תפריט עמוד

טהיטי, בעקבות גוגן

טהיטי, בעקבות גוגן

תיירים רבים בני זמננו חייבים את הדימוי המפורסם של אי כגן עדן אבוד לצייר פול גוגן, שעזב את אירופה המודרנית ויצא לטהיטי כדי לחיות את התום והקסם של הילידים הקרובים לטבע. דבי הרשמן ומשה שי, שליחי "מסע אחר", יצאו לטהיטי בעקבות גוגן, האיש שחיפש שלווה אקזוטית ומצא בעיקר את המצוקות והפנטזיות שהביא מהבית

ארבע נשים עומדות על החוף בתנוחה קפואה ופניהן אל המצלמה. אף על פי שמדובר בתצלום, הנוף הטרופי ברקע נראה כמו תפאורה בסגנון גלויות הדואר הישנות, שיצרו בעיני האירופאים את הדימויים האקזוטיים של איזור האוקיינוס השקט. הצעירה שבין הנשים המצולמות, כמעט ילדה, עטופה בצעיף בד פולינזי מסורתי, שערה הפזור מקושט בפרח היביסקוס, ניצבת ליד מצבת אבן שעליה כתוב בפשטות: פול גוגן 1903. 

שמו של הצייר הצרפתי, שעזב את אירופה בשלהי המאה ה־19 וחיפש מקלט מהתרבות המודרנית באיי הים הדרומי, ידוע לכל חובב אמנות. שמותיהן של הנשים בתמונה, לעומת זאת, לא נודעו מעולם. ייתכן שהאשה הצעירה עם הפרח בשערה היתה עוד אחת מהילדות המתבגרות, בנות האיים, שבחברתן ביקש גוגן למצוא את גן העדן האבוד.

"נשים בלתי ידועות ליד קברו של האמן", נכתב באותיות קטנות בכתובית של התצלום, בשולי ההסבר: "זהו סוף העולם, אי קטן בקבוצת איי המרקיזה 
(Marquesas Islands), שבו נפטר גוגן. הוא מת מהתקף לב פתאומי, בגיל 55, לבד ובאופן טראגי. חודשים רבים עברו מאז קבורתו בבית הקברות הצנוע באי היווה אוֹאָה (Hiva Oa) עד שנודע לעולם על מותו".

התצלום המצהיב הוא המוצג האחרון שרואה המבקר בתערוכה העוסקת בחייושל האמן במוזיאון גוגן שבטהיטי (Tahiti), האי המרכזי בקבוצת איי החברה (Society Islands), הנמצא בלב פולינזיה הצרפתית (French Polynesia).

במוזיאון הנושא את שמו, המוקף בגנים טרופיים מרהיבי עין על חוף הים, סמוך לכפר שבו צייר רבים מהמראות שהלהיבו את דמיונם של בני המערב, נמצאות מעט מיצירותיו המקוריות. המשובחות והמפורסמות שבהן פזורות ביותר מעשרים מוזיאונים על פני כמה יבשות, מאירופה וארצות הברית ועד יפן. לבני האיים, הילידים שהעניקו לו השראה ומוניטין, נותרו רק העתקים של הציורים וצילומים ישנים.

כמה סמלי שאיננו יודעים מיהן הנשים המצולמות ליד קברו של גוגן. אף על פי שחלקו איתו את שנותיו האחרונות בסוף העולם של התרבות המערבית, נדמה כי בעיני הצלם הן דימויים של נשים פולינזיות, כמו היו חלק מציור של האמן.

פטירתו של גוגן מתוארת במכתב של שכנו למכריו מעבר לים: "שום דבר מעניין לא קרה כאן לאחרונה, להוציא את מותה של דמות טראגית ושמה גוגן, אמן ידוע ואויב של אלוהים ושל כל הברואים ישרי הדרך".

הצייר המורד והמיוסר – האמן הראשון שצייר את החברות שנקראו פרימיטיביות – זכה לתהילת עולם. בנות האיים הפכו לאובייקטים של תשוקה ואקזוטיקה, לקישוטים של מציתי פלסטיק זולים הנמכרים בשווקים של טהיטי, לפנטזיות ארוטיות של תיירים.


