירטואליים ייקחו אותנו למחוזות שם הנפש אינה יודעת איך להתמודד עם מה שהיא פוגשת? ואולי מסעות כאלה יגרמו לנו לשינוי אישיות או לנזקים אחרים?

אני בוחרת לענות באמצעות סוקרטס, כפי שצוטט במכתבו של סנקה לחברו לוציוס. סוקרטס ענה במלים הבאות לאדם שהתאונן בפניו על כך שהנסיעות אינן מועילות לו: "כן ראוי לך, כי בכל נסיעותיך אתה מלווה את עצמך. מה יועיל לך לעבור ימים ולראות ערים אחרות, אם רצונך להימלט מהרעה הדובקת בך? לא למקומות אחרים אתה צריך, כי אם אתה צריך להיות אחר!". 

דומה שבכל טכנולוגיה שלא תהיה, מנפשנו לא ניפרד כל כך מהר. לפחות כל עוד לא נרצה להיות אחרים. ומדוע שנרצה?


האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code