תפריט עמוד

טהיטי – ביקור באיי הים הדרומי

טהיטי – ביקור באיי הים הדרומי

אריך קסטנר לא היה מעולם באיי הים הדרומי, אבל גיבורי ספרו, "35 במאי או קונרד (דני בתרגום הוותיק) רוכב אל הים הדרומי", הגיעו לשם על כנפי הדמיון. דבי הרשמן ומשה שי, שליחי "מסע אחר", יצאו דרומה בעקבות קונרד, הדוד רינגלהוט (הוא סבוני) והסוס נֶגרוֹ קבּלו, דילגו על קו המשווה, קיבלו בטהיטי שיעור בנימוסים, הצטרפו באי מורייה לחתונה וגילו כי לכל "איי גן העדן" יש ריח של וניל

"אבל מה נעשה עם הים הדרומי הזה?", הוא פנה לסוס ואמר, "אחייני צריך לכתוב עד מחר חיבור על הים הדרומי".
"וזה רק כי אני טוב בחשבון", התלונן קונרד.
הסוס הירהר שנייה. אחר כך הוא שאל את הדוד אם יש לו פנאי אחר הצהריים.

"בוודאי", אמר רינגלהוט, "ביום חמישי אני מתחיל את התורנות שלי בבית המרקחת רק בלילה".
"מצוין", קרא נגרו קבלו, "בואו נקפוץ לשם לרגע".
"לבית המרקחת?", שאלו קונרד והדוד פה אחד.
"מה איתכם?", אמר הסוס, "לים הדרומי כמובן".

יש סוסים שמדברים עברית בערפילי השינה של טיסה טרנס אטלנטית. התעוררתי מחלומותי הטרופים לקולו של משה שי, הצלם, שטפח על כתפי והודיע בהתרגשות: "הגענו לקו המשווה!". על גבי המסך הקטן, הצמוד למושב המטוס ומציג את המסלול ואת יעדיהנסיעה, החל להסתמן קו וירטואלי, רוטט ושברירי, שחצה את מרחבי הים הכחול. היינו בדרכנו אל הים הדרומי ואני נזכרתי שוב בגיבורי ילדותי – הדוד הרוקח רינגלהוט, שבתרגום הישן לעברית קראו לו סבוני, אחיינו קונרד המצטיין בחשבון וחסר הדמיון, שהפך אצלנו לדני, והסוס השחור נֶגרוֹ קבּלו.

ביום חמישי, 35 במאי, הם נכנסו לארון הישן במסדרון ביתו של הדוד, רכבו על גבו של סוס הקרקס המובטל, שהחליק על גלגיליות, והגיעו עד קו המשווה. ממחוזות הילדות הרחוקים חזרו אלי המלים: "הם ראו משהו מוזר ביותר: רצועת פלדה ברוחב של כשני מטרים הובילה אל הים… על רצועת הפלדה הזאת עמדה, לא הרחק מהחוף, אשה אחת בודדה, החזיקה מטאטא וקרצפה את החלודה".

מורייה. אריך קסטנר מעולם לא היה כאן, והוא יידע מעט מאוד על האזור, שנחשב בימיו לחבל עולם פרימיטיבי ואקזוטי בקצה היקום של התרבות המערבית

במשך שנים רבות, לפני שהבנתי שקו המשווה הוא שרטוט וירטואלי בצג ממוחשב, הייתי בטוחה שהוא רצועה של מתכת בוהקת. פעם, כשהייתי ילדה קטנה, האמנתי שהתיאורים של אריך קסטנר בספר "35 במאי או דני רוכב אל הים הדרומי" מדויקים כמו מפות העולם באטלס מהספרייה של הורי בסלון.

הטיול שערכו הרוקח ואחיינו במרחבי הפרא שבתוך הארון היה ספר המסעות הראשון שלי. רק כשגדלתי, נודע לי שקסטנר לא היה בים הדרומי מימיו. אפילו בעת שהנאצים שרפו את ספריו הוא לא עזב את עירו האהובה ברלין. יתרה מזו, הוא כנראה ידע מעט מאוד על האיזור שנחשב באותם ימים לחבל עולם פרימיטיבי ואקזוטי בקצה היקום של התרבות המערבית.

בהקדמה לספר "אמיל והבלשים" מספר קסטנר למלצר בבית הקפה שברצונו לכתוב סיפור על הים הדרומי, אבל העלילה מסתבכת כי הוא לא יודע כמה רגליים יש לתנין. המלצר הציע לו לכתוב רק על דברים שהוא יודע. "הוא לא כתב ספר מסעות אלא ביקורת על החברה הגרמנית. הים הדרומי שלו זה ההיפך מהים הצפוני", אומר מיכאל דק, שתרגם מחדש את ספרי הילדים של קסטנר ועומד בראש המועדון הירושלמי של 35 במאי. 