מפגש בנוֹאָה נוֹאָה
הים היה שקט, רוטט באדי החום, והשמים בהירים. הספינה הפליגה לעבר המצוקים הכהים, המכוסים בחופת עננים. מהירכתיים החשופות נראו איי החברה כרצועות ירוקות של עצי קוקוס לאורך מי הלגונות הזוהרים באור התכלת העזה של שעת צהריים בים הדרומי. רוח חמה הביאה אל הסיפון נתזים מלוחים של קצף ים וריחות של צמחייה טרופית.

במהלך ההפלגה קראתי לראשונה את "נוֹאָה נוֹאָה" – "ארץ בְּשוּמָה" בשפת הילידים – יומנו של פול גוגן, תערובת מייגעת של קורותיו בטהיטי עם קטעי מיתולוגיה מקומית ואתנוגרפיה חובבנית. לא יכולתי שלא להזדהות עם האכזבה שהרגיש כאשר הגיעה הספינה לטהיטי: "בשמונה ביוני [1891]… התקרבנו לצוקי החוף, נכנסנו לתוך מי המעגן של נמל פאפיטה (Papeete) ועלינו בלא תקלה לרציף. הרושם הראשון מהאי הקטן הזה איננו מרהיב ביותר".

בטהיטי אין חופי זהב ולגונות בגוונים עמוקים של טורקיז. עד ל"גילוי" האיזור על ידי האירופאים הוא לא היה אפילו האי החשוב ביותר בקבוצת איי החברה. המדינות הקולוניאליות, שהפכו את נמל פאפיטה, כיום עיר הבירה של טהיטי, לשער הכניסה אל האוקיינוס השקט, העניקו לשליטי האי עוצמה שאפשרה להם להשתלט על האיים השכנים.

נשים עם פרחי היביסקוק בשערן הן מחזה נפוץ באי מוראיה, אחד מאיי פולינזיה הצרפתית | צילום : משה שי

בשנת 1842, בעוד אנגליה וספרד עסוקות בוויכוח לגבי הבעלות על שטח החסות, העדיפו המלכים המקומיים את השלטון הצרפתי.

כאשר הגיע גוגן לטהיטי, קרוב לחמישים שנה לאחר מכן, נפטר המלך האחרון בשושלת ופולינזיה היתה מושבה צרפתית לכל דבר. "הציביליזציה – חיילים, פקידוּת, מסחר – ניצחה, לצערי!", כתב גוגן. "החלום, אשר הביאני לטהיטי, הוכה קשה בידי העובדות".

השאיפה להכיר בלי מחיצות את החברה "הפרימיטיבית" נראתה פתאום חסרת סיכוי. באחד מציוריו הראשונים באי, "המפגש", צייר גוגן קבוצה של מקומיים, לבושים בבגדים אירופיים, יושבים במעגל כמעט סגור ומדברים ביניהם, כאילו היו הרחק מטווח השמיעה שלו.

חלומו של גוגן נולד, כנראה, כאשר החזירו אותו קרוביו לצרפת מבית סבו בפרו, הארץ האקזוטית בעיניו, שבה עברה עליו ילדותו. הניתוק הפתאומי היה מקור לחוסר מנוחה תמידי, שהביא את הנער להפוך למלח. בעקבות נישואיו לאשה דנית צעירה השתקע גוגן בפריז כסוכן בורסה, ונדמה היה שנטש את תאוות המסעות. התמוטטות הבורסה, שאירעה במחצית שנות השלושים לחייו, שמה קץ לפרק הבורגני. הוא עזב את אשתו ואת חמשת ילדיו והחליט להגשים את עצמו כאמן.

לאחר שהייה באיזור הכפרי של חבל בריטני (Bretagne)  שבצפון־מערב צרפת, בניסיון המודע הראשון שלו להתחבר אל המקורות הרומנטיים של החברה האנושית, ביקש גוגן למצוא את "הפראים" האמיתיים במושבות שמעבר לים. בדומה לחובבי אקזוטיקה רבים, לא היתה לו כל כוונה ש"העובדות", כמו שהוא מכנה את המציאות, יקלקלו לו את החלום.


רוח המתים צופה
גוגן בא לפאפיטה בשעת בוקר מוקדמת והצליח להגיע בזמן לפגישתו עם המושל. מאה שנה לאחר שציוריו הפכו את טהיטי לאחד מיעדי התיירות הפופולריים ביותר בעולם, נתקענו בפקק התנועה של הטיילת הסמוכה לנמל. את הפיאט הירוקה הקטנה – "הרכב המתאים ביותר לתנאי השטח", כדבריו של הפקיד המנומנם בחברת ההשכרה – השארנו באחד הרחובות ליד השוק הישן. על המדרכות פסעו גברים בחליפות עסקים ונשים עם פרחי היביסקוס בשערן, בדרכם לעבודה.

בסביבה הזאת, מאחורי הקתדרלה, התגורר האמן בשבועות הראשונים לשהותו באי. מאוכזב מהסגנון האירופי של החיים בעיר החליט גוגן לעבור לאחד הכפרים הנידחים באיזור היערות של מטאיֶה (Mataiea) שבחוף הדרומי. גם היום קשה למצוא את המקום. כנסיית יוחנן המטביל, שכבר היתה קיימת כאשר התגורר גוגן באיזור, עומדת עדיין ליד הכפר. מהבקתה שלו, לעומת זאת, לא נשאר שריד, להוציא את התיאורים ביומנו: "מצד אחד משתרע הים, ומצד שני רכס הרים ונקרה עמוקה המכוסה עצי מנגו שמתרפקים על הסלעים. בין ההר לים עומדת בקתתי". הוא ערך היכרות עם השכנים. "פראים! המלה הזאת עלתה במחשבתי כשהסתכלתי ביצורים שחורים אלה, בעלי השיניים הקניבליות. עד מהרה הכרתי את חנם האמיתי", כתב. בחברתם של הילידים התחולל השינוי המיוחל: "אני מנער מעלי את הציביליזציה… אני שוקע בטבע".


היער היה לגן העדן האבוד שלו. הילידים היו בעיניו החברה האנושית שהשתמרה מימי בראשית. נקודת מבט זו היתה מבוססת על דעותיו הקדומות. לאחר שעבר לכפר, הוא נטש את פילגשו העירונית הלבנה למחצה, מפני ש"הרגשתי שבגלל

טהיטי. "אני מנער מעלי את הציביליזציה… אני שוקע בטבע", כתב גוגן בטהיהטי. היער היה לגן העדן האבוד שלו. הילידים היו בעיניו החברה האנושית שהשתמרה מימי בראשית
צילום : משה שי

יחסיה עם האירופאים הפסידה מעט מסגולות גזעה ולא תוכל ללמד אותי כל מה שרציתי לדעת, להעניק לי את האושר שבו חשקתי".

כשקוראים בין השורות של "נוֹאָה נוֹאָה" ושל ספר זכרונותיו "לפני ואחרי", מתקבל הרושם שסוכן הבורסה פושט הרגל, הבעל והאב הכושל, ביקש נואשות לשקם את הערך העצמי שלו באמצעות מי שנתפשו בעיניו כילדים תמימים. "עדינות הנפש שלהם גובלת בטיפשות", הוא מתאר את שכניו. אפילו שמחתו לאחר שאחד הילידים אמר לו כי האמן הוא יצור אנושי מיוחד מלווה באמירה: "היו אלה מלותיו של פרא או של ילד".
אפשר לשער שמניעים אלה הביאו לכך שאת האושר שבו חשק גוגן, שהיה באותם ימים בן 43, מצא בחיקה של טֶהוּרָה, בת ה־13. כשהציעה לו אמה את בתה, בתקווה שתזכה לחיים טובים יותר בחברת גבר לבן, שאל רק אם הילדה יפה ובריאה. כשקיבל תשובה חיובית, אמר: "הביאי אותה אלי". היא הפכה לפילגשו האהובה, ודיוקנה מופיע בציורים ידועים: "ברוכה מריה", "אשה עם מנגו" ו"רוח המתים צופה".

שמה של היצירה האחרונה היה סימן לבאות. האמן, שסבל ממצוקה כספית, קיבל הודעה כי זכה בירושה. תיאור דמותה של פילגשו האקזוטית העצובה בעת הפרידה, לפני חזרתו לפריז, הפך לפרק הסיום של יומנו רב המכר, שהקסים את הבורגנים בצרפת. כאשר נמלט שוב אל האי, הוא לא חזר אליה.
 
לאן אנו הולכים?

ארוחת הבוקר הפולינזית, קפה אוֹ־לֶה עם קרואסון, היא עדות לשינויים התרבותיים שעברו האיים בשלהי המאה ה־19, בשנים שבהן חזר גוגן אל איי החברה. מתחת לפירורים של המאפה הצרפתי, שהצטברו על מפת הדרכים, חיפשנו את מיקום הבית ליד המפרץ, שבו התגורר האמן בעת שהחלה שקיעתו הגופנית והנפשית. מעונו החדש, בית עץ בסגנון קולוניאלי, היה בדרום האי. במקום שבו עמד הבית, מאחורי בית ספר ששמו 4=2+2 (המנהל היה מיואש משיטת החינוך הקולוניאלית, עד כדי כך שניסה לרמוז באמצעות השם כי במוסד שלו מקפידים שהתלמידים יידעו את פעולות החשבון הבסיסיות), נמצאת כיום שכונת וילות.

כמו תמיד כשהדברים קשורים בגוגן, הכל נהרס. דבר לא נותר מחייו המשותפים עם פאהוּרָה, המאהבת החדשה בת ה־14, שילדה לו בן. במשך כמה חודשים נדמה היה כי גוגן הצליח למצוא שלווה, לאחר שברח מפריז בתחושות זעם ואשמה. הניסיון לזכות בתהילה באמצעות ציורי האיים הסתיים בכישלון. הירושה, שגוגן סירב להעניק ממנה לאשתו ולילדיו, בוזבזה על עיצוב הסטודיו ועל הנערה מיאָוָוה, שהיתה משעשעת את אורחיו בפריז בריקודיה עם קוף קטן. עמיתיו האמנים אמנם הריעו לו, אבל הקהל לא רכש את הציורים, שנקטלו על ידי המבקרים. "דבר לא ימנע מבעדי לעזוב, הפעם לתמיד", כתב לאחד מחבריו המעטים.


הציורים שצייר לאחר שיצא למסע לבלי שוב נחשבים למשובחים בעבודותיו. רבים מהם, כמו "מדוע את כועסת?", "דוגית" ו"לא עובדים", מתארים את החיים החושניים של הילידים בחיק הטבע. אחרים, "לידת המושיע" למשל, משלבים בין חוויותיו האישיות לבין הנושאים הדתיים שהעסיקו אותו. כשגברה מצוקתו הכספית והחריפה מחלת העגבת שבה לקה בביקורו באירופה, הוא המשיך לשלוח לסוכנו את יצירותיו, בתקווה קלושה בלבד שיימכרו. "מה הטעם לשלוח אותם רחוק כל כך?", כתב לסוכנו, "רק כדי שיצטרפו לאותם ציורים שאינם יכולים להימכר, כדי שיעוררו צריחות בוז? אני נידון למות מרעב".

כמו לפני פרידתו הראשונה מהאי, מצייר שוב גוגן מראה מבשר רעות: "לא עוד, הו טהיטי". הנערה, השוכבת על מיטתה בקדמת התמונה, מקשיבה לקולות המתלחשים של הדמויות המסתוריות ברקע. באביב 1897 הגיע מכתב עם חדשות רעות. בתו אלין, שהיתה אהובה עליו במיוחד בזכות כשרונותיה האמנותיים, מתה. בדמיונו היתה בתו, שלה לא היה אב נאמן במשך שנים רבות, מיועדת לסעוד אותו בימי זקנתו, כשהיא מנגנת לו בפסנתר. גוגן, שמחליט להתאבד, מצייר את יצירת המופת שלו: "מאין באנו? מי אנחנו? לאן אנו הולכים?". 


בית התענוגות
כשסיים גוגן את הציור שבו ראה את צוואתו האמנותית – החובקת את מעגל החיים, מלידה עד מוות – לקח איתו אל הגבעות רעל כדי להרוג את עצמו. נסיון ההתאבדות לא הצליח. בינתיים הצליח סוכנו למכור את היצירה, וסוחר אמנות, שקנה את שאר הציורים בפרוטות, הבטיח לגוגן קִצבה שנתית בתוספת מימון הוצאותיו על חומרי ציור. נראה היה שסוף סוף נפתחו לגוגן שערי גן העדן, אלא שהוא, כדרכו, עמד להפוך אותו לגיהנום. "המזל הרע שלי רדף אותי כל חיי, וככל שארחיק לכת, כך אעמיק לשקוע".

בעקבות התפרצויותיו התוקפניות נקלע גוגן לתסבוכות אינסופיות עם החוק. הכיבים מעוררי האימה, קללת העגבת, דיממו, ובריאותו הידרדרה. חיי פרישות נכפו עליו כאשר הנערות חדלו לפקוד את ביתו בגלל מחלתו. החשמל הגיע לכפרים הנידחים של האי, וסימני הקִדמה הטילו עליו אימה. אוניות רבות עגנו בנמל, והוא התקשה לעמוד בעליית המחירים. האמן, שלא הצליח מעולם לברוח מעצמו, נמלט שוב.

בסתיו 1901 הוא עבר להיוָוה אוֹאָה, אי קטן עם הרים גבוהים ותלולים בדרום־מזרח איי המרקיזה, המושבה הצרפתית המרוחקת ביותר בים הדרומי. לפיכך המוניטין המפוקפקים שלו לא הגיעו לאוזני הוריה של מארי־רוז ואיאוֹהוֹ, שאותם פיתה להעניק לו את הנערה בת ה־15. לכבודה בנה את הבקתה, שנקראה בפיו בשם "בית התענוגות", וצייר על כתליה יצירות ארוטיות. במשרד התיירות של אטוּּאוֹנה (Atuona), כיום עיר הבירה של האי, מפנה המנהלת האדיבה את המבקרים המחפשים את המקום אל המוזיאון המקומי. לפני כמה שנים שִחזרו שם בני האי את הבקתה, שנמכרה יחד עם האדמה מיד לאחר מות האמן.


כשהקים גוגן את הבקתה, ששימשה מקום מפגש לילידים, פרצה מריבה אלימה בינו לבין המיסיונרים. הכנסייה אסרה על צאן מרעיתה להתרועע עם האמן והביאה לבידודו החברתי. אף על פי כן, כאשר לקה בהתקף לב לאחר שנידון למאסר ולקנס כספי גבוה בשל סירובו לשלם מסים, ביקש שיביאו אליו כומר כדי לקבל את המחילה האחרונה. כעבור שעות אחדות נפטר, והכומר העיד כי שמע את קינת הילידים: "הוא מת! אבדנו!".

רומנטיקנים רואים בזעקת הילידים קינה על תרבותם האבודה, שאת דמדומיה תיעד כביכול גוגן. אבל התרבות הפולינזית נכחדה מאה שנה קודם לכן על ידי המיסיונרים. והאמן – שעבודתו הושפעה ממוטיבים מערביים ונוצריים ומיצירות האמנות של תרבויות העולם העתיק – לא עסק בתיעוד, אלא השתמש בילידים כמקור השראה בדרך ששינתה את פניה של האמנות המודרנית. בעת מחלתו כתב סוכנו מפריז: "בימים אלה רואים בך אמן מרהיב ויוצא דופן… נכנסת לספרי ההיסטוריה". מי יכול היה לשער את תגובת גוגן לתרועות אלו שהריע לו פתאום העולם? עד שהגיע המכתב אל קצה העולם, הוא כבר לא היה בחיים.

סיפורים ברבריים
בתערוכת הענק "פרימיטיביזם באמנות המאה העשרים", שהוצגה ב־1984 במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק כדי לענות לשאלה "מה היתה השפעת האמנות הפרימיטיבית על האמנות המודרנית?", הוכתר פול גוגן כצייר הבולט ביותר באסכולה שעימה נמנים יוצרים נודעים כמו אנרי מאטיס ופאבלו פיקאסו.
מקורות ההשפעה של הפרימיטיביזם היו "אובייקטים שונים – חפצים ואנשים שיובאו מרחבי האימפר־יה – מאפריקה ומאיי האוקיינוס השקט, ואלה נוצלו על ידי האירופאים, במודע ושלא במודע, כמודל לביקורת עצמית", כותב ההיסטוריון אליעזר ברקן, עורך הספר "Prehistories of the Future".

הילידים, שנתפשו כמאובנים חיים של חברות פרהיסטוריות, "שיקפו כמראת קסמים תכונות שאותן ניסתה אירופה להסתיר ולהכחיש. במראה זו השתקפו לא רק האמנות, אלא גם עבודותיהם של סוציולוגים, פסיכולוגים, סופרים ומבקרים. יוצרים רבים התנפלו בשצף על הדימויים החדשים, שנתפשו כחומרי גלם נפלאים, לשו א

נוף איי החברה. "מצד אחד משתרע הים, ומצד שני רכס הרים ונקרה עמוקה המכוסה עצי מנגו שמתרפקים על הסלעים. בין ההר לים עומדת בקתתי", כך תיאר גוגן ביומנו את איזור מגוריו בטהיטי | צילום : משה שי

ותם ויצרו באמצעותם את התרבות המודרניסטית".

בלהיטותם לנכס את הילידים לצורך היצירות והתיאוריות החברתיות שלהם שכחו בני המערב כי החברה "הפרימיטיבית" היא המצאה של האדם המודרני. כיום ידוע לנו כי החברות הפרהיסטוריות היו מורכבות ורבגוניות יותר מהרעיונות של האנתרופולוגים הראשונים. בעבר היו אמנם השינויים אטיים יותר, אבל שום חברה לא נותרה ללא שינוי במשך אלפי שנים ואין תרבות שקפאה בזמן. חברות הילידים שאותן פגשו נציגי "הציביליזציה" – שחוללו בעצמם את השינויים הדרמטיים ביותר בעולם החדש ובחיי תושביו – היו שונות זו מזו עד כדי כך שלא היה להן דבר במשותף, מלבד העובדה שהיו חברות לא מערביות. "הפראים" לא היו טהורים ואצילים או נחותים ומרושעים יותר מאלה שתיארו אותם.

באחרית ימיו הבין גוגן את התרמית. ב"סיפורים ברבריים", אחד מציוריו האחרונים, מוצגות שתי דמויות עירומות. האחת היא הדוגמנית האדמונית שלו, פרחים שזורים בשערה; השנייה – בעלת זהות מינית בלתי ברורה, יושבת בתנוחת לוטוס בודהיסטית. דמות שלישית, שטנית, לבושה, המתבוננת בהן במבט חודר בשולי התמונה, מייצגת כנראה את האמן עצמו.

כמו תיירים מערביים רבים בני זמננו, המחפשים מפלט מדומה באיים נידחים, חיפש גוגן שלווה אקזוטית ומצא רק את המצוקות והפנטזיות שהביא מהבית.
                                                                   

תודה לעדינה קמיאן מהמחלקה לאמנות מודרנית במוזיאון ישראל על עזרתה בהכנת הכתבה. תודה
ל־Air New Zealand, לקלאב מד – מועדון הים התיכון,
ל־Club Med Moorea על הסיוע בהפקת הכתבה. Our thanks to Tiki Village.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code