תפריט עמוד

המחוז הדרומי – תעלומה סוחפת

קבר הבאבא סאלי בנתיבות

ספר חדש של יגאל צור, סופר המסעות והמתח: הנושא הכאוב של ניצול ועוולה כנגד נשים דרך סיפור מתח מחשמל ומהפנט. מפקח נימר בקרמן, קצין המשטרה החוקר, יוצא לפענח את אחת מתעלומות הרצח המסתוריות ביותר שאירעו בישראל. רוצח סדרתי רוצח נשים ליד קבר הבאבא סאלי, בנתיבות. 2 הפרקים הראשונים, שעושים חשק לעוד.

פרק 1

לקח לנימר זמן להבין שהטלפון מצלצל. עמוק בתוך החלום הוא היה חייב להספיק לשמוע מה הם אומרים עליו. אמרו שהוא מת, נראה כמו מומיה יבשה. הציקו לו, לא נתנו מנוח בחלום בדיוק כמו ביומיום. תמיד יש למישהו מה להגיד או להעיר, לטחון לו את המוח.

ויק דחקה בו ברגלה, עדיין חצי ישנה, "דאראגוי. פאדנימי טלפון. יקירי, תרים את הטלפון."

נימר שלח את זרועו לקופסת הקרטון ששימשה שידה זמנית ליד המיטה, הרים את הטלפון והביט בצג הבהיר. הבן זונה הזה ברנע, מה הוא רוצה ממני באמצע הלילה. לרגע חשב לקבור את הטלפון מתחת לכרית ולחזור לישון, אולי הוא יצליח להבין מה הם אמרו שם בחלום, שהוא מת? הטלפון המשיך לצלצל וויק נתנה לו מכה עם המרפק רק שיענה.

"יאללה, דפוק," שמע את הריטון הקבוע של רב-פקד ברנע, "על הזין שלי אם דבוקה לך עכשיו רוסייה שעושה אנחות של פוצי מוצי. קדימה, שים עליך בגדים. החבר'ה בניידת הסיור נשמעו בהלם. זה מקרה רצח."

נימר חייך. דפוקים לא חסר במשטרה, יש בטונות. ברנע זאת דוגמא אחת לפה מלוכלך, וכאלו יש הרבה. ברקע נשמעה תרועת החצוצרה מהקונצרט הברנדרבורגי של באך. אם רב-נגד שפלר שיושב עם ברנע בניידת שם את באך, חשב, אז אנחנו בצרות.

"תן לי את שפלר."

הוא שמע את כחכוח הבוקר הידוע של שפלר. סיגריות הקאמל שהיו תקועות לו מרבית היום בפה הפכו אותו למרקקה ניידת

"עד כמה זה רע?"

"לא לבטן רכה של שוטר סיור אחרי ארוחת ערב חג. שמעתי אחד מהם משפריץ את כל תכולת הקיבה."

"איפה?"

"נתיבות עיר הקודש."

"מה אתה אומר? זה חדש."

"תגיע לצומת נתיבות ותרים טלפון. מז"פ כבר בדרך."

"תקשיב טוב," אמר נימר, "שאף אחד מהשרמוטות האלו לא ילכלך לי את הזירה."

רב-נגד שפלר, הקיבוצניק היחיד במחוז הדרומי של המשטרה, נשמע מוטרד וקודר. "תגיע. עמלק נחת עלינו. אמרתי לך שזה יקרה יום אחד. אתה לא הקשבת לי. אני אומר לך, זאת קריסת מערכות. זה חיידק אלים טורף, שיאכל את כולם ובסוף גם אותנו."

עם שפלר אי אפשר להתווכח. רואה שחורות באופן קבוע. שפם מפואר כשל רס"ר שלושים שנה בקבע. בקיץ מסתובב עם כובע אוסטרלי רחב, ירושה מסבו שלחם באל עלמיין, חולצה מכופתרת, שרווליה ארוכים, לשמור על טמפרטורה קבועה כדי לצנן את הגוף. "הבדואים כאן בנגב," נהג להגיד, "יודעים מה הם עושים כשהם לובשים שחור וארוך."

"אני בדואי," ענה נימר, "אתה רואה אותי לבוש כך?"

"אתה בדואי דפוק, מקולקל. אם אתה חושב שהחצי השני שלך, הגנים מהאמא הרוסייה, תרם לך משהו טוב, אז אתה טועה."

"אתה נשמע כמו אבא שלי."

"הוא כנראה איש חכם."

"אהה," הגיב נימר.

"אל תעשה אהה," שפלר לא התבייש להוכיח אותו.

"הוא שוחט מכוניות."

"אז מה? זה אומר שהבין מהר איך השיטה באה להחריב אתכם הבדואים."

נימר חייך. "אתה יודע מה הוא היה אומר לי? תתרחק מן היהודים, יא איבני. הם יקלקלו אותך. תשאיר את העיניים והאוזניים פקוחות רק למה שהאדמה אומרת לך. שלא תשכח את מקורך. מה יש להם ללמד אותך? וולא אישי. כלום."

"אתה רואה, גנב כמו כולם, אבל חכם."

נימר צחק, "אתה דפוק לא פחות ממנו."

מה שהיה נכון. שפלר היה נגן חצוצרה חובב והיו שני קטעים בלבד שניגן. "עד שאני לא מנגן אותם בשלמות, מה יש לרוץ הלאה. בסוף הרי כולנו מתים."

 

כעת מפקח נימר בקרמן, קצין בילוש מרחבי במחוז הדרומי, היה ער לגמרי וישב על קצה המיטה. ויק שלחה את ידה מתחת לסדין ומשכה אותו אליה לחיבוק. "אני שמחה שזה קרה."

הוא חייך אליה. ראה את עיניה הכחולות פקוחות לגמרי, מביטות בו. המבט הזה ביניהם אמר את הכול. עשינו את זה. "זה לא היה צריך לקרות. אין בזה הגיון."

"משהו בחיים הדפוקים שלך ושלי מצביע על כך שיש בהם, היה בהם או יהיה בהם שמץ של היגיון? ברציחות שאתה חוקר יש היגיון?"

נימר ראה שהיא ערה לגמרי, שכן הייתה חדה כהרגלה, חוץ מכשתדלקה אלכוהול כמובן. "רצח זה פאזל שצריך לפתור. כמו בעיה מתמטית עד שמוצאים את הפתרון. אם מוצאים."

"אתה חושב שאנחנו בעיה פשוטה? שכח מזה. אין שום הגיון. בכלום."

"בפנים אני כנראה בדואי דפוק ושמרן." נימר התרומם מהמיטה, מרגיש את האדרנלין מכה בו בעוצמה. כך זה תמיד כששמע את המילה רצח.

הוא ניגש לארון העץ הפשוט, לבש סט מדים נקי שהוציא משקית ניילון חתומה, מתעורר עם כל כפתור שרכס. נעל את נעלי הבלסטון השחורות, מי יודע כמה יצטרך לכתת רגליים היום. הוא ניגש אל הכיור העקום, פתח את הברז בתקווה שאבו זבייד, השכן שלו, לא שכח למלא את מכל המים ולהפתעתו המים זרזפו מהברז. הוא שטף את פניו והעביר את כפות ידיו הרטובות על ראשו, מחליק את השיער המרדני שהחל להתארך. על מסמר ליד דלת הפח הייתה החגורה עמוסה עם האקדח והאזיקים. הוא חגר אותה. "תלכי בבוקר לשכן שלי תבקשי ממנו שיחזיר אותך לבאר שבע. הוא לא ישאל שאלות."

הוא יצא, מרגיש את עיניה קודחות בגבו. בחוץ שאף אוויר, הריח המוכר של גללי הכבשים והעיזים שבאו מהמכלאה בתחתית המדרון. עשן המדורות של אמש ישב בכבדות על העמק הקטן, השמיים היו שחורים כמו זפת. זיק של ברק הבליח באופק מעל להרי חברון, סימן שהחמסין עומד להישבר. הוא הלך אל האופנוע, מרגיש תחת הנעליים את הפריכות המפצפצת של החול היבש אחרי חודשים שלא ירד גשם במדבר.

הצריף שלו היה חורבה. קירות מחוברים מלוחות עץ, גג פח שלהט בקיץ, למעט חלק אחד, האורווה של סוסת הפריזיאן שלו. "פג'ר", "שחר" הוא קרא לה כשקבל אותה כסייחה. בבקרים בהם לא העיר אותו צלצול הטלפון, היה מתחיל כך את הבוקר, החציר שלה ואחר כך הקפה שלו, בסדר הזה. יושב ומסתכל בה, חולם על מרחבי הדרום שפעם היו חופשיים. האורווה שלה הייתה למופת, מתוקתקת, נקייה, ערמות החציר עומדות אחת על רעותה. כעת הוא הלך לאורווה, פתח ערימה אחת, הניח לפני "פג'ר" הסוסה, בדק שיש מים בשוקת ואז קירב את שפתיו אל לחיה הארוכה וחש את החמימות שעוטפת אותו כשנשפה ושלחה את לשונה אל לחיו. זה נתן לו תקוה יותר מכל דבר אחר בחיים.

הוא יצא מהאורווה, חבש את הקסדה והוריד את המשקף למטה. האופנוע ה- BMW-R80GS הניע בנעימות. הפנס הקדמי זרק אור אל הכלבים שרטנו ליד המכלאה וחזרו להתכרבל ולישון. הוא ירד במהמורות השביל עד שהגיע אל האספלט של כביש 310 ואז האיץ סוחט את הגז, המנוע משמיע לו את הסימפוניה המרנינה שאהב.

הוא בחיים לא היה בקונצרט אבל אמא שלו החזיקה רדיו-דיסק נייד. הוא היה מופעל רק בבוקר אחרי לילה בו אביו עבר מהצריף שם חי עם שתי נשותיו הבדואיות אל הצריף של אהובתו הרוסיה. היא הייתה פותחת בבעיטה את דלת הפח ושמה את החמישית של בטהובן עם הפתיחה הרועמת מול הצריף של הנשים האחרות. יום אחד נמאס לה. בלי לומר מילה ארזה מזוודה, נעלמה לקנדה, פגשה את ויקטור, מיליונר רוסי, והחלה את הסיבוב השלישי ומן הסתם היותר מוצלח. שכן כמה פעמים בשנה הייתה שולחת לנימר מעטפה עם צילום שלה רכובה על גמל בקטרי בערבות מונגוליה או מאכילה שחף בשייט קרחונים בארגנטינה. תמיד היה מקופל בפנים שטר של מאה דולר ופתק, "מאמא שעושה חיים."

הכביש היה ריק והוא דהר על הכביש השומם, אלומת אור האופנוע חולפת על פני תלוליות הלס, מכוסות שדות חיטה נמוכה של תושבי הפזורה הבדואית. משבי הרוח שבאו מולו היו חמים ומעיקים, חול דק עף משולי הכביש, התערבל באוויר. בכניסה לנתיבות  האט וחייג בטלפון.

שפלר ענה מיד. "תיסע לכיוון קבר הבאבא סאלי ותצא ליד השער הצהוב. לא תוכל לפספס."

פרק 2

אור ראשון החל עולה. לעיניו של נימר נחשפו קווי מתאר של שטח פתוח רחב ידיים, מצד אחד מבני מכללה לבנות מתוחמים בגדר, מן העבר השני מבני הכוללים לבחורי הישיבות. בתווך העליבות, המקום שהוא החצר האחורית שאף אחד לא לוקח עליו אחריות, שכל הזוהמה והסחי מתנקזים אליו. כמה שיחי שיטה שפופים מדוכאי רוחות, מיכל מתכת חלוד ומיותם, מכלים ירוקים מפלסטיק, מצופפים, מכסיהם פתוחים עמוסי אשפה גולשת וביניהם מיכל אחד שסביבו כרגע הייתה המהומה.

נימר עצר והעמיד את האופנוע סמוך לסרט ההפרדה "משטרה אין מעבר". הוא הרים את הסרט וצעד לכיוון החבורה שהתכנסה שם, רב-פקד ברנע, קצין התחנה האזורי, רב-נגד שפלר ושוטר ניידת הסיור, אחד מהשניים שהגיעו ראשונים לזירת האירוע. במרחק כמה צעדים מהם עמד שוטר הסיור השני סמוך לגבר שישב על הקרקע, חופן את ראשו בידיו. לידו על הקרקע זוג אופניים, שני שקים תפורים מבד גס קשורים לצדי הכידון.

נימר צעד הישר אל מיכל האשפה שהוקף בסרטי סימון. לפניו הייתה ערמת קיא גדולה. הוא נעצר והביט אל שפלר. "היו חייבים לזהם לנו את הזירה?"

"הטירון הזה," שפלר הניד בראשו לעבר שוטר הסיור שלידו, שמשך בכתפיו בתנועת התנצלות.

הוא עקף את הקיא וניגש אל מיכל האשפה הירוק. ברגע הראשון הסיט את המבט ואחר כך הביט שוב. "שלוש דקות, זה מה שאני נותן לעצמי כדי לראות. אחרי זה אני משאיר ערימה מטונפת כמו הטירון המושתן הזה." זה היה המראה וריח צחנת הדם של אותו נוזל סרוח חום-אדמדם שזולג מחלל הפה אחרי המוות.

המראה היה נורא. גופה עירומה נוקשה על ארבע, כמו בעל חיים שנדחק בכוח אל תוך מחילה קטנה של הפח המרובע. הראש בלט החוצה בצורה משונה, זוויתית וחדה. הוא ראה את השיער הבהיר שהפך מדובלל ,עיסתי וכהה דבוק אל מכסה הפח. כשהוריד מבט אל הצוואר נרתע לאחור.

זה לא יתכן, חשב, כאן לא קורות רציחות כאלו. זה לא יכול להיות. סטטיסטית אולי כן במציאות לא. יש אצלנו רציחות, חניקות, דקירות, ירי בחיסולי חשבונות אבל זהו. המוח שלו סרב לקבל את המראה, הטיל בו ספק. אבל העובדה הייתה לפניו.

חתך גדול וחלק שיסף את גרונה מצד אל צד. חתיכת בשר שלמה חסרה מצד צווארה הימני וקנה הנשימה בלט החוצה, נמשך בכוח פיזי רב, הדלדל לו בצד הגרון. יא אללה, חשב, אין אלוהים. אפילו מהמדבר, המקום הכי שלו, הוא נעלם. סגר את הבאסטה והסתלק והשאיר אותי להתמודד עם זה.

לנגד עיניו עלה מראה הכבשים הנשחטות בעיד אלאַדֿחַא, חג הקורבן. החג לזכר נכונותו של אברהם להקריב את בנו יחידו לבקשת אלוהים. אביו היה מצמיד כבשה בברכו אל הקרקע ומעביר על צווארה בתנועה חלקה אחת את סכין החיתוך, תופש בידו את קנה הנשימה ומושך אותו החוצה. ללא כל רגש, כי כך נעשים הדברים. אחר כך היה קם ועובר לכבשה הבאה. הכבשה שגרונה נחתך, קמה, בהכרה מלאה, זבה דם שזורם החוצה בקצב פעימות הלב שעובד כמו מטורף, צועדת כמה צעדים בתחושה ובהכרה מלאה ואז מתמוטטת אל הקרקע. הכבשה אפילו לא עוצמת את עיניה, רק שוכבת על הקרקע נושמת בכבדות נשימות אחרונות ומתה. הדם נספג בחול והזבובים מתחילים להגיע. הם יודעים הזבובים.

אבל כאן, כעת, נערה? שרירי הבטן שלו התכווצו באימה לא רציונאלית. הוא ידע, מי שהייתה בתוך הפח הייתה בהכרה מלאה בזמן שהונף עליה הסכין. שתיים, שלוש דקות של חיים אחרונים לפני שהמוות הגיע. דקות ארוכות של כאבים איומים, זמן נמתח וסבל נורא.

"חתיכת שחיטה," שפלר עמד לצידו מורט בעצבנות את שפמו.

"שחיטה כשרה," אמר נימר ולא ידע מה אמר.

עכשיו התבונן היטב בגופה בתוך הפח. נערה, רגע לפני שפרצה האישה מתוכה. ניצני שדיים מבצבצים, פטמות קטנות על תלוליות עדינות בהירות שנותרו כאיים אחרונים של חיות, בעוד הגוף סביבן בתוך חלוק ענק אדום של דם שקרש וצפד את העור במראה נוקשה, כהה, של אגזמה נוראית.

נימר הרים מבט לשמיים הבהירים חפים מכל ענן, לא היה כל משב רוח והאוויר החם של החמסין עמד. לרגע רצה לשלוח קללה עסיסית כלפי מעלה על מה שעומד לפניו, אבל ידע שאין כל טעם. אף אחד לא באמת מקשיב. "מי חושב שבגוף של נערה צעירה יש כל כך הרבה דם. התמצית של החיים ובאופן מוזר אנחנו רואים אותו רק כשהגוף נפגע."

שפלר לא ענה, שיחק עם השפם הענק והאפור. האמירות של נימר, ידע, הן שיחות עם עצמו, הגיגים עם העולם המתועב שראה במקרי הרצח ואוי לו למי שיתערב.

"חתיכת סוטה אכזרי." הוא בלע כל פרט, נותן למראה לשקוע אפילו שידע שלא יסור ממנו זמן רב. הפנים היו מוסתרות ברובן על ידי השיער. העיניים הפקוחות שמרו על האימה שקפאה, הפחד העמוק ששיתק. הבעה של הלם שקובעה על פנים של ילדה מתבגרת.

"אומרים שדמות הרוצח קופאת בעיני הנרצח," ניסה שפלר לתרום, "הדבר האחרון שהנרצח רואה מתקבע ברשתית העין."

"שטויות. אגדות משטרה שמופיעות בסרטי מתח. קוראים לזה אופטוגרפיה. הלוואי וזה היה נכון. אנחנו כאן לא בז'אנר של המתח אלא של הזוועה." העיניים שלו טיילו על הגופה. "הוא מרח אותה בדם, העביר את היד המתועבת שלו, לטף אותה בדם. למה?"

"אתה שואל אותי?" שאל שפלר בתמיהה.

"המניאק שחיסל אותה חגג חתונת דמים ושחיטה ביחד."

——————–

הספר יצא ע"י יגאל צור בהוצאת בזלת. ניתן להזמינו דרך האתר:

www.yigalzur.co.il

yigalzur@bezeqint.net

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code