רבים מילדי טהיטי נמצאים כמעט כל היום במים, שוחים משחקים וגולשים על לוחיות עץ מאולטרים. לפי מיתוס מקומי קדום, בטהיטי המציאו את גלישת הגלים

כשנסענו לים הדרומי הייתי כבר גדולה וידעתי את כל זה. אבל מחלונות המטוס אפשר היה להבחין באיים עם עצי קוקוס ובחופים של שוניות אלמוגים, כמו שהבטיח קסטנר. הוא לא היה פה, ובכל זאת, עיני חיפשו את השלט. "לבסוף הם עמדו על יבשה מוצקה. בין שני עצי אקליפטוס ענקיים תלו שרשרות קישוט, ועל אחת מהן התנוסס שלט ועליו כתוב: הים הדרומי, כניסה מערבית. הכניסה על אחריות המטיילים. אין אחריות לנזקים!".

תבשיל יתושים ברוטב שבלולים

כעבור כמה ימים הוזמנו לבקר בביתו של אחד מצאצאי בית המלוכה המקומי,בכפר קטן לחופי האי טהיטי (Tahiti), הגדול באיי החברה 
(Society Islands), שבלב פולינזיה הצרפתית (French Polynesia). 

הוא אירח את אמני הקעקועים הגדולים ביותר באיי הים הדרומי. ציפיתי לפגישה בכליון עיניים. אחרי הכל, הנוסעת הקטנה במחוזות הדמיון של קסטנר נהגה פעם, לפני השינה, לקרוא כל כך הרבה פעמים את השורות: "פטרוזיליה הובילה את המטיילים לשבט ידידותי ששכן בבתים על כלונסאות באגם מקסים. עור גופם של הילידים היה מכוסה בכתובות קעקע. 

הם לבשו אבנטים מעלים וענדו שרשרות אלמוגים כבדות". זכרתי אמנם שבני השבט הגישו לאורחים תבשיל יתושים ורסק שבלולים, אבל הדוד ואחיינו נהנו מאוד לראות איך הילידים צדים דגים בחניתות, לוכדים ציפורים בפלצורים ועורכים תחרויות חתירה בסירות הקאנו. הסוס השחור פגש סוסה לבנה קטנה והם הסתדרו מצוין יחד. 


תרועת הקונכייה, המשלבת בצליליה את הרוח הנושבת ואת המים האינסופיים, היא הכרוז המסורתי של הפולינזים, תושביהם של איים בים הדרומי

אנחנו לא קיבלנו אצל ראש השבט מאכלים מוזרים, אלא קפה שהכין לנו במכונת אספרסו. אבל בניגוד לנגרו קבלו, לא הצלחנו למצוא חברים בקרב הילידים, וסולקנו בבושת פנים. התברר שעשינו טעות נימוסים איומה: בטהיטי נהוג שהאורחים מביאים מצרכים לארוחה, ואנחנו הגענו בידיים ריקות. היינו נבוכים ואובדי עצות. לבסוף, מצאנו אשת חברה מקומית, שהדריכה אותנו בתרבות הילידים והעניקה לנו שיעורי הליכות בנוסח הים הדרומי. 

חזרנו אל הצ'יף לאחר שרכשנו בקבוק וויסקי, והפעם התקבלנו במאור פנים. כמעט כמו בספר: "הם נפרדו מראש השבט, הודו על קבלת הפנים הלבבית והלכו לשדה קני הסוכר, כדי לקרוא לנגרו קבלו. הוא עמד ליד הסוסה הלבנה ואמר: 'רבותי, בלי כוונה רעה כלשהי, עלי להודיעכם שאני נשאר כאן. קני הסוכר טעימים לי, וחוץ מזה אני עומד להתחתן עם עלמת הסוסים הזאת… אני רוצה לשכוח את כל מה שמזכיר לי את אירופה… סיסמתי היא חזרה לטבע, ולכן לא אומר יותר דבר'".

חתונה על שפת הלגונה
מטהיטי הפלגנו כשעה לכיוון צפון מערב, אל האי מורייה (Moorea), השייך גם הוא לארכיפלג של איי החברה, רצועה ירוקה של יערות טרופיים לאורך מימי הלגונה הזוהרים. לאחר שיזמים נמרצים כיסו בשלמת בטון ומלט רבים מ"איי גן העדן", כפי שמכנים אותם במדריכי התיירים, יצאו למורייה מוניטין בקרב בליינים של חוגהסילון ונאהבים של ירח דבש מכל רחבי העולם. אם יש לכם אישור ממנהל הבנק וחשקה נפשכם בחתונה פולינזית, הגעתם למקום הנכון.

תעשיית החתונות הפורחת מספקת פרנסה לרקדני להקת פולקלור, המתגוררים בכפר טיקי 
(Tiki village) על שפת הלגונה. הגענו לשם בוקר אחד במסענו, והתארחנו בבית הכלונסאות של מנהל הלהקה, כשלפתע באו חתן וכלה מדנמרק והפרו את השלווה. 

הרקדנים התפשטו במהירות וכרכו לגופם רצועות של פריאו (Pareu), הבגד הפולינזי המסורתי. הרקדניות התלבשו בחצאיות קש, בחזיות עשויות מקליפות קוקוס ובעטרות של נוצות צבעוניות. מארחנו, המשמש ככוהן וגם כצלם חתונות, חיפש נואשות את נושאי האפיריון. ההכנות הושלמו כשנקשרו מחרוזות של פרחי היביסקוס, נדלקו לפידים ונשמעו צלילי מיתר ותרועת קונכייה. טקס הכלולות, הסבירו הרקדנים, הוא שחזור חגיגות הנישואים של בני משפחות האצולה בים הדרומי.

תעשיית החתונות במורייה מספקת פרנסה לרקדני להקת הפולקלור, המציעים לתיירים בעלי ממון להינשא בטקס שמשחזר פחות או יותר, את חגיגות הנישואים של בני משפחות האצולה בים הדרומי

כמה חבל שאריך קסטנר לא קיבל את עלון הפרסום של כפר טיקי. הסיפור עוד יכול היה להסתיים בחתונה כפולה. קונרד אהב את פטרוזיליה על אף שאבא שלה היה ראש שבט שחור ואמא שלה היתה פקידה הולנדית. זו הסיבה שעור גופה היה משובץ ריבועים שחורים ולבנים. לשאלתה "זה נראה נורא?", השיב קונרד בתשובה נועזת יחסית לספר שפורסם בצל דגלי צלב הקרס: "את זה אני לא יכול לשפוט. דווקא בעיני זה מוצא חן". אבל קסטנר, בועט במוסכמות אך לא מורד, שלח את פטרוזיליה בסוף הסיפור הרחק מהגיבור שלו, למצוא יהלום במקום הפנינה שנפלה מהכתר של אביה. 

קונרד המאוכזב "בלע עוד ועוד דמעות ואמר שגם הם צריכים ללכת. בלי פטרוזיליה כל העניין של הים הדרומי לא משעשע אותו. חוץ מזה, לא יישאר לו זמן לכתוב את החיבור".

הבקתה בקצה היקום
ישבנו בבקתת קש בשדה התעופה של האי ררוטונגה (Rarotonga) שבקבוצת איי קוק (Cook Islands), כאלף קילומטר ממערב למורייה, אחרי שביקרנו בחנות המזכרות בסוכה הסמוכה. היתה זו שעה מאוחרת של לילה, ורוכלים מנומנמים, שחיכו הרבה זמן לנוסעי הטיסה השבועית, ניסו לשכנע אותנו לקנות צמידי קונכיות, בובות קש קלועות, סבוני קוקוס ופנינים שחורות מזויפות, מהסוג שראינו כבר באלפי דוכנים לאורך המסלול מפולינזיה למלנזיה. החלטתי שזה לא חשוב בכלל שקסטנר לא ידע גיאוגרפיה, כי בעצם כל איי הדרום האלה דומים מאוד זה לזה. לכולם יש ריח של וניל. 

חיכינו לטיסה לפיג'י (Fiji), עוד כ־2,500 קילומטר מערבה. הגברת בדלפק הכרטיסים אמרה שבדרך לשם נעבור את קו התאריך הבינלאומי, והזכירה לנו להזיז את מחוגי השעון לאחור. משה הצלם הסביר לי שכאשר חוצים את הקו הזה, החופף בערך את קו האורך הגיאוגרפי 180 מעלות, ונוסעים מחציו המערבי של כדור הארץ לחציו המזרחי, משתנה התאריך ומאבדים יממה שלמה. רק קונרד, שהצטיין בחשבון, היה מבין את ההסבר שלו, כי זה קשור לחישוב המרחק מקו האורך 0, בהתאם לשעון גריניץ', בהוספה או בניכוי של שעות שלמות. 

מעבר להרי הגעש הכהים עלה עכשיו שחר של יום שייעלם לנצח מלוח השנה שלנו. משה הציע לי להתנחם בעובדה שנזכה ביום אחר במקומו, בדרכנו חזרה בעוד כמה שבועות. הוא מבין בעניינים האלה. אני קצת מתקשה לחשב את קיצי לאחור. יש המון איים וקווים מוזרים בים הדרומי, באיזור הגבול שבין מציאות לדמיון.

אחר כך הסתכלתי ביומן שלי וראיתי שעוד מעט סוף מאי. ככה זה תמיד, כנראה, בעונה הזאת של השנה. או כמו שאמר אריך קסטנר כבר בהתחלה: "זה היה ב־35 במאי, ולכן אין זה פלא ששום דבר לא הפליא את הדוד רינגלהוט. לו היה קורה לו רק לפני שבוע מה שעוד יקרה לו היום, בוודאי היה חושב ששניים או שלושה ברגים התרופפו אצלו במוח או בכדור הארץ. אבל ב־35 במאי צריכים להיות מוכנים לדברים המוזרים ביותר".

כל הציטוטים בכתבה הם מתוך ספרו של אריך קסטנר, "35 במאי או קונרד רוכב אל הים הדרומי", מגרמנית: מיכאל דק, הוצאת אחיאסף, 1999. תודת המערכת למו"ל ולמתרגם על הסיוע ושיתוף הפעולה.


תודה ל־Air New Zealand, לקלאב מד – מועדון הים התיכון, ל־Club Med Moorea, ולחברת המזרח לשיווק מכוניות רובר ולנדרובר לישראל על הסיוע בהפקת הכתבה.
Special thanks to Tiki village theater, Moorea.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות